מקור חיים - א לב

ובאכילה שלא יגע בשוק ובירך וכו' ובמקומות המכוסים באדם לפי שיש שם מלמולי זיעה ואע"ג שאין שם עתה וכן שלא לחכך בראשו וכל זה משום נקיות ומכל מקום אם עבר ונגע מקנח ידיו בכותל או בבגדו ולא יפסיק ולא ימנע מן האכילה דלא גרע ממ"ש לייט ר"י למאן דמהדר אמיא כדלקמן:

[כב] אם אין לו מים יקנח בצרור או בעפר וכו' ודין זה הוא הנוגע לצורך ק"ש ותפלה כמשחז"ל לייט ההוא צורבא מרבנן על מאן דמהדר בתר מיא בעידנא דצלותא דכתיב ארחץ בנקיון כפי כל דבר דמנקי אבל לאותם דברים הנ"ל כבר נתבאר שאין צריך רק לקנח ידיו בכותל או בבגדו כאמור:

[כג] לא תקנו נטילת ידים אלא לק"ש ולתפלה משום טהרה דילמא נגע בידיו במקום המכוסה משום דידים עסקניות אמנם כפי' הנ"ל דבר גדול הוא לקדש ידיו דהוי כאלו טבל כמשחז"ל מדלא קאמר ארחיץ והוי כאלו בנה מזבח והקריב עליו קרבן דכתיב ואסובבה את מזבחך ה' וכו' אבל לענין ברכות דשחרית יכול לברך בלא נטילה אלא א"כ ישן על מטתו ערום וכו' אמנם מן הזוהר משמע כי לא יברך עד שיטול ידיו כדאיתא במאמר הנ"ל בפ' בראשית דף י':

דהכי קאמר ובשעתא דרוחיה פרחא מניה רוחא מסאב' זמין ושרייא על ידוי ומסאיב לון ואסיר לברכא בהו בלא נטילה עכ"ל וכן הוא מפורש פ' וישב דף קפ"ד ושם נאמר ר"ש פתח ארחץ בנקיון כפי וכו' ת"ח רזא דמלה הכא דהא לית לך בעלמא בר נש דלא טעים טעמא דמותא בליליא ורוח מסאבא שרייא על ההוא גופא וכו' ועד דיתעבר זוהמא מן ידוי לא יברך וכו' הנה מבואר משני מאמרים אלו כי מ"ש לא יברך הוא מפני רוח רעה ששורה על האדם ולכן אסור לומר הברכות עד שיטול ידיו נטילה מעולה להעביר מידיו רוח רעה ואחר כך יאמר הברכות ויזכיר את השם אחר שהוא קדוש כנ"ל:

[א] בלי ספק כי טוב לכוין האדם בברכות כשהוא מברך להב"ה בפירוש המלות בסגנון זה ומה גם כאשר יזכור השם יכוין פירוש קריאתו באדנות שהוא אדון הכל ויכוין בכתיבתו ביו"ד ה"א כי כן אחז"ל בב"ר ויקר' האדם שמות לכל הבהמה ולכל החיה וכו' א"ל הב"ה ואני מה שמי אמר לו אדני אמר לו למה. אמר לו לפי שאתה אדון על הכל הה"ד אני ה' הוא שמי הוא השם שקרא לי אדם הראשון והמשכיל יראה כי זה השם כתוב הויה ואיך הוא אומר הוא השם שקרא לי א"ה אלא הענין הוא כי כאשר קרא שם א"ה להב"ה לא הוציא מפיו זולת שם אדני ולכן שאל לו הב"ה היות כוונתו מה בלבו שהיה הרצון בשם הויה ויבטא בשפתיו אדני לכן אמר לו למה קראת לי אדני ואין פיך ולבך שוים א"ל מפני שאתה אדון על הכל ובשם הויה ר"ל ממצי' הויות והרי כמה הויות ממציאי' הויות אחרות אמנם שם זה עדיף לומר שאתה אדון על הכל הה"ד אני ה' ר"ל מלת אני הוא בגי' אדני וה' שניהם הוא שמי שקרא לי א"ה שניהם כאחת ה' במחשבה ואני שהוא אדני בביטוי פה ויש לי לתת רמז דבר ממש"ה ויקרא האדם שמות וכו' ולאדם בטעם גדול ופנה למעלה לרמוז כי כמו שקרא שמות לכל ג"כ קרא שם ולאדם שנאמר בו כמראה אדם על דמות הכסא קרא לו שם ושם אדם היינו שם הויה כי הוא בגי' אדם ולכן יכוין שהיה והווה ויהיה והמצי' כל ההויות ובקריאתו יכון בשם אדני שהוא אדון על הכל ובמלת אלהים יכוין שהוא ברא העולם בשם זה שנאמר בראשית ברא אלהי' להודיע שהוא התקיף בעל היכולת ובעל כל הכחות שנבראו בעולם אמנם כוונת אלו הם למי שאין יכולת בדעתו לחשוב מחשבות מלבד אלה אז יתרצה בזה והיה קטון וגדול נער וזקן זה שקנה חכמ' כלם שוים כי יסמוך דעתו למ"ש בזוהר פ' יתרו דף צ"ג:

