מקורי מנהגים יג

עליהם מעיקרא. ובעד אלה הועילה תלונת מתנגדי הפייטנים. וכדאי' במהרי' הל' תפלה וז"ל היו' כועס על הבחורים שהיו לומדים בבה"כנ תוס' או שאר דברים בשעה שאמרו הצבור קרוב"ץ והם לא שמו לבם לאמר אותם. עכ"ל. אבל עתה בזמננו אין אתנו יודע כל המאמרים ותילי תילין האגדות והמדרשות הרמוזים בחידות הפיוטים. ואלה אשר הם בני תורה חכמים ונבונים. כאז כעתה חוסמים פיהם מלאומרם כלל. ועלתה בימינו. כי גם המוני העם נותנים כתף סוררת ומזלזלים הפיוטים מבלי דעת יותר מאלה אשר זלזלו אותם בטעם וסברא. איך לא נירא לראות כבלע את הקודש ולהיות כשב ואל תעשה. והנה ידעתי מך ערכי וחלילה לי להעיז פנים ללמד פני תבל תבונה לאמר. כזאת וכזאת עשו. אך אמרתי לחוות דעתי. והי' אם גדולים חקרי לב יסכימו עמדי. אז יסתעף התיקון מהם. אמנם לתקוני כוונתי ולא לעיותי. לא יאות תיקון כללי לכל עדת בני ישראל. אשר אנחנו יושבים בתוכם. כי כל עיר ועיר. אשר אנשי העדה לא ירגישו ההכרח ומחזיקים בברית אהבה עם כל ישן נושן. הנח להם מוטב שיהיו כמו היו וברית שלומם לא תופר. ועון פלילי יהיה לעורר אותם עוד הם לא התעוררו. כי אז זה ינענע ראשו וזה יסרב. ומה נקל להפריד איש מאת רעהו. ואין כלי מחזיק ברכה לישראל אלא שלום. ובפרט במקום קדוש בבה"כנ. אולם רבים עתה בתי כנסיות כבוא תפלות הפיוטים הכל הולך כספינה בלי מלח זה נכנס וזה יוצא. אלה מלחשים בשיחה בטילה. ואלה בעסקי מו"מ. והנזהר מכולם. פיו סתום והמחזור פתוח. כן הש"ץ מצפצף כיונה פותה אין לב. ועלימו חטיף מלתו. לכן נראה דהיוצרות והפיוטים שלפני י"ח יש לבטלם מלאומרם כלל. וכן המחבר בא"ח סי' ס"ח כתב וז"ל יש מקומות שמפסיקים בברכת ק"ש לומר פיוטים ונכון למנוע מלאומרם משום דהוו הפסק עכ"ל. ואף הרמ"א שכתב דאין איסור בדבר מ"מ פוסק דהמיקל ואינו אומרם לא הפסיד. רק שאין לפרוש עצמו מהציבור וכן האגור אף שהוא מסיים שקיים המנהג. כתב וז"ל בענין להפסיק בברכות של ק"ש לומר פיוטים. ראוי הי' שלא להפסיק וכ"כ מהר"ם וכן הרמב"ם וכן נראה לרא"ש. וכן כתב אבן עזרא. אמנם הפיוטים שאומרים אחר תפלת י"ח. רבים מהם קלים יפים ומבוארים אע"פ שיש כמה בעלי לשון מטיבי שפה ויוכלו לחבר תפלות יפות מהם אין לזוז מהפיוטים. כדאי' בירושלמי ספ"ג דעירובין: סימן ז נוהגים לנשק הציצית בכל פעם שמגיעין לתיבת ציצית

איתא בס' ברכת משה עמוד ק"ו וז"ל מה שנהגו כשמגיעים למלת ציצית בק"ש לנשקן. הלא מלה זו תמיד באמצע הפסוק. ואינו מוזכר בשום מקום מנהג זה רק בסי' ס"א סעיף ה' איתא וכשאומר וראיתם אותו ימשמש בב' ציצית שלפניו. אבל לנשקן מאן דכר שמי'. לבד בסימן כ"ד סעיף ד' כתב הרמ"א נוהגים קצת לנשק הציצית בשעה שרואה בם כו' אבל בק"ש לא אמר. והרב הגאון מוה' איצק ז"ל שהי' אב"ד דק"ק שקודזאמוט כשמעו דברות האלה. ענה ואמר שהלא מלת ציצית באה בטעם מפסיק בכל פעם. והשיבותיו. לדבריו מה מקשו תוס' באנא ד' הושיעה נא (במס' סוכה דף ל"ח ע"ב בד"ה הוא אומר כו') הלא הוא בטעם אתנחתא. וראיתי כתב יד ממנהגי רבינו אליהו זצ"ל וזה אחת מהם שלא נשקן בק"ש והי' כמים קרים על נפש עיפה. והשבתי להגאון מהר"ז אב"ד ד' פפד"מ. שנשקן רק בשעה שאמר וראיתם אותו. וסברא נכונה היא כמ"ש בסי' כ"ד ס"ד ע"ש והבן עכ"ל והנה מה שהקשה הגאון מוהר"א ז"ל מטעם מפסיק אשתמיטו המקשן והתרצן. כי על ציצית הכנף יש בציצית נגיגה משרתת. מרכא פע"ד כנים דברי ברכת משה דנשיקת ציצית היינו משום חיבוב מצוה. כעין