מקור חיים - א קיט

טמיר' אית היכלא חדא דאקרי היכל אהבה וכו' וכל נשיקין דרחימו דמלכ' אינון תמן וכו' כיון דעאלו תמן כתיב וישק יעקב לרחל וקב"ה אשכח תמן לההיא נשמתא נשיק לה וכו' ומאחר שכה יעשה הב"ה כמשפט הבנו' לנשמ' ומנשק אותה בכבודו כך ראוי לאד' הגשמי לנשק התפילין בשעת הנחתן ובשעת חליצתן מפני האזכרות שבהם כי דיו לעבד להיות כרבו ואמנם מה טוב לאדם לעשות כל דבריו בדעת שלימה ולהיות מכוין בעומק הדברים ולכן אביעה לכם רוחי כי סוד הדבר הוא מ"ש בזוהר בהיכלות פקודי בענין וישק יעקב לרחל אין להאריך רק להודיע כי כך צריך האדם זה לחבר אותם ההיכלות במחשבתו וקרב אותם אחד אל אחד ע"ד הנזכר שם וישוב ויכוין בזה לנשיקין עליונים הנעשים תחלה וסוף והבן:

[א] כבר נתבאר למעלה כי ענין התפילין הוא הכנה אל האדם כדי להמשיך עליו בחינת נשמה ואמנם בחינת נשמה זו אשר יזכה בה האדם אינה עמו בדרך קבע רק בהשאלה באותו היום בלבד וסוף שהולכת ממנו ופעמים כי האדם על ידי המצוה של הנחת תפילין יזכה לנשמה שתהיה עמו בדרך קבע ואינה הולכת ממנו עד זמן שנפטר מן העולם ולכן יאמר אין לברך שום ברכה כשחולץ תפילין דהיינו דוגמא להסתלקות הנשמה ואפילו כשחולצם ע"ש בין השמשות שהוא דוגמא לשעת פטירת האדם לעת שהעריב שמשו וכמשחז"ל אומרים לאדם מי שטרח בע"ש יאכל בשבת והנה כבר נתבאר למעלה מהו ענין הברכה כי מלבד שעל ידי הברכה נברא מלאך אחד כענין שביארתי במשחז"ל שהמלאך נק' דבור שנאמר ישלח דברו וירפאם והטעם הוא ממשחז"ל כל דבור שיוצא מפי הב"ה נברא מלאך ולכן נקרא המלאך דבור וכן נמי נתן הב"ה כח זה מסור ביד האדם כי כאשר אומר הברכה על ידי הדיבור נברא מלאך עוד נמי מועיל הברכה לענין חלוקא דרבנן אשר יעשה האדם כדי להלביש בחי' הרוח שלו ולכן כאשר האדם מניח תפילין והוא ענין מעשה אז מברך כי מתלוה הדיבור עם המעשה ועם הכונה הטובה ונעשה המלאך בשלימות גם אותו החלק הנקראת חלוקא דרבנן נשלם אמנם כשחולץ התפילין אין שם מעשה של מצוה ומה גם אין שייך ענין ברכה על שמסתלק בחי' הנשמה הנתוספת באדם ואפילו ע"ש בין השמשות שהדוגמא לזה הוא שעת המיתה שהעריב שמשו וכמשחז"ל בפ' וזרח השמש ובא השמש על הנשמה ע"ש:

וכן נמי דין זה הוא הענין שאמר כי אין לברך שום ברכ' כשחולץ תפילין לפי כי הנה בענין הנחת התפילין הוא גורם האדם כי כן נמי למעלה כך נעשה כי אותם האורות של תפילין שהם בסוד צלם עליון שהיו למעלה כבחינת צל על ראשו של תפארת ישראל כנודע על ידי כך שמניח תפילין הם חוזרים ונכנסים בתוכו בסוד הצלם ולכן אז ראוי לברך מפני כי על ידי כך נמשך מן אותה ברכה עליונה היא מקור' דכלא ברכאן עילאין על ידי הברכה ומה גם נמשך למטה מאותה הברכה בעולמות כלם וביותר אם ימצא מי שעונה אמן כי ממשיך האדם גדולה באותיות אמן כדאיתא בזוהר פ' עקב דף רע"א וז"ל כד סלקין אינון ברכאן מתתא לית פתחא ופתחא לעילא ולית ממנא לעילא דלא פתח כל אינון פתחין ומכרזי ואמרי בכל אינון רקיעין דא איהו דורונא דמלכ' דשדר פלוני דא היא דורונא בקיומא כדקא יאות ומאן איהו ברכה דאתיבו עלה אמן דכל ברכה דאתיבו עלה אמן דא איהו בקיומא כדקא יאות וכיון דהאי ברכתא סלקא כל דרגין דלעילא כלהו זמינין לגבי ההוא נהורא דלא נהיר בגין לאנהרא לגבה וכ"ש אי היא ברכתא דסגיאין מברכן לה ומעטרין לה בעטרין קדישין ברזא דאמן עכ"ל ולכן מסיבה זו אין לברך בשעה שחולץ תפילין כי אז אין שם המשכת ברכה אדרבא הוא ענין הסתלקות האורות למעלה:

[א] הנה בא יבא בדין זה הודעה גדולה אל האדם אשר נמצא בידו מציאות לקנות נשמה על ידי מעשיו אמנם לא ימצא בזה זמן קבוע כלל ולכן יאמר נא כי זמן הנחת התפילין בבקר וכו' ורצה להודיע בזה ענין גדול הלא זה הדבר הוא מ"ש בזוהר פ' משפטים דף כ"ח וז"ל מה כתיב בשלמה בר עשרין שנין כי בן הייתי לאבי לאבי ודאי ומאחר כי הודיע במאמר זה כי חלק הנשמה הוא בא לאדם בהיותו בן עשרים שנה כמש"ה כי בן הייתי לאבי וכו' כנזכר שם אם כן יאמר האדם הנה מבואר הדבר כי נמצא זמן קבוע לענין קניית הנשמה ולא יתכן לקנות אותה קודם לכן רק עד היות האדם בן עשרים שנה ולכן בא לרמוז לנו בדין זה ענין גדול כי הכל הוא לפי מעשיו של אדם ומה שאמר במאמר הנזכר כי לזמן עשרים שנה זוכה האדם לחלק הנשמה היינו זמן הראוי לרוב העולם אותם ההולכים בדרכי יושר אמנם כמה בני אדם יש כי אין זוכים לנשמה כלל ועיקר וכמה שהם זוכים לה מקודם לכן וכמה בני אדם שזוכים לנשמה לעת הזקנה וכמו שנת' שם בתחלת פ' משפטים ז"ל זכה יתיר יהבין ליה רוח זכה יתיר יהבין ליה נשמה וכו' הנה מבואר מדברי המאמר כי כל חלקים הללו הם נמצאים לאישי הזמן על ידי זכות ולא קבע להם זמן כלל ולכן על יסוד מוסר זה הוא אומר זמן הנחת התפילין הוא בבקר והוא הרמז לענין קניית חלק הנשמה הרמוזה בסוד התפילין כאמור הגיד שהאדם יש בידו כח להרויח אותה בבקר בזמן הבחרות וזה יהיה לו משיראה את חבירו הרגיל עמו קצת ברחוק ארבע אמות