מקורי מנהגים יז

החצי או רביעי מאשר פוסק בקנייתו, וגם אינו אומר בפה. רק מנענע בראשו. שלא יהי' קנייה ממש ובפירסום גמור, מ"מ יש לבטל המנהג מכל וכל ולהעמידו על תקנת הקדמונים כי הרבה דברים מגונים נסתעפים מזה. מי שמלוה לחבירו מעות. הלוה קונה מצות למלוה כדי להחניפו והוי רבית ומצוה הבאה בעבירה, גם כנופיות המשחקים (קארטין) רגילים לקנות ביום שלאחריו מצות זה בעד זה. וכן כאשר ישנא איש את אחיו. נקמה הראשונה היא בכמו אלה, ונסתעף ביזוי מצוה. והאדם צריך לבזות עצמו על מצוה כמו שמצינו בדוד המלך במדרש רבה פ"ד אבל לא שתתבזה המצוה על ידו. ואיתא בספר שושן עדות ובספר החרדים ובמד' תנחומא פ' ויגש אמר הקב"ה הוו מכבדים את המצות שהם שלוחי. ושלוחו של אדם כמותו. אם כבדת אותם כאילו לי כבדת. ואם בזית אותם. כאילו לי בזית ע"כ וידוע מאמרם ז"ל הרהורי עבירה קשים מעבירה ופי' בעל עקידה הרהורים שנעשים באורך. קשים מעבירה בקיצור. והרמב"ם והציוני פירשו כי המחשבה הבאה מן השכל מעלה גדולה היא באדם וכשממרה השם בחלק הנכבד שלו דהיינו בשכל החטא יותר גדול משא"כ כשעובר עבירה. עושה אותה בחלק הפחות. דהיינו בגוף. ואין אשמת המשתמש בעבד סכל כאשמת המשתמש בבן חורין חכם. גם בעל מרפא לשון והר"ן ומהר"ם שי"ף ורבים ממגידי אמת האריכו למעניתם לבאר חומר הרהור עבירה. והלא כמעט אין קונה מצוה בלי פני'. ובפרט כבר בימיהם נסתעפו מחלוקת ע"י מכירת המצוה עיין בס' החסידים ובמהר"י קולין מה שאירע מזה. לכן ראוי ונכון לבטל מנהג מכירת המצות. ועיין ביערת דבש ח"ב וז"ל עתה בגלות בעו"ה כל הגאוה ורוממות בבהכ"נ בעליות התורה ושאר חלוקת הכבוד כו' עד אשר כמה פעמים הוצרכו לילך בערכאות וכו' ומשבח אני בהכ"נ פראג כו' שלא מכרו סגן (סייגען) לקרות לעולים. רק בכל בני בהכ"נ הי' חוזר הגורל. אשר הוא גם כן כאן בהשכמה. והיה חוק קבוע. כל כך יתן העולה לצדקה. ותטיבו לעשות אם תתקנו גם כאן וממנו ילמדו בכל הקהילות. כדי להסיר המחלוקת וגבה לבב עכ"ל. וגם בזה גברה התקלה על התקנה שמנדר העולה לתורה בעד המתברכים. משך הזמן שהש"ץ אומר מי שבירך בזה אחר זה ומרבה בהם. בני הכנסת מרבים בנתיים בשיחה בטילה. ולפעמים נודר ואינו מקיים. ואיתא בקהלת רבה אל תתן את פיך לחטיא את בשרך. ריב"ל פתר קרא באלו שפוסקים צדקה ברבים ואין נותנים כו' וז"ל משנת חכמים בפירושו על ווידוי הגדולה של עמק הברכה ז"ל. העולם אינם נזהרים על הרוב בנדרים שנודרים בבה"כנ והחזן אומר בפירוש בעבור שנדר פב"פ מתנה לצדקה. ובזה גונבים דעת העליון ודעת הבריות. מה שמברך את חבירו. זו בעצמה חניפה וכמה פעמים שאינו מברך לעני רק לעשיר. והעני אפי' קרובו רחוק ממנו מלומר עליו מי שבירך וכמעט שזאת היא בעיניו לבושה ולכלימה. וכן אי' בדברים רבה פ"ב לבני ישראל פם קרובו. אדם אם יהי' לו קרוב עשיר. הוא מודה בו ואם עני הוא כופר בו ואומר שאינו קרובו אבל הקב"ה כו' ע"ש. ואף מה שמברך לעשיר הוא רק חניפה או בעד איזה טובת הנאה שעבר או שעתיד לקבל ממנו הרי הוא גונב דעת המקום ודעת חבירו במה שפוסק זו בלשון נדר ואינו משלמו כו' ובוודאי על אלו מי שבירך אין לענות אמן. כי גרוע אמן זה מאמן יתומה כו' ע"ש לכן יש למעט במי שבירך כל מה דאפשר ואין לברך רק את העולה לכבוד התורה ולמי שנודר סך מסוים בעד המתברך והנודר יכול לצרף כל המתברכים כאחד ולידור לכל צדקה שרוצה במי שבירך אחד והקהל ישמעו ויענו אמן. ואז רוח המקום ורוח הבריות נוחה הימנו: