מקור חיים - א פו

רעותי' ברזא דברכאן בגין דיתברכון אבהן ובנין כלא כחדא ומאן דמברך לקב"ה אתברך ונטיל חולקיה מאינון ברכאן בקדמיתא דכל עלמא לתתא וכו' ברוך דא רזא דמקורא עילאה מכלא וכו' ולכן המשכת שפע והארה זו מלמעלה הוא משיכיר בין תכלת שבה ללבן שבה כי אז הוא קדרותא דצפרא ופטור מן הציצית עד שיאור היום ויהיה זמן היחוד והמשכת אור של הציצית כנ"ל:

[א] הנה ענין הציצית נת' למעלה כי הוא ענין תיקון בנפש האדם לקנו' לו רוח חדש ומועיל נמי לעתיד לזמן התחיה אמנם ענין רוח זה הנמשך על האדם על ידי הנחת הטלית אל יחשוב האדם כי הסגולה הוא בטלית עצמו עד מקום שאם יהיה לאדם טלית מצוייצת בביתו בארגז ימצא לו ממנה כל השלימות הנזכר בהווה וגם לעתיד אין הדבר כן אלא ציצית חובת גברא הוא כי על ידי מעשי האדם הלובש הטלית יזכה לכל הדברים האמורי' אך לא ימצא לאדם שלימות אם לא ילבש אותו כי אין הציצית חובת מנא כי כל זמן שאינו לובש הטלית פטור מן הציצית ויש בענין זה סוד גדול אגידנו לך בדרך רמז דמהיכא תיסק אדעתין כי הציצית יהיה חובת מנא והענין בקיצור כי להיות שהציצית הוא סוד בחינת הרוח כמפורש לעיל כי מפני לבישת הציצית נמשך בחינת הרוח על האדם זה הלובש אותו והנה נודע הוא כי בחינת הרוח הוא סוד פרצוף כדאי' בכמ' מקומו' בזוה' ובפ' תרומ' דף קמ"א ז"ל רוחא דא איהו דעאל בגנתא די בארעא ואצטייר תמן בדיוקנא דגופא דהאי עלמא בחד מלבושא דמתלבש' תמן וכו' וכן פ' שמו' דף י"ג שם נאמר כמה דגופא אתבני בהאי עלמא מקטורא ד' יסודי ואתצייר בהאי עלמא אוף הכי רוחא אתצייר בגנתא מקטורא דארבע רוחין דקיימא בגנתא וההוא רוחא אתלבש תמן ומתציירא מנייהו בציורא דדיוקנא דגופא דאתצייר בהאי עלמא וכו' הנה מבואר כי הרוח מצטייר והוא היושב בג"ע הארץ ומתענג שם אם כן מזה נלמוד כי הציצית יהיה חובת מנא ולכן השמיענו כזאת כי הציצית הוא חובת גברא ולא חובת מנא כלומר כי הנה בכל השלשה פעמים שמועיל מעשה המצוה כנ"ל שהוא בהווה ולאחר המות ולזמן התחיה לא ימצא הכרח שיהיה הציצית חובת מנא אם לענין ההווה גם שנודה שהרוח הוא בחינת פרצוף דוגמת צורת האדם הנה התבונן באדם הגשמי שהוא בעל פרצוף וצורה ובזמן שהוא נזרע מאביו ובבחינת טיפה לחוד הרי אין שם צורה כלל ולכן כדומה לזה יהיה בחינת הרוח נמשך על האדם לשעה קלה אין בו זולת הארה בלבד ומה גם אחר כך כאשר נעשה מלבוש לנשמה כאשר יבא לקמן בע"ה בענין התפילין אם כן הטלית נקרא מנא ואין בעצמו חיוב ציצית וכן הענין לאחר מיתת האדם וכן לזמן של התחיה אין שם הכרח כי יחזור ויתלבש אותו הרוח בקרב איש דאפשר כי ישאר בשורש שלו למעלה כדרך שהטיפה הוא בראש האדם והוא אדם ממש ואין בזה הכרח לירד ולהיות נמשכת למטה הטיפה ההוא ולכן כל זמן שאין לובש האדם הטלית פטור מציצית בענין הגשמי כאמור ולפיכך אינו מברך על עשיית הציצית אע"ג כי כחו גדול להמשיך על האדם בחינת הרוח מ"מ בשעת עשייתו אין בו כח להמשיך קדושה על האדם ונהפוך הוא כי על ידי מעשה המצוה האדם ממשיך שלימות על בחינת הטלית ובפרט אם עשה כל הקשרים והחוליות בכונה ע"ד הנ"ל מפני שאין מצוה אלא בלבישתו ובאותו פרק האדם קונה השלימות כדבר האמור למעלה:

[ב] עשה טלית לצורך תכריכין וכו' משום דכתיב כסותך שיהיה לצורך שלו בחיים ולכן אעפ"י שלובשו לפעמים בחייו פטור אמנם אם נמלך יברך עליו ומכ"ש שמברך עליו שהחיינו כדין מי שקנה כלים חדשים ולובשם וביותר שייך בענין זה לאומרו שחיה ללבוש אותו ואמנם כפי הדברים האמורים לעיל כי על ידי הציצי' האדם קונה רוח חדשה ואפשר שמתקיים בו משחז"ל בא לטהר מסייעין אותו וקונה לעצמו בחינת רוח מאיזה צדיק ולכן בא דין זה להגיד על עיקר זה וכך הוא אומר ציצית חובת גברא הוא ולא חובת מנא שרוצה לומר אף על גב כי הדברים אמורים בענין הלובש הטלית כי על ידו הוא זוכה לקנות לו רוח מן הזולת אל תחשוב בדעתך כי השבח הזה ימשך אל האדם על ידי לבישת הטלית ואם אינו לובש אותו אינו זוכה להמשיך עליו בחינת רוח חדשה באחד משני פנים או יבא לו בחינת רוח מעולם העליון או ימשך עליו רוח חדשה מן הזולת והוא בסוד העיבור אין הדבר כן ולכן תדע ותשכיל ממוצא דבר זה כי הציצית חובת גברא כלומר השבח הנמצא לאדם על ידי מצות ציצית זה הוא חובת גברא כי כל איש הישראלי על ידי מעשה התורה והמצוה קונה לעצמו רוח חדשה באחת משני פנים הנזכרים כדאיתא בזוהר פ' משפטים וז"ל זכה יתיר יהבין ליה רוח מסטרא דחיות הקדש וזכות זה הוא כפי מעשיו של אדם והיה מצות הציצית כאחד מהם אבל אינו חובת מנא כי אין זה השבח תלוי בענין לבישת הטלית דווקא שכל זמן שאינו לובש הטלית פטור מציצית ולא מפני כך האדם פטור מן התורה והעבודה לזכות בהם ולפיכך אינו מברך על עשיית הציצית לפי כי זה השבח אינו תלוי בגוף הטלית בהטלת ציצית שאין המצוה אלא בלבישתו כי אז אפשר יקנה לו רוח חדשה כדאמרן:

עשאה ציצית לצורך תכריכין כלומר אם באולי נתכוון אדם זה להרויח תוספת הרוח לצורך אחר המיתה לפי כי מי שאין בו זולת בחינת נפש אינו מבין בענייני בעה"ז ועיקר זה מועיל לענין מ"ש בברכות יכבדו בניו ולא ידע והקשה מכל אותם המעשים שהיו הרוחות מספרות וכו' אלמא ידעי ומסיק בצערא דידהו ידעי וכו' כל