וז"ל ובעובדא דלתתא לשמה אסתלק עובדא לעילא ואתתקן כדקא יאות. כגוונא דא בעובדא דגופא אתתקן עובדא דנפשא בההוא רעותא דהא קב"ה בעי לבא ורעותא דבר נש. ואפילו הכי אי לאו תמן רעותא דלבא דאיהו עיקרא דכולא על דא צלי דוד ואמר ומעשה ידינו כוננה עלינו וכו' מאי כוננה עלינו כוננה ואתקין תיקונך לעילא כדקא יאות. עלינו אע"ג דלית אנן ידעין לשואה רעותא אלא עובדא בלחודוי מעשה ידינו כוננהו לההוא דרגא דאצטריך לאתתקנא וכו' והנה מבואר מזה המאמר כי מאחר שאין האדם יודע לכוין יותר מקבלו הב"ה אמנם זה יהיה למי שאין בלבו הכנה והבנה בדעתו לכוין יותר אבל אם הוא פקח ויש רוחב בדעתו להשיג יותר ולכוין במשכלו' נק' עבריין ועונשו גדול דהא איתא בזוהר פ' תרומה דף קס"א:

וז"ל בשעתא דסליק ברעותא דקב"ה למברי אדם קאים קמיה דיוקניה וקיומיה כמה דאיהו בהאי עלמא ואפילו כל אינון בני עלמא עד לא ייתון בהאי עלמא וכו' ובשעתא דזמינין לנחתא בהאי עלמא קארי קב"ה לחד ממנא דמני קב"ה ברשותיה כל נשמתין דזמינין לנחתא בהאי עלמא וא"ל זיל אייתי לי רוח פלוני בההיא שעתא אתיא ההוא נשמתא מתלבש' בלבושא דהאי עלמא וההוא ממנא אחזי לה קמי מלכא קדישא קב"ה אמר לה ואומי לה דכד תיחות להאי עלמא דתשתדל באוריי' למנדע ליה ולמנדע ברזא דמהימנותא. דכל מאן דהוי בהאי עלמא ולא אשתדל למנדע ליה טב ליה דלא יתברי וכו' הה"ד אתה הראת לדעת אתחזיאת על ידא דההוא ממנא קמיה קב"ה לדעת וכו' מהו למנדע כי ה' הוא האלהים וכו' למדנו מזה המאמר כי העובר על זה הוא עובר על השבועה וענשו גדול כדאיתא בזהר פ' פקודי דף רמ"ז:

וז"ל האי חיותא יופיא"ל שמיה ואיהי קיימא בכל רזי דחכמתא וכו' כד נשמתא סלקא לגביה כדין שאל לה ברזא דחכמתא דמאריה וכפום האי חכמתא דרדיף אבתרה ואדבק הכי יהבי ליה אגריה ואי יכול לאדבקא ולא אדבק דחי לה לבר ולא עיילא וקיימא