מאירי על יבמות עא

כל העולה ליבום מן התורה עולה לחליצה וכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה ואע"ג דאלמנה מן הנשואין לכהן גדול חולצת ואם בא עליה לא קנאה התם אינה חולצת אלא מגזירת אלמנה מן האירוסין כמו שביארנו בפרק שני כ' ב':

הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת לא תנשא צרתה שהרי ביאת מעוברת אינה כלום ושמא לא יהא הולד ולד של קיימא ותצטרך חליצה אחרת ואפילו תמצא לומר שיהא הולד ולד של קיימא כדין רוב נשים מכל מקום מאחר שאין הביאה פוטרת אי אתה פוטרתה אלא מחמת הולד ואין ולד פוטר עד שיצא לאויר העולם אף לכשתמצא לומר שהוא ולד של קיימא וכל שכן לענין פסק שחוששין שמא אינו של קיימא ואף לכשיולד עד שיצא מספק נפל:

גדולי הדורות שאלו יבמה שילדה וחלצה בתוך שלשים ללידתה כגון שהיה יבמה הולך למדינת הים ומתיראה שמא ימות הולד ותתעגן וחלצה לו ומת הבן תוך שלשים אם נאמר שאינה בת חליצה וצריכה חליצה אחרת אם לאו ופשטו בה שאינה צריכה חליצה אחרת שאף ריש לקיש לא אמרה אלא במעוברת:

האשה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים ואמרו לה שמת בעלה לא תנשא אף בחליצה ולא תתיבם עד שתדע שאין צרתה מעוברת שמא נתעברה צרתה ואם תתיבם שמא יהא ולד של קיימא ונמצא פוגע באשת אח ואם תאמר שתחלוץ ותנשא הרי אין חליצת מעוברת כלום ואם לא יהא ולד של קיימא תצטרך לחלוץ פעם אחרת ואם תאמר שתחלוץ בתוך תשעה ותנשא לאחר תשעה הרי מכל מקום הואיל ופסקת שחליצת מעוברת אינה חליצה הואיל והאחת מעוברת אין תורת חליצה באחת מהן שהרי אמרו עיין עליו ומכל מקום אם החליצה והנשואין שניהם אחר תשעה מן הדין מותר אלא שאסרו בה שמא ילדה צרתה ולד של קיימא וחליצתה של זו ללא צורך וכשרה לכהונה ורואי חליצתה מחזיקין אותה בפסולה ואתה מצריכה כרוז שאם ילדה צרתה אינה חליצה ואע"ג דבדיעבד כשרה אף בלא כרוז כמו שביארנו במשנה מכל מקום לכתחלה יש לחוש ומתוך כך לא תנשא עד שתדע ומכל מקום כתבו גדולי הדורות שאם היא פסולה לכהונה מצד אחר כגון שהיתה גרושה תחלוץ לאחר תשעה ותנשא וסעד להם בתלמוד המערב פ"ד ה"א שאמרו על משנתנו תחלוץ מיד אם בן קיימא הוא לא נגעא ביה חליצה אם אינו בן קיימא חליצתה בידה ר' זעירא אומר שלא תהא צריכה כרוז לכהונה ר' אושעיא תני מאן יבמי את שאומרין לו יבם אומרין לו חלוץ את שאין אומרין לו יבם אין אומרין לו חלוץ מה נפיק מביניהון היתה כשרה ונתחללה מאן דמר משום כרוז אינה צריכה כרוז מאן דמר את שאין אומרין לו יבם הרי אין אומרין לו יבם ולענין משנתנו מיהא הלכה כר' אושעיא שכשם שאין ביאת מעוברת קונה כך אין חליצתה פוטרת כמו שכתבנו אלא שזו של כרוז יש לה מקום לענין איסור לכתחלה:

כלל ידוע בכל התלמוד ר' יוחנן וריש לקיש הלכה כר' יוחנן בר מתלת ואחת מהן זו שביארנו בחולץ למעוברת שצריכה חליצה והשניה היא שאמרו בפרק יש נוחלין קכ"ו ב' המחלק נכסיו על פיו ריבה לאחד ומיעט לאחר והשוה להם את הבכור דבריו קיימים כלומר הואיל ובלשון מתנה אמרה דלא גרעי בניו מאינשי דעלמא שאלו רצה ליתן נותן ואם אמר משום ירושה לא אמר כלום ר"ל בהשואת הבכור שאלו באחרים כל שאמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימים כתב בין בתחלה בין באמצע בין בסוף בלשון מתנה דבריו קיימים ואפילו בשני בני אדם ובשתי שדות כגון ינתן שדה פלונית לפלוני וירש פלוני שדה פלוני קנה אף אותו שבירושה הואיל ובתוך כדי דבור אמרן אבל אם לא אמרן בתוך כדי דבור נחלקו בה ר' יוחנן וריש לקיש ולדעת ריש לקיש אינו כלום אלא אם כן היסב לשון המתנה על שניהם ועל שתי השדות שלשון מתנה של אחד אינו מועיל לאחר והוא שיאמר פלוני ופלוני ירשו שדה פלוני ופלוני שנתתים להם במתנה וירשום וכל שכן אם אין לשון ירושה אלא בתחלה או בסוף והלכה כריש לקיש והשלישית היא שאמרו גם כן בפרק יש נוחלין קל"ו א' הכותב כל נכסיו לבנו לאחר מותו ר"ל שאמר לו גופא קני מהיום ופירי לאחר מיתה האב אינו יכול למכור מפני שכתובין לבן והבן אינו יכול למכור מפני שהן ברשות האב מכר האב הרי הן מכורין עד שימות האב מכר הבן אין ללוקח כלום עד שימות האב מכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב לדעת ר' יוחנן לא קנה לוקח אף לכשימות האב אלא שיורשו של בן צריך להחזיר דמים ללוקח דקנין פירות דאב כקנין הגוף דמי ולריש לקיש קנה לוקח מיהא לכשימות האב דקנין פירות דאב אינו כקנין הגוף והלכה כריש לקיש ומכל מקום יש אחרת בראשון של ע"ז ו' ב' בנשא ונתן לפני אידיהן שלדעת ר' יוחנן אסור ולריש לקיש מותר והלכה כריש לקיש מדתניא כותיה ואם תאמר משום דהואיל דתניא כותיה לא איצטריך למיתנייה והרי חולץ למעוברת דתניא כותיה ותני לה אלא דבאיסורא לא קא מיירי וחולץ למעוברת מכל מקום בחליצה ליכא איסורא וכן יש אחרות הרבה בתלמוד שהלכה בהם כריש לקיש במקום ר' יוחנן אלא שהם תלויים במחלוקת אחרים ואין הכללים נאמרים אלא במה שהוא מחלוקת של עצמם אבל מה שתלוי במחלוקת אחרים אינו מן הכלל כמו שרמזנו בכמה מקומות מזה החבור: