מקור חיים - א סד

אבל זה שנשתייר מכל מדה אחת הראש שלה היינו העיקר הרצון בזה הוא להגיד על אדם זה שמעיקרא הי' מניח תפילין רק אח"כ תקפו יצרו ולא הי' מניח וכן בשאר הדברים שהיה עושה אותם מעיקרא ואח"כ נמנע מלעשו' אות' נמצא כי הראש הוא העיקר עדיין הוא קיים ולרבינו תם לא כשירים אלא כשנשתיירו שני חוטים שלימים דהיינו ארבעה ראשי' ר"ל כי עיקר אותה מדה לא נפסק ממנה לגמרי כי כל אחד מהראשים ארוך י"ב גודלים לרמוז כי נמצא באדם זה כל אותם הדברים ואין נמנע מהם אפילו מדה אחת מהם לגמרי אז מכשירים:

כשנפסקו שני חוטים אחרים אם נשתייר בהם כדי עניבה ע"ד האמו' אבל אם נפסקו ג' חוטים דהיינו שפסק ממנו השלשה דברים המונעים התחיה כנ"ל אז אעפ"י שנשתייר בהם כדי עניבה פסולים ומפני כך כשנחתכו שלשה ראשים אם לא דקדק בעת עשיית הציצית שהדוגמא לזה הוא כי בשעת מעשה הציצית מן הראוי היה כי יתבונן למה באו מספר אלו החוטים כך והכריכות והקשרים במספר לכך ודאי כי לא בדרך הזדמן הוא אלא להועיל לאדם בהווה ולתת לו אחרית ותקוה טובה כי כן הוא מעשה כל המצות כמ"ש אשר קדשנו במצותיו וכאשר יחשוב מחשבות טהורות הללו בהכרח הוא כי יתבונן במעשיו אשר לא טוב עשה לפי כי זה בזה תלוי כאמור לעיל ואדם זה לא שם אל לבו בשעת מעשה הציצית ולא דעת ולא תבונה לאמר אעשה באופן שיהיו ניכרים הארבעה ראשים שמצד אחד של הקשר שהם ארבעה דברים המונעים התחיה ולא דקדק בהם לתקן אותם לכן חיישינן שמא כל איש הוא מחוט אחד שלכן הם נפרדים החוטין של הציצית כל ראש לבדו להודיע כי כל עון אחד מאלו לחוד הוא מונע את התחיה ובזה ימצא שאין כאן אלא חוט אחד שלם כלומר כי במדה אחת מארבע דברים המעכבים התחיה הוא שלם באותה מדה אבל השלשה אחרות לא כן כי לכן מספיקא פסול כי לא נודע אם בעבור מדה אחת שהוא שלם בה יזכה לתחיה ועל השאר יעניש אותו הב"ה כפי השגחתו ולכן פסול ציצית זה ואין בו כח לתת באדם תוספת רוח עתה בהווה אבל אם לא נחתכו אלא שני ראשים שהם רמז לשני דברים המונעים התחיה מכשרינן בכדי עניבה מאחר כי אותם השני דברים לפעמים קיים אותם באקראי בעלמא הניח תפילין וכיוצא והלכה כסברא ראשונה לפי שהב"ה דחום וחנון ולא יעיר כל חמתו וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח מיהו היכא דאפשר טוב לחוש לסברת ר"ת כדי שיהי' הציצית כשר שיוכל להגן עליו ולהמשיך על האדם קדושה עתה ומה גם יתבונן להסיר אותם הדברים המונעי' התחיה ועה"ב ולא יסמוך על סברא הראשונה שהרי אחז"ל כל מאן דאמר רחמנא וותרן יוומרו בני מעוהי אלא ושב ורפא לו:

[ב] היכא דצריך כדי עניבה ומתוך שהחוטים עבים אינו יכול לענבם וכו' ר"ל כי אינו דומה העובר על אחד מאלו הדברים פעם אחת ושתים כמו מי שהוא רגיל בהם כך אחז"ל אל תרשע הרבה וכי זוטר מותר אלא אינו דומה מי שאכל שום פעם אחת לאוכל שני פעמים וכן נמי בעונות הללו אע"ג כי המובן הוא ממ"ש ואלו שאין להם חלק לעה"ב האומר אין תורה מן השמים וכו' שצריך שלעולם אומר כך או שאמר פעם אחת בלבד וכן נמי האומר אין כל התורה מן השמים או אפילו שאמר על דבר אחד בלבד כדקאמר לקמן התלמוד ולכן על כל הדקדוקים השייכים בכל אחת מהנה אינו דומה הרגיל בהם למי שעשה פעם או שתים לפי כי פלס ומאזני משפט לה' ולכן יאמר היכא דצריך עניבה שהרמז הוא כי לא נעקר מאדם זה לגמרי אותו הדבר כגון קרקפת' דלא מנח תפילין ומי שאינו כורע במודים אלא לפעמים עשה אותם אמנם מתוך שהחוטים של העון עבים שעשה אותם כמה פעמים בדרך קבע לכן אינו יכול לעונבם רצה לומר אותו הפעם אשר עשה באקראי אינו יכול לעונבו ולהחזיק בו כמאן דליתיה דמי ואלו היו דקים ר"ל לא עבר עליהם פעמים רבות היה בהם כדי עניבה באות' פעמים שהניח בהם תפילין וכיוצא כשר דלא מקרי קרקפתא דלא מנח תפילין אלא מי שכל ימיו לא הניח תפילין במרד ובמעל וכן מי שלא רצה לכרוע במודים וכו' אבל כגון זה שעשה באקראי כשר ובענין כדי עניבה לרש"י הוא מן הענף ולר"י אפילו נחתך כל הכנף ונשאר בו כדי עניבה מן הגדיל כשר וכו' והנה זה הענין הוא כפי פשוטו לענין הנ"ל להועיל לאדם בהווה לקדש גופו על ידי המצוה ולהמשיך עליו רוח חיים כנ"ל ולכן יתבונן לעשות כדברי רש"י ז"ל לטוב לו ולא יכרת מלמעלה והיכא דלא אפשר יש לסמוך על דברי ר"י כדאי הוא אבל לא יברך עליו לפי דקים לן ספק ברכות להקל הגם כי התועלת של הברכה הוא מפסיד כי אין נשלם בחינת הדיבור שאומר אשר קדשנו במצותיו ואין לו עתה תוספת קדושה ח"ו יותר טוב לו ולא יכנס בספק ברכה לבטלה:

ולענין המועיל לצורך התחיה ומה גם לעתיד כי צריך האדם להיות זהיר באותם הדברים המונעי' התחיה גם בדברים ששנינו ואלו שאין להם חלק לעה"ב גם כי בכל אחת מהנה יש סברות כי הנה המלוה ברבית היינו שלקח רבית קצוצה מדאורייתא מישראל אז אין לו תחיה אמנם באבק רבית ומדרבנן והמלוה לכותים לא כן הוא אמנם איתא במדרש כספו לא נתן בנשך אפילו לגוי אמנם לסברת הרמב"ם ז"ל רבית עע"ז מנה אותה בכלל