מאירי על יבמות סז

כהן טמא או זר טמא שאכל חלב מן המוקדשין ביום הכפורים והוא נותר בשוגג חייב ארבע חטאות ואשם אחד והוא אשם מעילות ואיסורין אלו חלים זה על זה בדרכים שכתבנו שהרי איסור חלב קדם לה שזדונו כרת ושגגתו חטאת אלא שלא נאסר אלא באכילה וכשהקדישו ניתוסף בו איסור הנאה וחל איסור הקדש על איסור החלב וחייב משום זר שאכל את הקדש והוא אשם מעילות שאף הכהן לגבי אימורין זר הוא ועד כאן להדיוט אסור לגבוה שרי הוה ליה נותר מיגו דאיתוסף בה איסור לגבוה חל איסור נותר אף על האוכל וחייב חטאת שניה וכל אלו באיסור מוסיף ועד כאן הותר באכילת קדשים כהן בראוי לו וישראל בראוי לו ניטמא נאסר בכלן מטמא שאכל את הקדש וחייב חטאת שלישית והוא עולה ויורד מפני שחל חיוב אכילת קדש בטומאה על האוכל באיסור כולל ועד כאן אסור בקדשים ומותר בחולין חל עליו יום הכפורים נאסר אף בחולין וחל עליו איסור כולל יום הכפורים בדין איסור ואם הוציאו חייב חטאת חמישית מצד הוצאת יום הכפורים ואם היתה שבת חייב שתים משום הוצאה אחת משום שבת ואחת משום יום הכפורים שהרי שבת ויום הכפורים לענין הוצאה בבת אחת הם דעירוב הוצאה לשבת ועירוב הוצאה ליום הכפורים ואין חלוק בזו בין הוציאו ביד להוציאו בפיו שאע"פ שהמוציא בפיו פטור באוכלין מיהא דמחשבתו לאכילה משויא ליה מקום לגבי הוצאה וכל שכן במוציא ביד אלא דנקט הכא מוציא בפיו כדי לדמותו לענין אכילה ואעפ"כ אמרו לו לא מן השם הוא זה כלומר שאין לו משום אכילה אלא משום הוצאה ואפילו לא באו שבת ויום הכפורים כאחד כגון שהיו מקדשין על פי הראיה ולא נודע שהוקבע יום הכפורים בשבת עד השחרית ושתמצא לומר שמשעת הידיעה דנין אעפ"כ חייב שתים שהרי שבת מוסיף הוא אצל יום הכפורים לענין סקילה ויום הכפורים כולל הוא אצל שבת באיסור אכילה כמו שביארנו בפרק גיד הנשה ק"א ב' אלא שבשמועה זו משום איסור בת אחת אתי עלה ונמצא ששלשה דרכים שהזכרנו באיסור חל על איסור כלן נכללו בה:

במסכת שבת קל"ז א' ביארנו שמי שהיו לו שני תינוקות אחד למול אחר השבת ואחד למול בשבת ומל את שלאחר השבת בשבת חייב שהרי אין כאן מצוה כלל אחר שלא הגיע זמנו אבל אחד למול ערב שבת ואחד למול בשבת ושכח ומל של ערב שבת בשבת אע"פ שמילה שלא בזמנה היא ואינה דוחה שבת פטור שמכל מקום מצוה היא ואע"פ שאינה דוחה שבת טועה בדבר מצוה פטור מעתה פשוט הוא בזו של משנתנו שאע"פ שהוא סבור לבעול את אשתו בעילת מצוה הואיל והוחלפה חייב שאין כאן מצוה אלא שאף לדעת האומר במל את שלאחר השבת בשבת שפטור וקורהו טועה בדבר מצוה אחר שמכוין למצוה אע"פ שאינו עושה מצוה במשנתנו מודה שחייב שלא אמרה אלא בדבר שזמנו בהול כגון מילה ששעתה עוברת ואדם טרוד בה הרבה ואין דרכו לדקדק אבל משנתנו אין זמנה בהול שהרי אין שעת נשואין עוברת והיה לו לדקדק וכן זר האוכל תרומה בשוגג שמשלם קרן וחומש ואשם אם הוא סבור שהוא כהן ונודע שהוא בן גרושה ובן חלוצה משלם אע"פ שטועה בדבר מצוה שהרי אין כאן מצוה ומכל מקום אם היה ערב הפסח מתוך שזמנה בהול פטור הואיל ומכוין למצוה ויש פוסקים כן אלא שלשיטתנו אינו כן:

זה שביארנו במשנה שמפרישין אותן שלשה חדשים אם היו בתולות דוקא שבעלו ושנו הא אם לא שנו אין צריכות הפרשה שאין אשה מתעברת מביאה ראשונה ואע"פ שבעקרה וזקנה גזרו התם משום גזירה אבל חלוף לא שכיח ולא גזרו בו ואפילו שמשו שלא כדרכן כמה פעמים ושמשו עכשו כדרכן אין צריכות הפרשה ומכל מקום אם מיעכו באצבען קודם ביאה והשירו בתוליהן כדי שיתעברו מפרישין אותה בביאה ראשונה שכדרכה שהרי תמר נתעברה מיהודה מביאה ראשונה ובתולה היתה שלא שמשו ער ואונן אלא שלא כדרכה ומפני שבאצבעה מיעכה וכן אמרו כל מועכות של בית רבי תמר שמן והענין שהיו פורשין בעליהן ללמוד תורה והיו רוצות להתעבר לשעתן ויש גורסין מועכות של בית דוד ומפני שהיו בעליהן יוצאין לצרכי מלכות:

ארבע חטאות שהזכרנו במשנתנו אם הם גדולים בגדולות שש עשרה חטאות הם ואם תאמר בבעלו ושנו תלתין ותרין הוו אינו כן שהרי בל הביאות בהעלם אחד הם והרי זה כאכל שני זיתי חלב בהעלם אחד שאינו חייב אלא אחת וזהו שאמר דביאה ראשונה קא חשיב שניה לא קא חשיב אבל אם היתה ידיעה בנתים חייב על כל אחת ואחת ואף בביאה אחת אע"פ שהיתה לו ידיעה בין כח לכח אין כחות מחלקות הואיל ולא פירש ויש חולקין כמו שיתבאר בפרק האשה: