מאירי על יבמות ע

בעזרת הצור ובישועתו:

החולץ ליבמתו וכו' זה הפרק יסוד הכונה בו בענין החלק הראשון גם כן ר"ל עניני הלכות חליצה ויבום אלא שיתבאר בו גם כן מענין איסורי ביאה ורובו יסוב על שבעה ענינים הראשון במי שחלץ בטעות או כנס בטעות כיצד הוא דינו השני בזכות שיש לשומרת יבם על נכסים שנפלו לה כשהיא שומרת יבם וכיצד דנין בנכסים אם מתה ועל אי זה צד היבם קם תחת אחיו לנחלה השלישי אי זה מן האחים ראוי ליבם או לחלוץ הרביעי להודעת הקרובות שנאסרו מחמת חליצתו וכן לבאר קצת קורבות שמונעות את היבום או שמעכבות בו החמישי לבאר שהיבמה צריכה להמתין שלשה חדשים כשאר הנשים ונתגלגל בה לענין זה דין שאר הנשים הששי לבאר שיבם אחד מיבם כמה יבמות מבתים חלוקים ושביאת אחת או חליצת אחת פוטרת את כלן בבית אחד ואם יש בהן כשרה ופסולה לאי זו ראוי לחלוץ ולאי זו ראוי ליבם השביעי בענין קצת איסורי ביאה ודיני ממזרות זה שורש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו הרבה דברים שלא מן הכונה כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם:

והמשנה הראשונה ממנו תחל בביאור החלק הראשון והוא שאמר החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת וילדה בזמן שהולד של קיימא הוא מותר בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו ולא פסלה מן הכהונה ואם אין הולד של קיימא הוא אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו ופסלה מן הכהונה אמר הר"ם זה מבואר כי כאשר הולד של קיימא איגלי מילתא שהחליצה ההיא לא היתה צריכה אליה וכאלו לא היתה כלל:

אמר המאירי החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת מן הראשון וילדה בזמן שהולד של קיימא ר"ל שיצא מספק נפל והוא לאחר שלשים יום או שנתברר שכלו חדשיו ונמצא שהחליצה ללא שום צורך היתה והרי היא כאלו אינה ומתוך כך החולץ מותר בקרובותיה הנאסרות לחולץ מחמת חליצה שהחלוצה כעין גרושה וכל קרובה שתאסר לאדם מחמת אשתו כשגרשה הן אסורות לחולץ מחמת חלוצתו ופרטיהם יתבארו למטה מ' ב' ודרך ביאור אתה מפרש כאן שמותר הוא באחותה שאינה נקראת אחות חלוצה אחר שהחליצה אינה כלום והיא מותרת בקרוביו כלומר אם היה לו לאותו חולץ אח מן האם שאינו אחיו של ראשון היא מותרת לו ולא תאסר משום חלוצת אחיו אחר שהחליצה כאלו אינה ולא פסלה מן הכהונה מצד החליצה שהרי אינה כלום ואפילו ידע שהיא מעוברת וחלץ לה כדי שאם תפול לא תזקק לו וילדה ולד של קיימא הדין כן אלא מתוך שאין רגיל לחלוץ למעוברת נקט ליה החולץ ונמצאת מעוברת ולא עוד אלא שאסור לחלוץ למעוברת מפני שטעונה כרוז כדי שלא לפסלה לכהונה ואע"ג דבדיעבד מיהא אף בלא כרוז כל שילדה ולד של קיימא לא פסלה לכהונה בין שנודע עיבורה בין שלא נודע מכל מקום אסור לו לחלוץ אף בהכרזה דאיכא דשמע בחליצה ולא שמע בהכרזה כמו שיתבאר בפרק זה אי נמי משום סיפא ר"ל הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת דבההיא אלו ידע שהיא מעוברת אין בה קרבן והוצרך לשנות בה ונמצאת מעוברת נקט ליה נמי ברישא הכי:

ואם אין הולד של קיימא הרי החליצה חליצה והוא אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו ופסלה מן הכהונה אלא שצריך לחזור ולחלוץ לה פעם אחרת שאין חליצת מעוברת חליצה אלא להחמיר כמו שיתבאר וכן הדין בכל שהיא צריכה חליצה אף מדברי סופרים:

משנה הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת וילדה בזמן שהולד של קיימא יוציא וחייבין בקרבן אם אין הולד של קיימא יקיים ספק בן תשעה לראשון בן שבעה לאחרון יוציא והולד כשר וחייבין באשם תלוי אמר הר"ם העקר אצלנו כל שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת חייבין על לא הודע להביא אשם תלוי אבל בצורת הספק אשר יתחייב בה אשם תלוי מחלוקת כמו שאני עתיד לבאר הספק בכריתות ואחר ידיעת אלו העקרים יתבאר ההלכה לא יתחייב אשם תלוי בסדר זה הספק:

אמר המאירי כנסה ר"ל שבא עליה ונמצאת מעוברת מן הראשון וילדה בזמן שהולד של קיימא נמצא שבא על אשת אח שלא במקום מצוה והולד מכל מקום כשר כמו שיתבאר בסמוך וחייב חטאת שהרי זדונו בכרת ומאחר שכן שגגתו חטאת וזו ודאי בנמצאת מעוברת היא שאלו ידע שכן אסור לו וכן שהוא מזיד ואין כאן קרבן ואע"פ שאיפשר שתפיל מכל מקום קרוב למזיד הוא שרוב נשים ולד מעליא ילדן אלא בנמצאת מעוברת ושוגג היה ויש מפרשים בזו דוקא בתוך שלשה שאם לאחר שלשה ולא הוכר עוברה אנוס הוא ואין כאן קרבן שרוב נשים עוברן ניכר לשלשה וכמו שאמרו בשבועות י"ח א' אי בשאין סמוך לוסתה אנוס הוא ופטור ואם תאמר ובתוך שלשה קרוב למזיד הוא שהיה לו להמתין מכל מקום שוגג הוא שאותות העיבור נכרים הם בתוך שלשה אלא שאין מרגשת בו עד שלשה וזו הואיל ולא היתה מכרת אותות בעצמה אין לך שגגה גדולה מזו וזהו שאמרו בתלמוד המערב פ"ד ה"א מתניתין בשעבר הא לכתחלה היבמה לא תחלוץ ולא תתיבם עד שיעברו עליה שלשה חדשים:

ויוציא פירושו בגט ומכל מקום עד שלא ילדה לא יוציא הואיל ולא ידע בעיבורה אלא יפרוש ומכל מקום אם כנסה וידע בעיבורה יוציא שהרי אף במעוברת חבירו אמרו לקמן ל"ו ב' יוציא ולכשיגיע זמנו לכנוס יכנוס כל שכן בזו ויש אומרים שלא יוציא כמו שיתבאר למטה ושמא תאמר וכשילדה ולד של קיימא מיהא מה ענין לגט בכאן והרי חייבי כרת היא ואין בה מקום לתפיסת קדושין פירשוה הגאונים כשיבמה זו יבמה מן האירוסין ר"ל שלא נשאת לאח המת אלא נתארסה לו וכגון שבעל קודם שקדש שהיא ביאה של זנות ואחר כך קדש ומת קודם שיכנוס ונתיבמה ונמצאת מעוברת ומתוך כך אם ילדה ולד של קיימא יוציא בגט שמא יאמרו קמא תנאה הוו ליה בקדושין ולא איקיים ושני שפיר קא נסיב ואם תוציאנה בלא גט יאמרו אשת איש יוצאה בלא גט אבל אם היתה יבמה מן הנשואין כל שילדה ולד של קיימא אינה צריכה גט מה יאמרו אי משום תנאי אין דרכו של אדם לישא על תנאי ואי משום גירושין הרי אין גירושין מתירין באשת אח שהרי גרושת אחיו אסורה וכן אין לתלות ביבום שהרי הולד מעיד שאין לו בה יבום ודבר זה מתבאר בפרק האשה רבה צ"ד ב' שחלקו באשת אח בין מן הנשואין למן האירוסין שכל מן האירוסין מצריכה גט משני ולא מן הנשואין ובמשנתנו מיהא הואיל וילדה אף במן האירוסין דוקא כשבעל תחלה שאם קדש ואחר כך בעל יש לומר בה אין אדם עושה בעילתו זנות כדין קדש על תנאי ובעל על הדרך שביארנו והרי היא כנשואה ומכל מקום כתבו גאוני ספרד שאם לא נודע אם קדש ואחר כך בעל אם בעל ואחר כך קדש אלא שהיא אומרת שאחר קדושין בעל אע"פ שהיא נאמנת כמו שביארנו בראשון של כתובות י"ג ב' וכרבן גמליאל שמכשיר אף ברוב פסולים אצלה מכל מקום בזו צריכה גט מפני שאף הם אומרים קודם קדושין בעל:

ואם אין הולד של קיימא יקיים ופירשו בגמרא יחזור ויבעול אחר לידה ויקיים דביאה שבא עליה בעודה מעוברת לא נקנית לו בה דביאת מעוברת לא קניא ביבמה וזו מיהא יתבאר בגמרא דוקא בשנתברר שלא כלו חדשיו ר"ל שהוא בן שמנה ודאי ושלא גמרו סימניו שהוא כאבן או שלא יצא חי אבל ספק כגון יצא חי ומת בתוך שלשים לא יקיים שאף לדעת רבן גמליאל שאמר כל ששהא שלשים יום באדם אינו נפל מכל מקום לא אמר שאם לא שהא שלשים יום יהא נפל אלא ספק ומעתה יוציא בגט וחליצה ואפילו בבן שמנה כתבו גאוני ספרד שאם בא לחלוץ לא סגי לה בחליצה שמא יאמרו כנוסה יוצאה בלא גט וביאת מעוברת אע"פ שאינה ביאה לקנות כבר אמרו בפרק רבן גמליאל נ"א ב' שהיא כמאמר וצריכה גט:

ספק בן תשעה לראשון ונמצא השני פוגע באשת אח ספק בן שבעה לשני וכדין יבם יוציא בגט מספק שמא משני הוא ואינה צריכה חליצה שאם לראשון הוא ולד פוטרה ואם לשני הוא גט פוטרה והולד כשר ממה נפשך שאם לראשון הוא כגון שכנסה בתוך שלשה ולא הוכר עוברה לשלשה משום דנבעלה אמו בעודה מעוברת לא מיפסיל אפילו לכהונה ואם של אחרון כל שכן שהוא כשר:

וחייבין באשם תלוי מדין ספק כרת ואין אומרין רוב נשים לתשעה ילדן ויתחייב חטאת קבוע דמדלא הוכר עוברה לשלשה איתרע ליה רובא וזו מיהא אינה הלכה שאין אשם תלוי אלא במקום שיש שם איסור קבוע כמו שביארנו במסכת הוריות ג' ב' אלא שאם בא עליה אחר כך הולד ספק ממזר:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצדדין שפירשנו הלכה היא חוץ מאשם תלוי שבה על הדרך שכתבנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

כבר ביארנו משנתנו שאין הפרש לענין הדין בין חולץ ליבמתו בחזקת שאינה מעוברת לחולץ לה בחזקת מעוברת אלא לענין איסור הא לענין הדין שניהם שוים ואחד החולץ בחזקת שאינה מעוברת ונמצאת מעוברת ואחד החולץ למעוברת והפילה או שילדה ולד שאינו של קיימא פסלה מן הכהונה ונאסרה היא בקרובים והוא בקרובות ומעתה פסולה היא לאחים וצרתה פסולה לו ולאחים שחליצת מעוברת הואיל והפילה או שילדה ולד שאינו של קיימא חליצה גמורה היא מן התורה ומכל מקום מדרבנן צריכה חליצה מן האחין ולא מן האחין דוקא ומפני שנאמר שחליצה פסולה צריכה לחזר על כל האחין שהרי פסקנו לעיל כ"ז א' כל למיפטר נפשה חליצה פסולה אינה צריכה לחזר על האחים אלא פירושו מאחד מן האחים והוא הדין ממנו וכן כתבוה גדולי המחברים ויש מפרשים דוקא מן האחין ושבוש הוא ואע"פ שר' יוחנן חלק לומר שחליצת מעוברת שמה חליצה ואינה צריכה חליצה אחרת אפילו מדברי סופרים אין הלכה כן וזו אחת מאותן השלש שהלכה בהן כריש לקיש במקום ר' יוחנן כמו שיתבאר למטה ל"ו א' ומכל מקום אף לריש לקיש דוקא מדרבנן ואע"ג דמקרא קא מייתי לה אסמכתא בעלמא הוא וזהו שהקשה ר' יוחנן לריש לקיש ממשנתנו שאמרו בה באין הולד של קיימא שפסלה מן הכהונה אלמא דחליצה היא ותירץ לו מדרבנן ולחומרא ולענין ביאור מיהא אם תאמר היאך לא הקשה לו מרישא דמתניתין דקאמר אסור בקרובות וכו' דאלמא חליצה היא אין זה כלום שהרי פסקנו יש זיקה ואף לכשתאמר שאינה חליצה הויין להו קרובת זקוקתו:

כבר ביארנו במשנתנו בכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת וילדה ואין הולד של קיימא שיקיים ופירשנו בה שיחזור ויבעול דביאה ראשונה לאו כלום היא שאין ביאת מעוברת כלום לקנין היבמה לדעת ריש לקיש שהלכה כמותו ושמא תאמר אם כן יתחייב עליה קרבן אין זה כלום שמאחר שסופה לבא לכלל היתר אין חיוב קרבן בנתים וכשהפילה איגלאי מילתא דזקוקתו היתה משעה ראשונה ואם לא כן אף אתה יכול להקשות לריש לקיש יבמה שהפילה היאך מתיבמת והרי אינך קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה אלא שלא נאסרה לו במוחלט אלא שצריכה להמתין עד שיודע אם תזקק לו אם לאו וכשהפילה נעשית זקוקתו למפרע ושמא תאמר והרי קטן לר' מאיר שאוסר בו ביבום שמא ימצא סריס הקשו לו בפרק בית שמאי קי"א ב' ומי איכא מידי דהשתא אסירא ולבתר הכי שריא והא אמר רב יהודה כל יבמה שאיני קורא בה כו' אלמא לא אמרינן דלמפרע הותרה פירשוה שלא הקשו אלא לרבנן כמו שיתבאר שם בע"ה: