מקור חיים - ד (טור יהלם) לב

כל לילה קודם שישן לחשב מה שעשה ביום ויתודה עליהם היינו חשבונות של מצוה ואחר כך יפקיד רוחו ביד קונו נמצא מקיים כי קבור תקברני ביום ההוא ונקה האיש מעון והיינו מ"ש כיון שנקבר המת אע"ג כי נעשה מת לפי מעשיו והוא חלל רשע כיון שנקבר מאחר שמקיים כי קבור תקברנו ביום ההוא מותר לאכול בשר כך אמרו חז"ל עם הארץ אסור לאכול בשר ואמנם מאחר כי נמצא בו דבר טוב זה שהוא מאותם מאריהון דחושבנא וקיים לקבור מעשיו הרעים מותר לאכול בשר ולשתות יין בגשמי וגם מן הרוחני של תורה שנאמר לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי דאלו בתחלה נאמר ולרשע אמר ה' מה לך לספר חוקי והאבל זה אסור בדברי תורה ועתה מותר בהם מעט לא כביר לשרות אכילה שבמעיו שהיה חוטא בה למלאת רסן בטנו כי זה הוא תחילת קלקולו של אדם שנאמר ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים ולכן שותים מעט יין מן ההגדה בתוך הסעודה כדי לשרות אכילה שבמעיו כאמור אבל לא לרוות:

[ט] מקום שנהגו להברות לאבל לב הרשע בבשר ויין שהדוגמא ללימוד התורה כנ"ל ומיני מטעמים עושים כי זה יהיה הדוגמא לקיים אם רעב שונאך האכילהו לחם של תורה וכו' כנ"ל ומברים תחלה בבצים להעיר לב הרשע שנעשה כביצה מוזרת על ידי העבירות שעשה או בעדשים כי תבשיל זה זכר לאבילות כי על ידי כך יצא עשו מן הכלל כפר בעיקר ואמר למה זה לי בכורה אותו שנאמר זה אלי למה לי ואחר כך אוכלים כל צורכם מאחר שעשה רמז לדברים אין לאכול עם האבל זה חלל רשע כל כך בני אדם להודיע רשעו ולהברו' לו על דרך הנ"ל אם רעב שונאך האכילהו לחם כל כך בני אדם עד שיתחלקו לשני מקומו' כי הנה חז"ל אמר כל אדם יש לו שני חלקים חלק בגיהנם וחלק בגן עדן זכה נוטל חלקו וחלק חברו בגן עדן נתחייב נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם ולכן אין להברות בני אדם כל כך עם האבל עד שיצטרכו להתחלק בשני מקומו' כי יהיה מוכן מזה על אותם השני מקומות הנזכר שיובן שאומרים לאבל זה התבונן כי כבר נתקיים משחז"ל כי הרשע נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם שנאמר ומשנה שברון שברם ולא נכון לעשות כן לפי כי לעולם יש תקוה והקב"ה ימינו פשוטה לקבל שבים הוא הנרצה אצלי כמש"ה במות אדם רשע תאבד תקוה כל זמן שהוא על פני האדמה יש תקוה אולי יעשה תשובה אמנם במות אדם רשע תאבד תקוה שיעשה תשובה וכן תוחלת אונים אבדה אותו תוחלת ממושכה שהיה לו ליירש פי שניים כמו הבכור שנאמר בו כחי וראשית אוני תוחלת אינים שנא' לכן בארצם משנה יירשו שנוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן אבדה אמנם עתה צדיק מצרה נחלץ מאותו חלק שהיה לו בגיהנם שהוא צרה כד"א ואף הסיתך מפי צר נחלץ ונמלט ממנו ויבא רשע תחתיו זה הרשע נטל חלקו וחלק הצדיק בגיהנם ולכן אין לאכול שם הרבה בני אדם שיתחלקו לשני מקומות לפי כי כי עדיין יש לו תקוה:

[יא] היכא שצריך למנות שבעה אחר הרגל לא נעלם מעין כל קורא היות שלימו' איש הישראלי אחר המיתה לפי כי אז מתפשט מן הגוף הגשמי ומתלבש בגוף רוחני כדאי' בזוהר פ' תרומה דף ק"ן. וז"ל גן עדן איהו בארעא נטיע באינון נטיע דנטע קב"ה דכתיב ויטע ה' גן בעדן מקדם וכו', ואתר דא איהו מדורא לרוחין קדישין וכו' ואינון דזמינין למייתי להאי עלמא וכלהו רוחין ומתלבשן בלבושין דגופין ופרצופין כגונא דהאי עלמא ומסתכלן תמן בזיו יקרא דמאריהון עד דאתיין להאי עלמא בשעתא דנפקי מתמן למיתי להאי עלמא מתפשטן אינון רוחין מההוא גופא ולבושא דתמן ומתלבשין בגופא ובלבושא דהאי עלמא וכו' וכד מטא זמנא לנפקי מהאי עלמא וכו' וכד אתפשט מהאי לבושא מתלבשא בההוא גופא אחרא דבגנתא דעדן ולית חידו לרוחא בר בההוא גופא דתמן וכו'. הנה מבואר מדברי המאמר כמה שמחה יתירה נמצא לאדם כאשר הולך לגן עדן ונפטר מן העולם הזה ולכן נקרא יום שמחת הצדיק כדאיתא בזוהר יומא דהילולא דר"ש וכיוצא ולכן הוא אומר היכא שצריך למנות שבעה אחר הרגל דהיינו כי הרגל לגבי דידיה הוא יום המיתה ושמחת בחגיך וצריך למנות שבעה הם שבעת ימי השמחה ונהפוך הוא עתה כי צריך, למנות שבעה לעונש שהוא נידון בגוף ונפש כנ"ל. ולכן נמי אם שמע שמועה בשבת היינו מה שמשיבין לחוטא מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת וזה שמע שמועה זו בשבת הטענה שאומרים לו צריך להברותו הבראה ראשונה שבימי אבלות כמש"ה אם רעב שונאך האכילהו לחם וגו' כנ"ל:

[יב] אין מברין על שמועה רחוקה שהדוגמא לעון הקודם זמן רב אין עושים לו תקנה זו שהרי נשתרש בחטא:

[יג] פריס מנחם גדול די בהון כי עליו מוטל להוכיח ובשבת פריס באורחיה כי אין להעיר ענין תשובה בשבת כנ"ל לפי כי כל הדברים יגעים הנעשים בסוד התשובה חרטה וידוי דמניה נאסרו בשבת לפי הם מננדים לשבת ומה גם כי ימנע מלקיים עונג שבת:

[א] אשר חז"ל הגידו כ"ו דורות זן הקב"ה עולמו במדת החסד לפי כי לא היה בהם תורה