מקור חיים - ד (טור יהלם) כז

[ט] במה דברים אמורים כשלא שמע שמת לא הבין ולא נתן אל לבו שמת והיה חלל רשע עד שבא אבל אם נודע לו ביום השני דהיינו יומים אעזבך והתחיל להתאבל לא יקצר אבילותו בשביל שבא אצלם לא להועיל לו:

[י] מי שהוא אבל על מעשיו הרעים ובתוך שבעה אשר יזכור ימי העונש או אם מחלל השבת יום השביעי מת לו מת אחר מפני העון שעשה נסתלק ממנו חלק הרוח מונה שבעה למת אחרון ועולים לו לתשלום שבעת ימי אבילות הראשון עד ישוב אל ה' [יא[ מי שהתפלל ערבית שהתבונן בדעתו כי העריב שמשו על מעשיו הרעים ועדיין הוא יום היינו מה שנתבאר למעלה כי חמשה זמנים לחוטא לעשו' תשובה ארבעה במספר הימים שנאמר וזכור את בוראיך בימי בחורותיך וימי הרעה הרי הם ארבעה ימים והאחד תשב אנוש עד דכה עד דכדוכה של נפש ואדם זה התפלל לפני הקדוש ברוך הוא על מעשיו ועדיין הוא יום מכלל הימים הנזכרים ונעשים ושמע והבין שמת לו מת מן הרוח או אבר מאיבריו נקרא מת לפי שחטא בו יש מי שאומר שמונה מיום המחרת לענין העונש ולענין התחיה כאמור ואותו יום אינו עולה לו:

[א] לא נעלם ממך מה ענין המנחמים על המת כאשר הובא למעלה מאמר מן הזוהר פ' משפטים פסוק ואשלם נחומים לו ולאבליו דהיינו המלאכים המלווים את האדם שנאמר כי מלאכיו יצוה לך לשמרך כאשר יחטא הם פורשים ממנו ומתאבלים עליו ולכן נקראו מנחמים כד"א ואשלם ניחומים וגו' ולכן בא הדין זה ואמר אין המנחמים אלו רשאים לפתוח היינו לפתוח בתנחומים וזה לא יתכן להיו' לו תנחומים אם לא שיעשה תשובה שנאמר דרכיו ראיתי וארפאהו ואחר הרפואה של התשובה. ואשלם ניחומים לו לו ולאביליו ולכן אין המנחמים אלו המלאכים רשאים לפתוח לפני האבל הוא הרשע בתשובה עד שיפתח האבל הרשע תחילה והאבל מיסב בראש וכיון שנענע האבל הרשע בראשו כענין שנראה שפוטר המנחמים אינם רשאים ליישב אצלו והענין כי הנה ודאי הוא כי אין חמור מעון עבודה זרה הוא הראש והוא בראש הוא הנרצה אצלי בפסוק ויהי דוד בא עד הראש בקש דוד לעבוד עבודה זרה ואין ראש אלא עבודה זרה שנאמר אנת הוא רישא די דהבא מהו שאמר ואין ראש בלשון שלילה רוצה לומר לא יצדק עון מקביל הראש זולת עבודה זרה ראשונה לפי שהוא הראש שנאמר לא יהיה לך אלהים אחרים ואין ראש אלא עבודה זרה לא ימצא עון התלוי במחשבה רק ע"ז שנאמר למען תפוש את ישראל בלבם אמנם שאר העבירו' קים לן מחשבה רעה אינה מצטרפת למעשה ולכן כאשר הרשע אבל זה נענע ראשו שהדוגמא רוצה לומר כי הנה נתעורר במחשבתו שהוא בראשו על ענין עו"ג שהוא בראש כאמור ולאו דווקא עו"ג ממש אלא על כל הדברים שהם ענפים ממנה וכגון הכעס שנא' לא יהיה בך אל זר וכגון הגאוה שהוא בראש והוא כופר בעיקר שנאמר בו וכראש שיבול' ימלו וכיוצא הנה הניענוע זה שניענע בראשו ירצה לרמוז כי כבר נענש מחשבתו מדרכים ומעשים הקודמים שהיה מכלל חושבי און ופועלי רע ועתה לא כן מכאן ואילך ולכן נענע ראשו כענין שנראה שפוטר המנחמים כי אין לו בהם צורך עוד להיו' מכלל שנאמר ואשלם ניחומים לו ולאביליו ולכן אינם רשאים ליישב אצלו לנחמו אמנם פשוט הוא כי חוזרים ומלוים אותו כבראשונה:

[ב] הבא לכבד חבירו ולקום לו מפניו אומר לו שב הנה חבר זה היינו יצר הטוב כמו ששנינו חבר טוב וכאשר האדם רוצה לכבדו ולקום מפניו על דרך מה שאמרו בזוהר מפני שיבה תקום והדרת פני זקן פרשת קדושים דף פ"ז וזה לשונו אזהר ליה לבר נש עד לא יסתלק בסיבותא דיקום בקיומא טבא בעלמא בנין דדין הוא הדורא ליה לסוף יומוי דלית שבחא ליה לבר נש כד איהו סיב ולא יכיל למהוי ביש אלא שבחא דיליה כד איהו בתוקפיה ואיהו טב ושלמא מלכא צווח ואמר גם במעלליו יתנכר נער והנרצה אצלי כך גם במעלליו יתנכר כד"א והיא מתנכרה מתחלף ממה שהיה אם זך ואם ישר פעלו אין ניכר אחר כך מה שהיה אם זך ואם ישר פעלי אין ניכר אחר כך מה שעשה בזמן הנערות אם יעשה תשובה ולכן אמר הבא לכבד את חבירו זה יצר הטוב ולקום מפניו לקיים מפני שיבה תקים לשוב בתשובה בזמן הבחרות אומר לו שב שהרי נתקיים מש"ה בדוגמא שלו אלא א"כ הוא חול' עדיין חולי הנפש שעבר על מל"ת הוא אבל שהרי נעש' רשע ומתאבל על מעשיו דמשמע שכ באבילי' שלך שב בחולי שלך:

[ג] מת שאין לו מנחמים דהיינו כי חלל רשע זה נסתם פתח התשובה בפניו ולכן אין לו אבלים להתנחם כי כאשר עדיין יש תקוה אין בדלים ממנו