מקורי מנהגים טז

בכל הקדשים ובכל דבר שבקדושה (רמ"א סי' נ"ו). י' בתפלת י"ח (מחבר סי' צ"ח). י"א כשחוזר הש"ץ התפלה (רמ"א פי' קכ"ד). י"ב בוהוא רחום מטעם שכתבתי בסימן הקודם. י"ג זמן הכולל להעמידה קודם י"ח בשחרית מתי שיתחיל הש"ץ תהלות לאל עליון. במנחה כשיורד הש"ץ לפני התיבה ובערבית כשיתחיל הש"ץ קדיש (מהרי"ל) ובין עמידות אלו יש ישיבה. ובשעת ק"ש כתב המחבר סי' ס"ג דמי שרוצה להחמיר לעמוד כשהוא יושב ולקרותה מעומד נקרא עבריין ע"ש ואח"כ נפילת אפים מיושב והטעם על כולם בכלל הוא שאנו מתפללים בכל ענין שיכול האדם להתפלל כמו שעשה מרע"ה דכתיב ואשב בהר ואנכי עמדתי בהר ואתנפל לפני ד' ומאחר שאין בנו כח להתפלל בענין אחר. אנו אומרים ואנחנו לא נדע וגו' (טור) ומש"ה כתב המג"א דראוי לומר ואנחנו לא נדע בישיבה. מה נעשה בעמידה. ורצונו כדי לקיים בתחנון לבד ג"כ מנהג משה ליפול על אפיו. לישב. ולעמוד. וכן איתא בזהר פרשת במדבר וז"ל ואמאי סידורא דא לנפול על אנפין. אלא רזא עילאה כו' לבתר סידורא דצלותא דמיושב וצלותא דמעומד. לקשרא לון כחדא כו' ע"ש. באם אין ס"ת אומרים תחנון בלא נפילת אפים שנ' ויפל יהושע וכל הזקנים לפני ארון ברית ד'. ונופלים על הימין כשיש תפילין בזרועו. ואם לאו יפול על שמאלו (רמ"א) לפי שיצחק בעקידה שכב על צד שמאל. ושיבולי לקט כתב בשם רב האי משום דהסיבת שמאל הוא דרך חירות לכן נכנע באותו יד לפני ד'. והכל בו כתב כי כן היו מרביצין התמיד כששחטו אותו על צד שמאל. וכל מי ששוחט מרביצין בהמ' על שמאלה. ובשם הרב בנימין פי' לפי שמצינו כשאדם מתפלל. שכינה מימינו דכתיב ד' צלך על יד ימינך. וכתיב שויתי ד' לנגדי תמיד נמצא כשהוא מוטה על שמאלו פניו כלפי השכינה. ואם הוא מוטה על צד ימינו הי' היפוך. ולא יתכן לעבד להטות אחוריו כלפי אדונו ע"כ. והר"ם נתן סימן סימן לדבר שמאלו תחת לראשי: סימן יא מוכרים בבהכ"נ המצות בין בחול בין בשבת וי"ט ונודרים נדרים ונדבות

משך זמן התפלה בבהכ"נ יש כמה מיני הכנסות לצדקה, קופה למתן בסתר, קערה שמאספין בתוכה פרוטות בב' וה', מכירות המצות ונדרים, ונסתעפו הכנסות האלה לפרנס עניי העיר או לצרכי בהכ"נ גם לצאת שלא יהי' הקול קול יעקב והידים ידי נעשו אם לא יתן צדקה ומש"ה מקיימים תפלה בצירוף צדקה ולפי שמדריגה המעולה בנתינת צדקה היא, שלא ידע הנותן מי המקבל ולא ידע הנוטל מי הנותן, לכן יש בכל בתי כנסיות קופות למתן בסתר דוגמת לשכת החשאים שהיתה במקדש שהיו צדיקים נותנים בה והעניים בני טובים מתפרנסים בה בחשאי וזו היא מצוה לשמה, כמאמר ר"א בפ' השותפין ד' ט' ע"ש

ולענין מכירת המצות, יש למחות כי בימי התלמוד לא היו נמכרים כדאי' בגיטין דף ס' אחר כהן ולוי קוראים ת"ח הממונים פרנסים על הציבור. ואחריהם ת"ח הראוים למנותם פרנסים על הציבור. ואחריהם בני ת"ח שאבותיהן ממונין פרנסים על הציבור. ואחריהן ראשי כנסיות וכל אדם. והוא בא"ח סי' קל"ו וע"ז כתב שם המג"א דבמקומו' שמוכרין המצות יכול לקרות למי שירצה. מוכח ממש מדבריו שבימיהם לא היו נמכרים והמנהג נסתעף לטובת עניים ולצרכי בהכ"נ. ובתקנה זו הועילו הרבה. כי קניית המצות עלו ביוקר לרוב חביבותם כמ"ש הטור והמרדכי. אמנם ראיתי באיז' ספר על שם מהרש"ל דצועק ככרוכיא על מה שמוכרין בשבתות וי"ט דמחזי כמקח וממכר, ובוודאי מש"ה מנהגנו לתת רק