מקור חיים - א צ

למטה בעשיה ושם נאמר כי ימצא איש הוא עשו איש ציד איש שדה נערה בתולה מאורסה וכו' עכ"ז טהורה היא דכיון דתגר הוא חזקה שלקחה מישראל דלא מרע אנפשיה כלומר זה שנמצא ברשותו טלית זו השכינה היינו שלקחה מסיבת ישראל שנאמ' ובפשעיכ' שלחה אמכם ונאמר ובן כסיל תוגת אמו ולכן אין לומר מאחר שהיא ברשותו נחשד עליה דלא מרע אנפשיה כי יודע סטרא אחרא כי אין לו תועלת מזה ולא עוד אלא שמתחייב מיתה שנאמר אין לנערה חטא מות והוא חייב מיתה ולכן לא מרע אנפשיה והיא כשרה אבל אם לקחה מעכו"ם שאינו תגר הוא סטרא דמסאבא שאינו תגר כלומר כי הנה התגר זה דרכו פעמי' מרויח פעמים מפסיד ע"ד זבון וזבין תגרא אקרי והרי מכר עשו הבכורה והפסיד אבל סטרא דמסאבא אינו כן הי נודע הוא שעתיד להתבטל במהרה שנאמר ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ ונאמר כי שמים כעשן נמלחו להארץ כבגד תבלה ולכן הם מוכנים אל ההפסד והכליון חרוץ לכן כאשר טלית זו השכינה נמצאת ברשותו פסולה עד שנבדקת על ידי הכהן כדין הסוט' כדאיתא בזוהר אין להאריך:

אין מוכרין טלית המצוייצת לעכו"ם וכו' הנה בא דין זה בענין הגשמי מפני כי למעלה אע"ג שהשכינה הולכת בגלות בעכו"ם אין שם מכירה לחלוטין ולכן יאמר שמא יתלוה עם ישראל בדרך ויהרגנו אבל למטה הוא בהפך כי השכינה הולכת בגלות לעכו"ם ומתלבשת בתוכם כדי להציל לישראל כדאיתא בתיקונים וז"ל באילין עשר קליפין אתלבש קב"ה ושכינתיה בגין לנטרא להו לישראל ולכן אפילו למשכן ולהפקיד טלית מצוייצת לעכו"ם אסור אמנם למעלה נתמשכן כמשחז"ל למה משכן משכן שני פעמי' לפי כי שני פעמים נתמשכן בעון ישראל אלא אם כן הוא לפי שעה דליכא למיחש להא וכן נמי גלות שכינה הוא לשעה קלה והב"ה פודה אותו ומה גם בכל יום ויום גאולה תהיה לו בעת התפלה כנודע:

[א] מאחר שהנחנו למעלה כי הציצית חובת גברא הוא ולא חובת מנא לפי כי האדם הוא קונה שלימות על ידי מעשיו ובמצותיו נשלם על ידי הראיה והזכיר' כי יתבונן מפני מה חוטי הציצית היו ארבעה והם כפולים וכן ענין הקשרים והאוירים כנ"ל כי מפני שהציצית הוא סיבה להמשכת רוח האדם בקרבו ואשר יש ארבעה דברי' שהם מונעים הרוח מן האדם בזמן ההווה ומה גם לזמן של התחיה ולכן יאמר נא חוטי הציצית שהם רמז לארבעה דברים המונעים את התחיה כנ"ל ויש ארבע ששנינו ואלו שאין להם חלק לעה"ב ולכן כל זמן שהחוטים הם קיימים בא תבא הראיה לעורר על מחשבות הלב להעיר לאדם בלתי יכשל באחת מהם מן הדברים המונעים ממנו התחיה אמנם כאשר נפסקו החוטים אין שם עוד זכירה ולכן יכול לזורקן לאשפה לפי כי אין מועילים בו עוד ומה גם בא הדין זה לענין הרמז להודיע כי אם באולי אדם זה כאשר משים הטלית לא יתן אל לב ולא דעת ולא תבונה להיותו נזהר בעניינים המונעים ממנו שלימות הטלית והיינו הדוגמא שנפסק ממנו חוטי הציציות הם הדברים האמורים אז יכול להשליכן לאשפה כי הוא אינו מועיל בו התבוננות זה לכן יתן אל לבו כי גם הגוף שלו לא יקום לזמן התחיה והנה הוא דוגמא לאשפה מטונפת לא להועיל כי אם לחרפה שנאמר ואלה לחרפות לדראון עולם והסיבה לזה מפני שהיא מצוה שאין בה קדושה לפי כי הן אמת שתיקון הברכה הוא אשר קדשנו במצותיו לפי כי על ידי מעשה המצוה מתקדש האדם בגופו בהווה ובהיותו בקבר ולזמן התחיה כנ"ל אמנם זה ימצא לאדם המכוין מעשיו ובדעתו יהיה להתקדש בהם שלכן הציצית חובת גברא כנזכר אבל כאשר אדם זה לא יזכור אחת מאלה נמצא שהיא מצוה שאין בגופה קדושה ולכן זורקן לאשפה כאמור כי לפי שלא קנה קדושה בעצמו על ידי הציצית הרי גופו נעשה אשפה אבל כל זמן שהם קבועים בטלית דהיינו כי האדם זה זכור יזכור כל הדברים המונעים התחיה והשלימות ונמצא שהם קבועים בטלית לכן אסור להשתמש מהם ולא יעבור כגון לקשור בהם שום דבר מאחת מכל אותם הדברים הנזכרים משום ביזוי מצוה דאף על גב כי נמצא בו שלימות הדברים המונעים התחיה זולת אחת מהנה שהדוגמא לזה הוא מ"ש לקשור שם שום דבר ר"ל לעבור על אחת מהנה להנאתו אף על גב כי הוא זהיר בשאר הדברים אסור משום ביזוי מצוה כאמור:

[ב] טליתות של מצוה שבלו וכו' הנה דין זה יובן על בחינת הרוח וגם מתבאר על בחינת הגוף וכן היה אומר טליתות שהם בחינת הרוח אשר האדם מרויח על ידי לבישת הטלית כנ"ל שבלו כלומר כי הנה כאשר האדם לובש הטלית אז הוא ממשיך עליו רוח חדש ואמנם כבר נתבאר כי רוח זה אשר קנה האדם על ידי שלובש הטלית לא נשאר במקומו בדרך קבע שאם כן היה הדבר לא היה חייב האדם ללבוש ציצית זולת פעם א' כל ימי חייו אלא ודאי כי בכל לבישת טלית ימצא לאדם הארה נוספת ולכן יאמר נא טליתות של מצוה היינו הרמז על בחינת הרוחות שבלו לאחר שנעשה בהם המצוה והלכו להם אדם בודל עצמו מהם מהם לפי שאינם יושבים דרך קבע בקרבו ואינו רשאי לקנח עצמו מהם שלא יאמר מאחר שכבר קנה הרוח ונשלם גם אם יחטא אחר כך לא יפגום בחינת הרוח אין האמת כן אלא צריך ליזהר שלא יעשה מעשה