מקור חיים - א ק

נלמוד מה שאמר למעלה בדין של המנעלים מימרת רבי יוחנן שאמר כתפילין כך מנעלים כי הנה בענין תפילין של יד היא קודמת אמנם אינו גומר לעשות כל הכריכות סביב לזרוע זולת שיעשה ז' כריכות ואח"כ מניח תפילין של ראש ואח"כ חוזר וכורך באצבע כאשר יבא לקמן בע"ה וכן הוא הענין בלבישת המנעלים כי תחלה ילבוש מנעל של ימין ולא יקשרנו ועכשיו שאין קשיר' במנעלים שלנו לכן ילבש מנעל של ימין תחלה ולא יכניס רגלו לתוך המנעל לגמרי ואחר כך ילבש מנעל של שמאל לגמרי ואחר כך חוזר ומכניס רגלו במנעל של ימין לגמרי זהו פשוטן של דברים אמנם עוד ימצא רמז בענין זה כי הנה נתבאר בזוהר כי המנעל הוא רמז אל האשה כדאיתא פרשת חוקת דף ק"פ וז"ל קם ר' אלעזר ואמר וזאת לפנים בישראל וכו' שלף איש נעלו וכו' האי קרא אית לאסתכלא ביה אי אינון קדמאי עבדי הסכמה דא בדינא דאוריי' ואתו בתראי ובטלוה אמאי בטלוה והא מאן דבטיל מלה דאורייתא כאלו חריב עלמא שלים. ואי לאו איהו בדינא דאוריי' אלא הסכמה בעלמא אמאי נטל הכא אלא ודאי בדינא דאוריי' הוה וברזא עילא' אתעביד' מל' ובגין דהוו קדמאי חסידי זכאי מלה דא אתגלייא בינייהו ומדאסניאו חייבי עלמא אתעבידת האי מלה בגוונ' אחרא בגין לאתכסאה מלין דאינון ברזא עילאה והא אוקמוה ויאמר אל תקרב הלום של נעלך מעל רגלך וכו' אמאי נעל הכא אלא אתמר דפקיד ליה על אתתא לאתפרשא מינה ולאזדווגא באתתא אחרא דנהירו קדישא וכו' הנה מבואר מדברי המאמר כי המנעל הוא רמז אל האשה וכמשחז"ל ואיתא בחז"ל ותזנח משלום נפשי וכו' זו מטה מוצעת ואשה מקושטת לת"ח ונתבאר בזוהר ובתיקוני' והתבונן מ"ש פ' משפטים לרחימתא שפירתא וכו' כי אשה זו היינו נשמה יתירה הבאה לת"ח בערב שבת ובכן בא תבא מימרת ר' יוחנן מכוונת במ"ש כתפילין כך מנעלים כלומר כמו שבתפילין הוא ענין תוספת נשמה כאמור למעלה כך מנעלים שהוא כינוי לאשה אין זו ענין אשה גשמית אלא רוחנית שהיא בחינת הנשמה וזה יהיה כונת הפ' מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב משבח לכנסת ישראל שהיא אשת חיל ואומר מה יפה ומכוון לה סוד כינוי הנעל מש"ה של נעלך לפי שהיה בת נדיב אאע"ה שאחז"ל בת היה לו לאברהם ואפשר לרמוז בזה מש"ה גם צפור מצאה בית ודרור קן לה משבח לאשת חיל שנאמר בה כצפור נודר' מקינ' מצאה בית ולאח' שיצאה מן הגלות שהוא דרור כד"א וקראתם דרור אז יש לה בחינת ק"ן היא סוד נעל הנזכר שהוא בגימ' ק"ן שנא' כי יקרא קן צפור לפניך ויש לי לרמוז ענין התפילין שהוא מוסיף באדם הגשמי בחינת הנשמה כי כן עולה תפילין בגי' תק"פ וכן עולה שלש מלות בגימ' טו"ב לחל"ק נשמ"ה תק"פ כלומר כי מצות תפילין הנחתם טוב לאדם להמשיך עליו חלק נשמה מחדש כאמור ולכן יברך כשמניח תפילה של יד להניח תפילין ואחר כך יניח תפילה של ראש ולא יברך כי אם ברכה אחת לשתיהן לפי כי תפילה של ראש הוא בכלל המשכת של תוספת נשמה על האדם ולקמן ית' הענין יותר:

[ו] אם פגע בשל ראש תחילה צריך להעביר על אותה מצוה וכו' הוא הדבר הנז' כי כל הדברים העליונים אשר האדם ממשיך עליו צריך להיות בהדרגה והיינו מש"ה יהיב חכמתא לחכימין וגם כן ומנדעא ליודעי בינה לפי שהם זו למעלה מזו וכדאיתא בזוהר פ' משפטים וז"ל וכיון דאתייליד בר נש יהבין ליה נפש מסטרא דאופני קדש זכה יתיר יהבין ליה רוחא דחיוון דאינון חיות הקודש זכה יתיר יהבין ליה נשמתא דכרסייא וכו' הנה מבואר מדברי המאמר כי הכחות העליונים באים על האדם בהדרגה והיינו הטעם משחז"ל אין מעבירין על המצות ולכן מברך ברכה אחת על תפילה של יד ואח"כ מניח תפילה של ראש ואינו מברך אלא ברכה אחת לשתיהן מן הטעם האמור כי שתיהן הם להמשיך תוספת נשמה על האדם:

אם פגע בשל ראש תחילה צריך להעביר על אותה מצוה מפני כי כן דרשו חז"ל ממש"ה והיו לטוטפות בין עיניך כי כאשר מניח תפילה של ראש כבר הם שנים לפי שבתחילה מניח תפילה של יד ואין זה כענין מעבירין על המצות לפי כי שתיהם הם נחשבים לאחת והם על עיקר התועלת הנמשך אל האדם הגשמי המניח תפילין כי ניתוסף בו כח הנשמה כאמור ולכן מניח של יד תחילה ואחר כך מניח תפילה של ראש:

[ז] יברך להניח בקמץ תחת ההא ותהיה רפויה שלא יובן שהוא להניח אותם כד"א להניח ברכה אל ביתך וסימן לדבר להניח תפילין בגימטריא תרפ"ג וכן עולה בגימטריא קיבול חלק נשמה תרפ"א נוסף שתי מלות להניח תפילין שתים לומר כי קיבול חלק נשמה בא משתיהן שהם תפילה של יד ותפילה של ראש כאחד כדבר האמור:

[ח] כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן וכו' הנה כוונת הברכות הובא בזוהר פרשת עקב ע"ש אמנם עתה הנה באתי להשכילך למה צריך לברך על המצוה בתחילה והענין בדרך קצרה הוא הדבר שביארתי בפ' אם יש עליו מלאך מליץ וכו' כי הנה חז"ל אמרו אפילו תתקצ"ט מקטרגים על האדם ואחד מלמד זכות ניצול שנאמר פדעהו מרדת שחת וכו' ודבר של תימא הוא אמנם הענין הוא עם מה ששנינו העושה מצוה אחת קנה לו סניגור אחד אמנם המלאך אשר יברא האדם על ידי מעשה המצוה צריך להיות שלם בכל הפרטים לפי כי המצוה אשר יעשה האדם צריך לעשות אותה שלימה על ידי מעשה ודיבור ומחשבה כנודע וכן נמי נתן הב"ה כח מסור ביד האדם לבראות בריאות שלימות על ידי מעשיו שלכן נאמר בבריאת האדם שלשה לשונות בתחלה נאמר נעשה אדם ונאמר וייצר ה' וכו' ונאמר ויברא