מקור חיים - א פז

ענין זה מתיישב על ידי עיקר זה כי הכל אמת אמנם מי שאין בו זולת בחינת נפש נמשל כבהמות כי אינו יודע בענייני העולם וצורך הבריות אמנם מי שזכה להיות בו בחינת רוח הוא יודע הכל ומספרים זה עם זה ובכן תבין מה שהקשה שם מעשה בשתי רוחות שהיו מספרות וכו' דייקא מ"ש רוחות ועל הזוכה לכך עליו נאמר ילכו מחיל חיל ללמוד בתורה ואין להאריך בראיות כי אין זה מקומו אמנם על עיקר זה יאמר נא עשאה לצורך תכריכין כי כונתו היתה לזכות לבחינת הרוח כדי שיועיל לו לאחר המיתה אך לא היתה כונתו שלימה רק לצורך תכריכין כההוא רוח שהיה מספר לחברתה ואומרת הניחוני שאני קבורה במחצלת של קנים ולא היתה כונתו לקנות רוח סתם שאלו כך עשה היה זוכה בהווה וגם לאחר מיתה כדרך זה ולכן אף על פי שלובש זה הטלית לפעמים בחייו פטור מן הברכה דמאחר כי הברכה התועלת שלה הוא כדי להמשיך עליו תוספת רוח שכך הוא הנוסח של הברכה אשר קדשנו במצותיו ובענין זה המכוון בו הוא יועיל לו לצורך תכריכין נמי אמנם זה המכוון לצורך אחר המיתה הנה הפסיד התועלת הנמצא לו בהווה בעה"ז ולכן פטור מן הברכה כאמור אמנם לא מפני כך הפסיד המצוה כי בודאי תועיל לו לאחר המיתה כמש"ה בשכבך בקבר תשמור עליך ושם נאמר ושכב בשלמתו וברכך והוא רמז לציצית כדאיתא בזוהר ובתיקונים ופשוט הוא כי תועיל לו נמי לזמן של התחיה שנאמר והקיצות היא תשיחך בזמן שנאמר הקיצו ורננו שוכני עפר כי טל אורות טליך כלל הדברים לא הפסיד מכללות מצות ציצית מכל התועלות הנמצאים בו זולת ענין הברכה הוא המועיל להווה בהיותו בעה"ז ותו לא:

שבתי וראה לבאר דין זה ע"ד הנ"ל בענין הרוחני ופנה למעלה וכך היה אומר ציצית חובת גברא הוא וכו' הוא הדבר הנ"ל ממאמר מ"ש בזוהר מכנף הארץ דא כנף דציצית וכו' ובמאמר פרשת פנחס שם נאמר ל"ב חוטין אינון ל"ב שבילין דנפקי מחכמה עילאה והם מתלבשים בתוך ל"ב אלהים דעובדא דבראשית ולכן יאמר נא ציצית חובת גברא הוא זה תפארת ישראל אשר החוטין מקיפין אותו והוא מתלבש בהם ואין אלו האורות חובת מנא של הלבוש עצמו הם המקיפים כי אין להם צורך להקיף לתת' ישראל להנאת עצמן אמנם הוא חובת גברא תפארת ישראל כאמור כי חובה עליו להתלבש בהם כדי להטיב לעצמו ומה גם כדי להאיר לכלתו לפי שהנשים פטורות מן הציצית כנ"ל והיינו מ"ש שכל זמן שאינו לובש הטלית פטור מן הציצית דהיינו כי כאשר נאמר כי הטלית הוא בסוד הכלה שנאמר מכנף הארץ היא ארץ החיים הנ"ל הוא אינו לובש הטלית זו הכלה פטור מן הציצית לפי כי תכלית הציצית להמשיך לכלה מאותם ל"ב שבילין ול"ב אלהים דעובדא דבראשית כאמור ולפיכך אינו מברך האדם הגשמי על עשיית הציצית אעפ"י כי החוטים הם רמז לל"ב שבילין ול"ב אלהים דעובדא דבראשית כנזכר לפי שאין המצוה של ייחוד העליון נעשה אלא בלבישתו לפי כי אז ממשיך אותם הארות עליונות לעצמו ומטיב בהם לזולתו לכלתו הנזכר:

עשה טלית לצורך תכריכין וכו' הנה הדוגמא לזה למעלה הוא מ"ש בזוהר פרשת תרומה דף קמ"ב וז"ל כגוונא דא לתתא הכי מתפרשן בבר נש ואף על גב דכלהו קישורא חדא נשמה סלקא לעילא גו נביעו דבירא רוח עאל בגנתא דעדן כגוונא דלעילא נפש אתיישבא גו קברא ואי תימא נפש לעילא דאתיישבת גו גופא בקברא אן הוא קברא אלא גו ההוא קליפה תקיפא וכו' ולכן אע"ג שלובש אותה מחיים לפעמים פטור ואין מברך עליה כדי שלא להמשיך ברכה אל הקליפה:

עוד יהיה סוד הענין מ"ש ציצית שעשאו לצורך תכריכין רמז למ"ש במשנה בן מאה כאלו מת ועבר ובטל מן העולם והענין בדרך רמז הוא כי הנה תמיד אנו מברכים להב"ה מן העולם ועד העולם לפי כי הם שני עולמות עה"ז ועה"ב והנה תפארת ישראל הוא המתחבר עם שני עולמות הללו ואיתא בזוהר פרשת תרומה דף קכ"ו וז"ל ר' שמעון פתח מי זאת הנשקפה וכו' מי זאת רזא דתרין עלמין מתחברן כחדא ודא הוא עולם ועולם וכו' יעקב דהוה שלים אעיל רחימו בתרין עלמין וכו' וכאשר מתעלה יותר יאמר כאלו מת ועבר ובטל מן העולם היינו עולם העליון ואז אותו הטלית שלוקח יהיה מכונה לשם תכריכין ולכן אעפ"י שלובשו לפעמים בחייו כאשר יהיה למטה פטור מן הברכה שהרי טלית זה עליון מאד לכן צריך ללבוש ולא שייך לומר עליו ברכה כי הברכה הוא לאמשכא ברכאן ממקורא עילאה וטלית זו הוא יותר עליון קים ליה בדרבה מניה:

עוד ירצה במאמרו זה ציצית חובת גברא וכו' הענין יובן עם מ"ש בזוהר פ' וארא דף ל"א בפסוק דרכיה דרכי נועם וכו' וכל אותם ל"ב שבילין דנפקין מחכמה עילאה כולהון נקיט לון ברית יחידאי ואעיל לון לימא רבא כד איהו בתוקפיה ועביד שלם הה"ד וכל נתיבותיה שלום הנה מבואר מדברי זה המאמר כי אותם ל"ב נתיבות פלאות חכמה עיקר מה שלוקח אותם הצדיק ברית יחידאי היינו כדי להכניס אותם בסוד הכלה ועביד שלמא היינו שלום הבית והוא הנרצה בענין הציצית הנכנס בדרך הנקב שבטלית כנ"ל כי הם אותם ל"ב חוטין ל"ב שבילין דנפקי מחכמה עילאה כדאיתא בזוהר ומכניס אותם הצדיק חי עלמין באותו שער הנקרא שער הפנימי כמש"ה מכנף הארץ זמירות שמענו כד"א השמעי לי על ידי זמירות ל"ב שבילין כנז' בזוהר והם צבי לצדיק חי עלמין כאמור ולכן מזה נלמוד כי הציצית שהם ל"ב חוטין הנזכרים הנכנסים בכלה הלא הם חובת גברא של הצדיק כי עליו מועיל ענין זה וחובה הוא עליו לקחת אותם ולהכניסם לכלה ועביד שלמא ולא חובת מנא של הטלית הרומז בכלה לפי כי בחינת הדרכים הם שלה שנאמר דרכיה דרכי נועם דרכיה של תורה שבע"פ הם דרכי נועם כי הם נמשכים לה מן המדה הנקראת נועם כנזכר שם במאמר אבל נתיבותיה היא אינה לוקחת אותם ואין נמשכים לה אלא ע"י הצדיק הנקרא שלום ועביד שלמא הוא שלום הבית הרי מבואר כי אין הציצית חובת מנא שכל זמן שאין הצדיק עליון לובש הטלית הוא סוד הכלה פטור מציצית כי