מקורי מנהגים טו

בתפלה וכ"א יסד מקצת כו' וימת המלך בתחלואים רעים. ועמד מלך אחר והטיב להם מאוד ושלח תפלתם בכל תפוצת ישראל לאומרה בה"ב עכ"ל. וכמדומה זה המפרט שמוע שמע ולא שמעה על בוריה כי ממהות והמשך הלשון נכר. שאין זה מדרש כל עיקר. אבל בכלבו מפורש טעם תיקון והוא רחום דע"י נס גדול נתקן. עובדא הוי בספינתא דיהודאי אתא מן גלותא דירושלם לאתרא דדר תמן הגמונא. א"ל מנן עם אתון. בעינן למנס' לכון כמה דמנסה חנני' מישאל ועזריה בגו אתון נורא. א"ל הב לן זמן תלתין יומין. יהיב להן זמן. יתבו בתעניתא. וכל יומא מאי דחזו בחלמא הוו משתעי באפי קהלא. וכדבעי למשלם תלתין יומין הוי תמן חד סבא דדחיל חטאין ולא היה חכים כולי האי אמר להו אנא חזאי בחלמא דאקרי לי חד פסוקא דהוי כתיב בי' תרי כי ותלתא לא ולא ידענא מאי האי. א"ל חד סבא חכימא להדא האי קרא וודאי דאהני לן מן שמים כי תעבור במים אתך אני ונהרות לא ישטפוך. כי תלך במו אש לא תכוה ולהבה לא תבער בך. את וודאי תיעול בנורא ותשתזיב. דהא ודאי מן שמים אתרחיש לך ניסא. עבדו בטעם הגמונא נורא רבתא לחדא. ועל האי סבא דחלם האי חלמא בגו נורא. ואתפליג אשתא לתלתא חולקין. ואחזו דעלו בהו חלתא צדיקי לקבולי אפי דהאי סבא. והנהו תלתא סבא שבחו ואמרו והוא רחום. קדמאה אמר עד אנא מלך. תנינא אמר עד אין כמוך. תלתאי אמר מתמן ולהלאה. וכולם מתחילים ברחום וגם מסיימין ברחום עכ"ל ובכל חלק יש י"ח אזכרות נגד י"ח ברכות וע"כ אומרים אותה בעמידה. ומה שתקנוהו דוקא לומר בשני וחמישי. היא מטעם שהם ימי רצון. מהאי טעמא עצמו שנתקן קריאת התורה בב' וה' דאי' בתנחומא פסוק וד' המטיר על סדום דמשה רבינו ע"ה עלה בחמישי לקבל לוחות אחרונות וירד בשני ונתרצה לו המקום ע"כ ותוס' ב"ק דף פ"ב ע"ב בד"ה כדי כי' והט"ז בא"ח סי קל"ד מביאים מדרש הנ"ל. ולכן נמי קצת נוהגים להתענות בב' וה' כדאי' ג"כ במדרש הנ"ל ומובא בס' הישר לר"ת על הלכות וש"ות אות תקט"ז עי"ש וכן איתא באליהו זוטא פ"ד ז"ל וארבעים יום אחרונים שעלה משה להר סיני להביא את התורה גזרו יום צום ותענית. וביום האחרון שבכולם שהוא סוף ארבעים יום. גזרו תענית ולנו בתעניתם כדי שלא ישלוט בהם יצר הרע כו' ואמר הקב"ה לישראל כו' ויהיה לכם יום זה יום סליחה וכפרה ע"ש. ויש עוד טעם שני להתענות בב' וה' באו"ח סוף סימן תק"פ. וע"ש במג"א סק" מה שהניח בתימה. ועיין עוד בהגהת של"ה דף קי"ט ע"ב: סימן י בסדר תפלותינו אנו נוהגים עמידה. ישיבה. ונפילת אפים

בעוד שמגיעים לתחנון יש כמה עמידות. א' בשעת הברכה לעטיפת טלית (הטור . והמחבר סי' ח' סעיף א') וטעמא משום דגמר לכם לכם מספירת דכתיב בי' בקמה פי' בקומה (כ"י וט"ז) ויעמוד כ"כ מעוטף לפחות כדי הילוך ד' אמות ואח"כ ימשכנו על ראשו וילבישנו. ב' בברכת התפילין של ראש ושל יד (הרמ"א סי' כ"ה סי' י"א ומג"א ס"ק ב'. ג' בחליצת של ראש ושל יד ואע"פ שאין ראי' לדבר זכר לדבר דכתיב עצת ד' לעולם תעמוד. עצת. נוטריקון עומר. ציצית. תפילין. ד' בפרשיות הקרבנות ובכללם מזמור לתודה (מ"א סי' סח) ה' בברוך שאמר וגו' עד סוף הברכה, והטעם כתב בתולעת יעקב בשם א"ז דשבח זה תקנוה אנשי כנה"ג ע"פ פיתקא דנפל מן שמיא ומצאוהו כתוב בו ויש בו פ"ז תיבות וסימנך ראשו כתם פז, וקבלו לאומרו מעומד כו' ע"ש. ו' בויברך דוד עד אתה הוא ד' האלהים. ז' בשירת הים צריך לאומרה מעומד בשמחה בכוונה ובניגון כמו בס"ת. (בסידורו של הגאון מוהר"י ז"ל). ח' בוישתבח. ט'