מקור חיים - א לג

תחות ההוא היכלא בכסיפו. וכד נטלי גדפייהו אינון שרפים דתחות' כדין כלהו בטשי בנדפייהו ואוקדו לה עכל"ה הנה הדבר מבואר מזה המאמר כי מי שיש יכולת בדעתו להתבונן ומתרשל עונשו הרבה ואיהו דאפסיד אנפשיה ואיתא נמי בזוהר פ' ויקהל דף ר"י:

וז"ל כד סלק' נשמת' בההוא פתחא דרקיעא לעילא אזדמנן לה לבושין אחרנין יקירין עילאין דאינון מרעותא וכונה דלבא באורייתא ובצלותא כד סלקא מתעטרא מההוא עטרא מאן דמתעטר ואשתאר חולקיה לההוא בר נש ואתעביד מניה לבושין דנהורא לאתלבשא בהו נשמתא לסלקא לעילא ואף על גב דאוקמוה דאינון לבושין בעובדין תליין אלין לא תליין אלא ברעותא דרוחא כמה דאתמר לקיימא גו מלאכין רוחין קדישין ודא איהו ברירו דמלה. ובוצינא קדישא אוליף מן אליהו הכא ז"ל הנה מבואר הדבר מן המאמר כי על ידי הכונה טובה בתורה ותפילה נעשה לאדם לבושים עליונים מנהורא לחלק הנשמה לעמוד לפני הב"ה בערך המלאכים ולכן מי שאינו מתכוין כפי הראוי בשמות הקדש מלבד שגורם העדר חלילה מתחסר הוא מאותם לבושים דנהורא ולכן עונשו גדול כנ"ל במאמר הקודם כי על המכוין כראוי נאמר אשרי אדם מצא חכמה כנז' במאמר הקוד' בזוהר והיינו מאי דסמיך ליה כי טוב סחרה מסחר כסף וכו' וכי צריכא למימר אלא הרי קאמר טוב סחרה בסגנון זה בכונה בתורה יותר מסחר כסף של המחזיק ביד עומלי תורה דאע"ג שנאמר בצל החכמה בצל הכסף היינו לענין הצל והחופה שעתיד לעשות הב"ה להם אבל לא כן יהיה שותף המחזיק עם המכוין בתורה באותם לבושים כמש"ה ויתרון דעת החכמה תחיה בעליה כי אינו נשרף על ידי אש השרפים כאמור ויש רמז במ"ש מצא חכמה כי מצא הוא רמז למלאך שמשמיע תלמודו לפניו יופיא"ל בגי' מוצא חכמה ולכן אם תרצה להיות מיראי ה' וחשבי שמו כדאיתא בזוהר מלשון וחשב האפוד התבונן מ"ש בזוהר פ' עקב דף רע"א ברזא דברכאן כמה טובה כפולה גורם האדם המתכוין לו ולכל העולמות ומכריזין בכל העולמות דא איהו דורונא דשדר פ' ואין להאריך בדברים פשוטים:

[א] הנה כל הפירושים הללו כלם נכוחים למבין אמתיים ורובם מדברי חז"ל במדרש אמנם תקנות הראשונים וסידור מליהם לא כונה אחת בלבד נתכוונו כי רוח ה' נוססה בם כי לכן הם נקראים סופרים עד מקום כי בעלי החכמה האלהית התנאים ר"י ורבי יוסי הם משבחים אותם כדאיתא בזוהר פ' תרומה קמ"ו וז"ל מלין אלין סליק לון לבוצינא קדישא דאיהו מתקן תבשילין מתיקין וכו' ואיתא פ' בלק דף קצ"ו וז"ל כמה מתיקין מילין עתיקין דסדרו קדמאי ואנן כד טעמין לון לא יכלין למיכל וכו' והנה איתא בזוהר פרשת תרומה דף קמ"ד:

ז"ל ותנינן ביומא תניינא לעובדא דבראשית דאתברי ביה גיהנם אתעביד חד גופא ברזא דאדם ואינון שייפין ממנן דמתקרבין לאשא מתין ומהדרן כמלקדמין. ודא בגין דאתקריבו לגביה האי חוייא ואיהו אדם קדמאה דאתפתא גו משכנא בהאי חוייא ועל דא מית וכו' הנה מבואר מדברי המאמר כי יש בחינה למעלה רוחנית ונודע אשר הוא אדם דשייך ביה ביטול ומיתה ובזה האדם יצדק כל הכתוב בברכה זו על פי הסוד דהיינו מ"ש אשר יצר את האדם בחכמה רמז לזה האדם והוא בחכמה נפלאה והתבונן כי אין הכונה להגיד על האדם הגשמי כי דבר פשוט הוא אמנם הרצון לומר כי יש דוגמא לאדם זה הגשמי אדם ג"כ לעומתו למעלה כי הבריאה של אדם זה בו שייך בעצם כל אלו החלוקות כמשמען וכפי פשוטן מבלי שיצטרך לדחוק עצמינו על כל אלה הפירושים ואע"ג כי אמתיים הם כאמור עכ"ז באדם זה הרוחני הכל הוא צודק בעצם ומה שאמר בנוסח הברכה אשר יצר את האדם מלת את היינו לרבות הנקבה נמי כי כן אדם זה האמור נוצר אדם כלול זכר ונקבה כדאיתא בלשון זה המאמר וז"ל ותא חזי והכי אוליפנא כל מה דעבד קב"ה עילא ותתא כלא ברזא דדכר ונוקבא איהו וכו' ובכל אתר אדם דכר ונוקבא איהו וכו' הנה עתה הדבר מבואר כי מ"ש את האד' היינו זכר ונקבה בסגנון אחד ברא אותם בחכמה עליונה נפלאה וברא בו נקבים ואע"ג כי עתה הוא אמר בלשון בריאה ובתחילה אמ' לשון יצירה אשר יצר את האדם הענין הוא מפני כי אלו הנקבים שהוא אומר לאו דווקא הם בענין היצירה אלא הם יותר עליונים ואמנם בענין האדם זכר בו ענין יצירה לרמוז על איזה בחינת אדם מדבר אמנם לענין הנקבים שנמשך בהם השפע והמזון נקט יותר למעלה לפי שהרי הוא אומר ב' פעמים נקבים נקבים והרצון אינו