מקור חיים - א עו

אם כה נאמר כי מדבר ג"כ בענין שמתגלגל אדם זה מצד העון הוא הרוח כאמור כך הוא אומר מותר להתיר ציצית זה רוח מן הגוף של החוטא וליתנו בטלית אחר היינו גוף אחר והענין כדי שלא יעלה על לבבך כי מפני כך לא יהיה תחיה לגוף הראשון כי כן זה יהיה סיבה לכך שיאבד רוחו ממנו ואין לו עוד תקומה לגוף הראשון אינו כן אלא נהפוך הוא כי על ידי כן ימצא תקוה טובה לגוף הראשון ולכן יאמר אבל שלא להניחם בבגד אחר היינו גוף אחר אינו מתגלגל הרוח זה והנלמד מדין זה הם שני דברים ראשונה כי אם אינו מתגלגל רוח זה בגוף אחר אינו מתגלגל אלא חטאו ישא האיש ההוא שמכניסים אותו לגהינ' או יענש בדין אחר כפי השגחת יוצר הכל ית' ואין מגלגלין אותו ומשמע נמי שיהיה להנאת גוף הראשון שאל"כ אלא כי אין לו תחיה לא היו מגלגלין אותו כנזכר לעיל:

עוד ירצה במאמרו זה מותר להתיר ציצית מטלית זה וכו' כי מדבר ברוח של המגולגל מן היבם הלא זה דברי בפ' מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה וכו' כי יש לתמוה על שהע"ה מאי קאמר מי יודע דהא אפילו ינוקי דבי רב יודעים שהרוח חוזר למקומו וכבר הוא פירש והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה ואיך פה קדוש יאמר מי יודע והרי נתנבא הוא עצמו ואמר והרוח תשוב וכו' אמנם בפי' קהלת ביארתי עניינים רבים כפי הפשט אמנם לענין הנוגע על זה הוא כי מדבר באדם שמת בלא בנים ונתייבמה אשתו על זה הוא אומר מי יודע רוח בני האדם דווקא הנקרא בני אדם לפי שהוא נקרא בן לפי כי הוא בן של המת עצמו ע"ד מש"ה יולד בן לנעמי ובזה הוא הספק העולה היא למעלה לפי כי שני ספקות נמצא ברוח זה ראשונה שמא היבם לא נתכוון להקים שם המת על נחלתו רק לענין אחר ובענין זה לא דבר הכתוב כי הנה אמר החכם הבא על יבמתו לשם יופי או לענין אחר וכו' וקרוב בעיני שהוולד ממזר ולכן לאו בשופטני עסקינין אמנם הספק בזה הרוח אם עולה למעלה היינו מ"ש בזוהר פ' משפטים דף ק"א וז"ל ושבה אל בית אביה מאן בית אביה. דא עלמא דנוקבא וכו' אי זכאת לאתתקנא הואיל ושבה אל בית אביה מלחם אביה תאכל וכו' הנה מבואר מדברי המאמר כי אם הרוח זה זוכה אז יהיה מעלמא דנוקבא אבל אם אינו זוכה אינו עולה לשם כדאיתא לקמן דף ק"ג וז"ל דא רזא דרזין ולא ידענא אי אימא אי לא אימא. אימא מילך סבא ודאי אימא בדא ידיען כל בני גולגולא עובד אילנא אתקין ועכ"ד דאילנא אתקין כד אתא דוד מלכא באילנא תתאה דנוקבא אשתאר ואצטריך לקבלא חיין מאחרא וכו' ולכן עם מאמר זה יובן מש"ה מי יודע רוח בני אדם הם בני היבום אם עולים למעלה ולכן יאמר נא מ"ש מותר להתיר ציציות מטלית זו וכו' ואתן קשר בראשו מן הדינים הקודמים כי הנה אמר בתחלה ציצית שעשאו עכו"ם פסול מדבר בענין היבום אם באולי היבם בא עליה לשם נוי וכיוצא הנה ימצא כי אותו הרוח הוא בערך עכו"ם כמ"ש התנא וקרוב בעיני שהוולד ממזר כי לא די שנחשב לו שבא על הערוה אלא גם הוולד ממזר הרי כי ציצית זו הוא הרוח הנכלל ברמ"ח איברים ושס"ה גידים כמנין ציצית הוא בערך עכו"ם ועליו נאמר וברותי מכם המורדים והפושעי' בי ולכן פסול דכתיב דבר אל בני ישראל דווקא ר"ל שיהיה הבן מכלל ישראל ולא בערך עכו"ם אמנם אשה כשרה לעשותם כלומר דאע"ג כי האיש היבם נחשב עליו כאלו בא על הערוה והוליד בן פריץ ולכן פסול היינו מצד שלו אבל מצד האשה היבמה לא שייך לומר כן מכ"ש אם הכונה שלה היה להקים שם המת כשרה והוולד נמי יהיה מתוקן כשר:

הטיל ישראל ציציות בבגד בלא כונה הנה זה הענין הוא באופן יותר נאות מן הראשון דאלו החלוקה הראשונה היה שהיבם נתכוון בה לשם יופי וכיוצא ועתה תדבר בענין אמצעי שהוא לא נתכוון לא להרע ולא להטיב אלא הטיל ישראל הוא היבם ציציות הוא הרוח דשדי בגווה בלא כונה לשם המת אבל לא נתכוון לרעה ולכן כך הוא הדין אם אין ציציות אחרים מתוקנים להכשירו וכו' כלומר דאף על גב כי בביאה הראשונה שהיא העיקר לא נתכוון היבם להשכיל להטיב לאחיו לקיים מש"ה אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסוף כדאי' בזוהר קרח דף קע"ז שמדבר על היבם אם ישים אליו למת לבו וכונתו בא באותה ביאה אז רוחו ונשמתו של מת אליו יאסוף וזה היבם לא כך עשה מתחלה אם באולי אח"כ בשאר הביאות נתכוון על שם אחיו להקים שם המת אז מתקן הענין ולא בשלימות אמנם אם לא הטיל ציציות אחרים מתוקנים להכשירו שהם הביאות אחרות הנז' אז יש לסמוך על דברי הרמב"ם שמכשיר כלומר לא כדברי האומר שהוולד ממזר מאחר שלא נתכוון לרעה הרי אין בזה דין פסול היינו ממזרות נהי דמצוה בכונה לא עשה אמנם מכל מקום מ"ע מן התורה עשה וזה יהיה ע"ד מי שאכל קרבן פסח לשם אכילה גסה שהרי מצוה עשה מכל מקום אבל לא יברך עליו לפי כי זה הבן לא יקרא עליו הנה כי כן יבורך גבר ירא ה' וזה לא כך הוא שנאמר ואץ ברגלים חוטא:

השואל מחבירו טלית שאינה מצוייצת משמע דמעיקרא אותו שמת לא היה בו ענין דבקות עם האשה ולכן לא עשה רושם ההוא רוחא דשדי בגווה יהיה פטור מלהטיל בה ציצית היינו רוח חדש כשבא על היבמה שלשים יום כלומר כי הנה נתבאר בזוהר פרשת משפטים כי הרוח שמכניס היבם ביבמה מקטרג עם הרוח דשדי בגווה בעלה מעיקר' עד שמנצח אותו ויוצא ממנה והולך לו ולכן זה שלא היה לו דבקו' כל כך עם אשתו בנקל יוצא הרוח ממנה והיינו מ"ש פטור מלהטיל בה ציצי' הוא הרוח אף על גב שבא עליה הרצון לומר כי אינו מנצח לרוח שבתוכה של המת עד שלשים יום דהיינו זמן יצירת הוולד שהוא לארבעים יום ומשמע נמי דאע"ג כי לא נתכוון היבם בתחלה להקים שם המת יהיה פטור מן העונש עד שלשים יום דכתיב כסותך ולא של אחרים אבל אחר שלשים יום חייב מדרבנן דאע"ג כי מן התורה מותרת היבמה באיזה צד שיהיה אבל חז"ל אמרו כי בזמן הזה חליצה קודמת לייבום לפי כי אין מתכוונים להקים שם