מקור חיים - א נה

בבית גנזיו אלא יראה שנאמר יראת ה' היא אוצרו ועתה נהפך ללבן לפי שהראה הקב"ה ארבעה דברים לאברהם תורה וב"ה גיהנם ומלכיות א"ל כל זמן שבניך הם עסוקים בשתים הם נצולים משתים ועתיד ב"ה ליחרב במה אתה חפץ אז בירר את המלכיות שנאמר אם לא כי צורם מכרם וכו' והנה שם נאמר קחה לי עגלה משולשת וכו' והם ד' דברים עגלה ואיל ותור וגוזל ג"פ הרי הם ג"כ שנים עשר וחז"ל אמרו למנצח על השמינית ארבע מלכיות והם שמנה כשדים בבל מדי ופרס ויון ומקדון אדום וישמעאל וכן נאמר בצלם דנבוכדנצר שחיק מחיק וכו' ולכן בא לרמוז על זה שליש גדיל ארבעה גודלים כנגד מה שראה אאע"ה שהיו סתומים וכן ראה במראה הנבואה שני שלישי ענף והם מגולים והם שמנה אצבעות כנגד שמנה מלכיות שמלכו ושלטו בנו בגלוי לעין כל ולכן בא הרמז לתת הציצית על העינים כדלקמן לפי שנאמר כי לה' עין האדם ונאמר הנוגע בכם נוגע בבבת עינו והם אומרים אין ה' רואה והנה המלכיות נמי נמשלו לאצבעות בצלם נבוכדנצר שנאמר ואצבעת רגליא וכו' והם ארבע לחוד וארבע לחוד כי כן הם ד' ונכלל בהם ד' אחרים ולכן מתחייב מזה כי הרגיל בציצית ניצול מדין גהינם ואינו צריך לאאע"ה להציל אותו כמשחז"ל עתיד אברהם לעמוד על פתח גהינם וכו' שהרי אנו בגליות ולכן מתחייב נמי מענין זה כי ראוי לאדם לישן בציצית כדלקמן לרמוז כי מובטחים אנו להנצל מידי גהינם הדומה ללילה ושולט בלילה ומאחר כי שקולה מצות ציצית ככל המצות כמשחז"ל הרי המקבל עליו עול מצות פורק ממנו עול מלכות וניצול מגהינם וכדאיתא בזוהר פ' שלח לך מכנף הארץ הוא הציצית וז"ל דההוא בר נש דלא זכי בהאי עלמא בלבושין דמצוה כד עייל לההוא עלמא קאים בלבושא טינופא הנקרא בגדים צואים ומכניסים אותו לגהינם אמנם הרגיל בציצית לא די שפורק ממנו עול מלכות וניצול מגהינם זוכה ומקבל פני שכינה כדלקמן:

[ה] אין עושין הציציות מהצמר הנאחז בקוצים היינו מ"ש פ"ב דחגיגה ז"ל שאל אבגימוס הגרדי לר"מ כל עמר דנחית ליורה סליק א"ל כל מאן דהוה נקי אגב אמיה סליק ופי' רש"י כל הלומד תורה עולה להם להגין מן החטא או לא וכו' כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו עולה לו וחז"ל פירשו כל היורד לגהינם לידון עולה אגב אמו עמר בן יומו שלא נתלכלך וכו' יאמר הצמר הנאחז בקוצים כשהצאן רובצים בניהם וכו' כי בזה יהיה הרמז סובב על שני קוטבים ראשונה יהיה הדין מאחר שהנחנו למעלה כי ענין של צמר ופשתים הוא תיקון קרבן קין והבל וכל המצומתין להם כל איש ישראל הטמועים בעון שלהם ומה גם להועיל באדם לקנות רוח חדשה להועיל לו בהווה ומה גם לאחר מותו וביותר לזמן של התחיה כנ"ל ולכן מפני סיבות הללו בא הדין אין עושים הציצית מהצמר הנאחז בקוצים כשהצאן רובצות ביניהם לפי כי בזה יהיה הרמז להורות כי עוון של הבל הקודם עדיין לא נתקן ואיך יוכל להגן על אדם זה שילבש אותו מאחר כי נפשו לא מטוהרה היא ולכן נאחז בקוצים היינו בתוך הקליפות כאשר הצאן אלו ישראל שנאמר בהם צאן אובדות היו עמי והם ביניהם מצד העון איך ינצל משעבוד מלכיות קוצים כסוחים כשהצאן רובצים ביניהם דבקה לארץ בטננו ומה גם אשר חז"ל הגידו הזהיר בציצית זוכה ומקבל פני שכינה ואחז"ל בפ"י למות תוצאות כמנין תו"צאות קשה שבכולם אסכרה היכי דמי כעמרא וכו' כמוציא הצמר מבין הקוצים מכ"ש כי אחרי מותו מלבישים אותו הבגדים הצואים כנ"ל ולכן הצמר זה הנאחז בקוצים אין עושים ממנו ציצית דמאחר כי הרגיל בציצית זוכה ומקבל פני שכינה פשוט הוא כי לא ימות במיתת אסכרה הדומה לצמר זה ושאר הדברים יזכה להם כנ"ל וגם לא מהנימין הנתלשים מן הבהמה שהוא דוגמא לעקירת הסימני' הא נמי ליתא כי לא יבא לידי מדה זו ולא משיורי שתי שהאורג משייר בסוף הבגד כי הוא דומה לעיקר העון שעשה קין כי הביא פשתן מן המותרות שלו כמחז"ל ולכן בא הטעם לאסור כלם משום ביזוי מצוה כי זה הוא העיקר של העון מתחילה כדבר האמור:

[ו] אם עשאם מצמר גזול פסולים דכתיב ועשו להם משלהם דמאחר שהוא גזול איך יוכל להמשיך עליו רוח חדשה או אפילו להגן עליו מן היסורין אע"ג ששנינו מעשים טובים כתריס בפני הפורענות כי היינו משחז"ל לולב הגזול וכו' סניגור נעשה קטיגור ובזה ימצא כי חוזר וניעור העון של קין והבל הקודם שהוא ענין שפיכות דמים והבל הציץ ואיך ימלט שנאמר אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס שהוא גהינם אל יתמכו בו ולא יוכל לראות פני שכינה שהרי עון של הבל שהציץ חוזר וניעור ולא יוכל להחיות את נפשו בזמן הזה כאמור ומה גם אחרי מותו ולא לזמן של התחיה דכתיב ועשו להם משלהם ומאחר כי עתה לא יקנה רוח חדשה איך יחיה לזמן התחיה שנא' מארבע רוחות באי הרוח:

[ז] חוטים שאולין הלואה היא דלא הדרא בעיני' וכדידיה דמי מאחר דקים לן כי כל ישראל נקרא גוי אחד ורוח אחד להם לכן גם שלווה אלו החוטים שהרמז לזה הוא שקנה רוח מחדש מן הזולת בדרך עיבור והם בסוד הלוא' בלבד ולכן אמר מועילי' לו ר"ל עתה עתה בהוו' כאלו הוא רוח שלו אמנם לאח' אשר נתקן הולך לו ואם יזכ' יקנ' רוח חדש' והיינו מ"ש מועילי' לו לפי דלא הדר' לבעלי' עתה שכבר מתו וכדידי' דמי להועיל לו בכל הדברי' הנא' בציצי' בתועל' של בחי' הווה ולכן אמר דהע"ה ורוח נכון חדש בקרבי נכון לאפוקי שיהיה זוכה משלו להיות תמיד עמו משל"כ בזולת והוא שאול: