מקור חיים - ד (טור יהלם) נב

בעטיפת הראש דמאחר כי זה האבל שהגיע לו הוא מחמת עון כמ"ש ר' אמי אין מיתה בלא חטא וכאשר חטא ה' סר מעליו ודאי ולכן חייב בעטיפת הראש כדי להחזיר עליו יראת ה' והשכינה על ראשו כאמור ולכן חזר הדין אבל חייב בעטיפת הראש דהיינו שיכסה ראשו בטלית או בסודר ויחזיר קצתו על פיו ועל ראש החוטם מדקאמר רחמנא ליחזקאל לא תעטה על שפם מכלל דכוליה עלמא מחייבי ונא' אבל וחפוי ראש למדנו שהעטיפה צריכה שתהיה על השפה ועל הראש ולכן חזר הדין איזו היא עטיפה שחייב בה האבל היינו שיכסה ראשו בטלית או בסודר ויחזיר קצתו על פיו ועל ראש החוטם וביותר ימצא החיוב על האבל לב כי נפשו עליו תאבל אשר חטא על הנפש מאחר כי מכף רגל ועד ראש אין בו מתום והני מילי שצריך עטיפה בכל היום אבל כשמנחמין באים אצלו מגלה ראשו לכבודם ואין לשנות כי הם דברי קבלה כאמור:

[א] איתא במדרש כשנחרב בית המקדש אמר הקב"ה למלאכי השרת מלך בשר ודם שמת לו מת והוא מתאבל עליו מהו עשה אמרו לו כופה את המטות אמר להם כך אני עושה שנא' עד די כרסוון רמיו ולכן אבל חייב בכפיית המטה דיו לעבד להיות כרבו ובשעת שינה ואכילה יושב על מטה כפוייה כאמור אבל כל היום אינו יושב אלא על גבי קרקע ויש לי ללמוד מן המקרא ממה שאמר הכתוב כרסוון רמיו ועתיק יומין יתיב מהו יתיב רוצה לומר מאתר די כרסוון רמיו ישב לו על גבי קרקע כביכול וכאשר ביארתי במאמר שלשה משמרות הוי הלילה ועל כל משמר ומשמר יושב הקדוש ברוך הוא ושואג כארי מהו יושב ושואג אלא הרצון לומר יושב על קרקע כביכול וכן המנחמים אינם רשאים לישב אלא על גבי קרקע שנאמר וישבו אתו לארץ שבעת ימים ושבעת לילות ואיתא במדרש ויצא יעקב כד"א ויצא מן בת ציון כל הדרה וכו' וישכב במקום ההוא כד"א נשכבה בבשתינו ותכסנו כלימתנו משמע שישן על גבי קרקע באין מכסה נמי ולכן לפחות יהיה יושב ביום על גבי קרקע כנזכר:

ואיתא בזוהר פרשת נשא דף ק"ל. וז"ל תניא כתיב חזי הוית עד די כרסוון רמיו ועתיק יומין יתיב כרסוון רמיו מאן הוא וכו' אמר רבי יהודה כתיב כרסייא שביבין דינור ועתיק יומין יתיב על האי כרסייא מאי טעמא דתניא אי עתיק יומין לא יתיב על האי כרסייא לא יכיל לאתקיימא עלמא מקמי ההוא כרסייא כד יתיב עתיק יומין עליה אתכפייא האי כרסייא ומאן דרכיב שליט בעידנא דנטיל מהאי כרסייא ויתיב על כרסייא אחרא כרסייא קדמא' רמיו דלא שלטא אלא איהו דרכיב ביה עתיק יומין עכ"ל הנה מבואר מדברי המאמר כמה מן ההעדר נמצא כאשר ההוא כרסייא רמיו והוא עיקר סוד כפיית המטה ועוד איתא בזוהר פרשת ויקרא דף ט"ו וז"ל וכד חובי עלמא סגיאו אסתים עתיקא קדישא ולא משגיחין אנפין באנפין כדין דינין מתערי בעלמא וכרסוון רמיו ועתיק יומין אסתי' ולא אתגליא הה"ד חזי הוית עד די כרסוון רמיו ועתיק יומין יתיב וכו' וכל העדר זה הנעשה למעלה הוא הוא מפני מעשה התחתונים כאמור אמנם יותר מזה נעשה בזמן החרבן מן האבל שהגיע למעלה כדאי' בזוהר פ' ויחי דף רמ"ב וז"ל כתיב חזי הוית עד די כרסוון רמיו כד אתחרב בי מקדשא תרין כרסוון נפלו תרי לעילא תרי לתתא תרין לעילא בגין דאתרחיק תתא מעילאה כרסייא דיעקב אתרחיקת מכרסייא דדוד וכרסייא דדוד נפלת הדא הוא דכתיב השליך משמים ארץ תרי כרסוון לתתא ירושלם ואינון מארי דאורייתא וכרסוון דלתתא בגוונא דכרסוון דלעילא מאריהון אורייתא היינו כרסיא דיעקב ירושלם היינו כרסיא דדוד על דא כתיב כרסוון ולא כרסייא כרסוון סגיאין נפלו וכלהו לא נפלו אלא מעלבונא דאורייתא וכו' הנה מבואר מדברי המאמר כי כל זה הוא יהיה סוד כפיית המטה ועוד איתא בזוהר למלכא דמית בריה וכפה ערסיה ושוי כוכין ודרדרין תחותיה ולכן נמצא חיוב גדול בכפיית המטה אמנם עכשיו לא נהגו בכפיית המטה מפני שיאמרו הנכרים שהוא מכשפות ועוד שאין המטות עשויות כמטות שלהם כדי שיהא ניכר בהם כפייה ולכן כאשר יושב על הארץ מספיק להורות על האבל:

[א] למדנו שהאבל אסור להניח תפילין ממ"ש הקדוש ברוך הוא ליחזקאל פארך חבוש עליך משמע מינה תרתי חדא משמע דלכוליה עלמא אסור ועוד נלמד כי אסור ללובשם יום אחד בלבד מדקאמר ליה ולחם אנשים לא תאכל דהיינו לאסור עליו אכילה ראשונה מן הזולת ולכן תפילין נמי פעם אחת צוה עליו דהיינו יום ראשון ומה גם כי עיקר האבילות שמרגיש האבל הוא יום ראשון משם ואילך כיון דדש דש וכמו שהקשו על החכם דבדח טובא אמרו לו והא כתיב וגילו ברעדה מקום שתהא גילה שם תהא רעדה אמר לו אנא תפילין קא מנחנא ואע"ג דהוה מצי למימר שמדבר לעתיד כמו שאמר וגילו ישראל בזמן שנאמר רעדה אחזה חנפים סבירא ליה כי זו הוא דחייה בעלמא אמנם לבישת תפילין צריך שמחה לכ"ע ולפי כי הנחת תפילין