מקור חיים - ד (טור יהלם) נא

שכבר הגיע למדה זו שהרויח נשמה אחרת הס שלא להזכיר ענין תנחומין כי זה יהיה לאדם רשע שנאמר ואשלם ניחומים לו ולאביליו מצאו בשוק כי שם אין אשתו עמו והדוגמא למי שלא היתה עמו חלק הנשמה בקבע ולכן פעמים אינה עמו ולכן אומר לו תתנחם בשפה רפה ובכובד ראש כמי שהוא מסופק בדבר אם נתיישב בדעתו וכוון לבו לשמי' לקנות לו נשמה חדשה כאשר תיקן מעשיו אם לאו ולכן צריך לומר לו תנחומין שנאמר ואשלם ניחומים לו ולאביליו ולכן אומר לו תנחומים בשפה רפה ובכבד ראש אבל אם לא נשא אחרת כי עדין לא קנה נשמה אחרת אחר שחטא ונאבד ממנו הנשמ' עדין לא תיקן מעשיו ולא חזרה בו הנשמה לכן מדבר עמו תנחומין עד שיעברו שלשה רגלים אות הוא לשלש זמנים כי ראוי לאדם לעשות תשוב' היינו מש"ה וזכור את בוראך בימי בחורותיך הרי שני ימי' עד אשר לא יבאו ימי הרעה הרי שני ימים אחרים הרי הם ארבעה ימים והם זמנים שראוי לאדם לחזור בו אמנם זה לא זכר לעשות תשובה בשלש זמנים מאלו לכן אין מדבר עמו עוד תנחומין חבירו יצר הטוב המדבר עמו לפי כי מה הנאה ימצא לו כאשר ידבר עמו תנחומין שהרצון הוא להעיר לבו על מה שנאמר ואשלם ניחומים לו ולאביליו כדי שיעשה תשובה ומאחר שעבר עליו כל שלשה זמנים הללו ולא שת לבו גם לזאת ברוב דברים לא יענה ולכן אין מדבר עמו עוד תנחומין ועל אביו ועל אמו דהיינו בעון המחשב' והרהור רע דהיינו חושבי און ופועלי רע על משכבותם כי זה חמור ביותר כנ"ל ולכן יאמר על אביו ועל אמו מדבר עמו תנחומי' כל שנים עשר חדש להעיר לבו על משחז"ל משפט רשעים בגהינם שנים עשר חדש לאחר שנים עשר חדש מדבר עמו מן הצד כי מאי דהוה הוה:

[ג] מקום שנהגו לשאול בשלום אבלים בשבת שואלים והדוגמא לזה הוא מה שאומרים לאדם בלכתו מן העה"ז וטוען הניחו אותי ואעשה תשובה אומרים לו עולם שיצאת ממנו דומה לע"ש ועה"ז דומה לשבת אם אין אדם טורח בע"ש מה יאכל בשבת ולכן יאמר מקום שנהגו להיות שואלים בשלום אבלי' בשבת שואלים שהדוגמא לאותו שלא טרח בערב שבת כי אין לו מה יאכל בשבת ודבר זה ימצא בו דבר והפכו כי ענין שאלת שלום משמע על רשע וטוב לו דאף על גב כי לא ימצא לו מאומה לשבת הנה הוא בשלום מכל עבריו בגופו ובממונו ומי שאינו שואל בשלום בשבת משמע על רשע ורע לו כי אין לו שלום או בממונו או בגופו הרי כי מאחר שהוא חלל רשע אבל לב ונפשו עליו תאבל לפי שנאבד ממנו חלק הנשמ' או הרוח ולכן אמר כי דבר זה יהיה כפי המנהג מקו' שנהגו להיות שואלים בשלום אבלים בשבת שואלים ואמנם כאשר נתבונן יש ספק גדול בזה דמאחר כי זה מת הוא מצד העון מספקא לן אם נמצא בו ענין חילול שבת וכבר נתבאר בזוהר פרשת תרומה כי בכל מעלי שבתא כרוזין אזלין בכל רקיעין אעדו דיני דחייביא דהא אתקדש יומא ומלכא קדישא אתא והוא אגין על כלא ואז כבה אש גהינם והרשעי' נתן להם רשות ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים הם מחללי שבתות בפרהסייא כנזכר שם כי תולעתם לא תמות מן הגוף ואשם לא תכבה מן הנפש ולכן מקום שנהגו להיות שואלי' בשלום אבלים בשבת שואלים דמשמע כי לאחר מיתה יהיה לו שלום בשבת יען נמצא בו דבר טוב, שאינו מחלל שבת בפרהסייא ולכן גופו ונשמתו יהיה להם שלום והם נינוחים מדין גהינם בשבת וכתב רמב"ם ז"ל שהאבל נותן שלום לכל אדם בשבת שהוא מכלל דברים שבפרהסייא ואמת הדבר ובדרך זה בא אל נכון נמי כי זה מורה כי בטוח הוא שיהיה לו שלום דאע"ג כי הוא חוטא אמנם הוא שומר שבת מחללו בפרהסייא ולכן נמצא שהוא שוה לכל אדם והוא עמהם בשלום בשבת:

[א] מאז מעולם כאשר עבר אדם על הצווי וחוה גרמה מיתה לעולם ונתקללה נמי בעטיפת הראש ומה גם כי כאשר חטא ישראל חזרו והמשיכו המיתה בעולם ולכן נאמר הורד עדייך מעליך אותם עטרות שהלבישו אותם מלאכי השרת כדאיתא פר"ע בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע ירדו ק"ך ריבוא מלאכי השרת והלבישו אותם עטרות וכאשר חטאו ירדו מלאכי השרת ופרקום ולכן נמי בא החיוב על עטיפת הראש האבל וביותר ימצא החיוב על החוטא על הנפש כי נפשו עליו תאבל ואיתא בזוהר פרשת בלק דף קע"ז:

וז"ל פתח ואמר החכם עיניו בראשו וכי באן אתר עינוי דבר נש דילמא בגופיה או בדרועי' דאפיק לחכם יתיר מכל בני עלמא אלא קרא הכי הוא ודאי דתנן לא יהך בר נש בגילויא דרישא ארבע אמות מ"ט דשכינתא שרייא על רישיה וכל חכים עינוי ומלוי בההוא דשרייא וקיימא על רישיה וכד עינוי תמן לינדע דההוא נהורא דאדליק על רישיה אצטריך למשחא בגין דגופא דבר נש איהו פתילה ונהורא אדליק לעילא ושלמה מלכא צווח ואמר ושמן על ראשך אל יחסר דהא נהורא דעל רישיה אצטריך למשחא ואינון עובדין טבאן ועל דא החכם עיניו בראשו ולא באתר אחרא עכ"ל הנה מבואר מדברי המאמר כי האיש הישראלי שכינה על ראשו ולכן אסור בגילוי הראש וכההיא דאמרו לה כלדאי ברך להוי גנבא אמרה ליה כסי רישך כי היכי דתהוי אימתא דמארך עלך ולכן בא החיוב על האבל הגשמי