מאירי על יבמות ו

צרת סוטה ודאית ר"ל שזינתה בודאי תחת בעלה אסורה כיצד ראובן שהיו לו שתי נשים וזינתה אחת מהן תחתיו שנמצאת אסורה לו ומת בלא בנים קודם שיגרשנה ונזדקקו שתיהן ליבם והרי הסוטה אסורה ליבם וכמו שאמרו במסכת סוטה ו' א' אם נאסרה בבעלה הראשון שהיה מותר לה ליבם שהיה אסור לה לא כל שכן ומאחר שהיא אסורה אף צרתה כן ונמצאת הסוטה פטורה אף מן החליצה ואע"פ שבשאר חייבי לאוין חולצת הכא שאני דטומאה כתיבא בה כעריות ופוטרת צרתה שהרי אף בשעת זיקה נעשית לה צרה שאע"פ שזינתה צריכה היא גט ונמצאת הסוטה עושה צרתה כמותה לאיסור לאו ופטורה מכל מקום מן החליצה כשאר עריות ממה שכתוב בה טומאה ומהניא אף לצרתה אבל סוטה ספק כגון שקינא לה ונסתרה ומת קודם שישקנה היא חולצת ולא מתיבמת וצרתה מותרת אף להתיבם:

ושמא תאמר בסוטה ודאית מיהא היאך לא שנאוה במשנתנו שאע"פ שאין שם כרת מכל מקום היא פטורה ופוטרת טעם הדבר מפני שאינה בצרת צרה שאין ראוי לומר שתפטר צרת הצרה אלא כשיש שם אח שהן מותרות לו וכנס את הצרה ומת לו ונפלו לפני אותו אח בעצמו שנפקעה זיקתן ממנו כמו שביארנו במשנתנו ובהקדמה שלישית שבה אבל בזו אי אתה רשאי לומר שיהא אח שלישי כונס את הצרה שהרי אסורה היא לכל האחים מה שאין כן באותן של משנתנו שאינה ערוה אלא לזה לבד וכולן ראויות לשאר האחים אבל זו כל האחים שוים באיסורה ויש מפרשים שצרת סוטה חולצת דחייבי לאוין בעלמא נינהו ומה שתירץ כאן דלתנהו בצרת צרה משום דרב אסי נקט לה דהיינו אילונית שלא באה לכלל יבום כלל והויא לה בכרת הא לדרב ר"ל בסוטה הוה מצי לשנויי משום דלא מיפטרן מן החליצה לא סוטה ולא צרתה:

צרת אילונית כבר ביארנו במשנתנו שלדעת רב אסי כל שהכיר בה אסורה ונמצאת האילונית פוטרת צרתה שמאחר שאינה בת יבום שהרי אינה יולדת ועומדת באיסור אשת אח אף צרתה כן ולדעתו מיהא זה שלא שנאוה במשנתנו מפני שאינה בצרת צרה שהרי איסורה שוה בכל האחים ומכל מקום הלכה כרבא שאף בהכיר בה צרתה מותרת להתיבם ואין האילונית פוטרתה כמו שביארנו במשנתנו:

צרת ממאנת כל שהממאנת ערוה אצלו ומיאנה ביבם הואיל ולא מיאנה בחיי בעלה ובשעת מיתה נראית צרתה צרת ערוה כבר ביארנו שאסורה להתיבם ולא מן הדין שראוי היה לומר שמיאוניה עוקרין אף נשואין הראשונים כמו שהתבאר אלא מגזירת שאר צרת ערוה ומתוך כך חולצת ולא מתיבמת ואין ממאנת לאחר מיתה פוטרת צרתה אלא מן היבום אבל לחליצה לא וכבר ביארנו ענין זה במשנתנו ומכל מקום צרת ממאנת הנזכרת בסוגיא זו שצרתה מותרת פירושה שאין הממאנת ערוה אצל היבם אלא שתי יבמות נפלו מבית אחד אחת גדולה ואחת קטנה שראויה למאן ומיאנה בזה ונמצאת אסורה לו וצרתה מכל מקום מותרת הואיל ואין הממאנת ערוה אצלו ואין גוזרין בה משום צרת בתו מממאנת שאסרנוה משום שאר צרות ערוה לומר שאין זו גזירה לגזירה אלא כולה חדא גזרה היא דאי לא הא לא קיימא הא אלא אע"פ שהממאנת עצמה אסורה לו צרתה מותרת אף להתיבם הואיל ואין הממאנת ערוה והממאנת עצמה אע"פ שאסורה לזה שמיאנה בו מותרת היא לשאר אחים ולכל הקרובים חוץ מאביו מפני שנראית ככלתו בשעת מיתת בנו כמו שיתבאר ואין לפרש צרת ממאנת מותרת להחמיר ולהצריכה חליצה אלא שתהא אסורה ביבום ושנפרש במה שאמרו למעוטי צרת ממאנת שאינה בדין שאר העריות לפטור צרותיהן אף מן החליצה אלא פוטרת מן היבום ואוסרת בו אבל אינה פוטרת מן החליצה כמו שפירשו גדולי הרבנים שאם כן היינו צרת בתו ממאנת אלא מותרת אף להתיבם וכמו שאמרו במנינא דמתניתין למעוטי צרת ממאנת וודאי המנין ממעט כיוצא בו כלומר אלו פוטרות מן החליצה ומן היבום וזו מותרת אף ביבום ושמא תאמר לדברי האוסר מיהא היאך לא שנאוה במשנתנו שהרי ישנה בצרת צרה הואיל ופסקנו מיאנה בזה מותרת לזה אינה שאלה שהרי אף לדברי האוסר חליצה מיהא בעיא ואינה כשאר המנויות שם:

צרת מחזיר גרושתו מותרת כיצד ראובן שהיו לו שתי נשים וגירש אחת מהן והחזירה לאחר שנשאת שהרי קדושיו תופסין בה אלא שנמצאת נשואה לו בעבירה ומת בלא בנים ונזדקקו נשותיו לשמעון אע"פ שהגרושה אסורה לו מקל וחומר שאם נאסרה במותר לה ר"ל הבעל כל שכן באסור לה ר"ל היבם וחולצת ולא מתיבמת צרתה מכל מקום מותרת דטומאה דכתיבא בה ר"ל אחרי אשר הוטמאה עיקר ענינה לא במחזיר גרושה הוא שהרי לא נאסרה אלא אם נשאת או נתקדשה הא זינתה לא דכתיב והיתה לאיש אחר הויה הוא שאוסרתה אלא בזונה ודאית היא אמורה לאסרה על בעלה בלאו כמו שיתבאר ומכל מקום אע"פ שאין טומאה שבה חוזרת למחזיר גרושתו היא עצמה מיהא אסורה מקל וחומר ואינה מתיבמת אלא חולצת ואף זו ר"ל צרתה פירשוה גדולי הרבנים להחמיר ולהצריכה חליצה דוקא ואינו כן אלא אף להתיבם ואם החזירה קודם שנשאת אף הגרושה עצמה מותרת להתיבם שאין הלכה כר' אליעזר שאמר לק' ק"ט א' קדושין הראשונים מפילים אותה ליבום והרי עמדה על היבם אחר כן שעה אחת באיסור אשת אח ר"ל גרושת אחיו אלא כרבנן שאמרו מיתת אחיו מפלת אותה ליבום והרי מאותה שעה ואילך לא עמדה עליו באיסור ולמדת מכל מקום שאין הלכה כדברי האוסר בצרת מחזיר גרושה ואם תשאל לדברי האוסר מיהא מפני מה לא שנאוה במשנתנו אף זו מפני שאף לדברי האוסר חליצה מיהא בעיא אי נמי שאינה בצרת צרה שהרי האיסור שוה בכל האחים:

עריות שביארנו שפוטרות צרותיהן לגמרי פירושה בעריות שאין קדושין תופסין בהן כגון עריות שבכריתות כגון אחות אשה אבל אם היא מחייבי לאוין היא חולצת ולא מתיבמת וצרתה מותרת אף להתיבם כך למדנו מפי השמועה ואשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות ערותה עליה בחייה מה תלמוד לומר עליה אם למעט לאחר מיתה מבחייה נפקא ואם להתיר לאחר גירושין הא כתיב בחייה כל שבחייה אסורה ואפילו נתגרשה אלא לדון ממנו גזירה שוה נאמר כאן עליה ונאמר להלן יבמה יבא עליה מה להלן במקום מצות יבום אף כאן במקום מצות יבום ואפילו הכי אמר רחמנא לא תקח צרתה מנין תלמוד לומר לצרור כלומר לא לה ולא לצרה שהלמ"ד במקום לה צרת צרה מנין תלמוד לומר צרור ר"ל בוא"ו ואע"פ שאין שם וא"ו נקוד חולם שבו עושהו כאלו יש שם וא"ו כלומר התורה ריבתה צרות הרבה:

שאר עריות מנין אמרת מה אחות אשה מיוחדת שהיא ערוה וחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת ואסורה ליבם אף כל כו' הא חייבי לאוין לא יכול שאני מרבה אף שש עריות וכו' והוא הדין לאותם חמש עשרה שנישאו לאחרים אמרת מה אחות אשתו מיוחדת כו' ואיפשר לינשא לאחין אף כל כו' יצאו שש עריות שאי אפשר לינשא לאחים ומתוך כך צרותיהן מותרות וזה שחזר ואמר שאין צרה אלא מאח לא היה צריך שהרי אמר בהן שאי אפשר לינשא לאחין אלא לומר שאין הערוה נותנת איסור לצרה אלא שמפקעת זיקה מכל אותו בית וממילא צרה באיסור אשת אח עומדת ולפי דרכו בא ולימד שאף חמש עשרה נשים שנישאו לאחרים צרותיהן מותרות והוא שחזר ואמר שאין צרה אלא מאח:

אזהרה שמענו עונש מנין ר"ל ביבום צרת ערוה שתהא בכרת אמר קרא כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתה וכו' והרי צרת ערוה בכלל הואיל וכבר הוזכרה:

זה שלמדנו פטור חמש עשרה נשים מדכתיב באחות אשה עליה לא משום ערוה גופה לומר שאילו לא נאמר עליה הוה אמינא דמצות יבום דוחה איסור ערוה בכל העריות הואיל ויבום גופיה במקום ערוה דהיינו אשת אח שערוה עצמה ודאי לא צריכא קרא שאין עשה דוחה את לא תעשה שיש בו כרת אלא באותם שישנן לפני הדיבור כמו שיתבאר אלא כי איצטריך קרא לפטור צרות וצרות צרות איצטריך ודיקא נמי דקתני פוטרות צרותיהן ולא קתני פטורות ופוטרות צרותיהן דפטורא דידהו לא צריכא קרא:

כל מקום שאתה מוצא עשה ואי איפשר לך לקיימו אלא כשתעבור על מצות לא תעשה אם אין באותו הלאו כרת עשה דוחה אותו ובלבד שיהא קיום העשה בשעת עקירת הלאו כגון כלאים בציצית שהתורה אמרה לא תלבש שעטנז גו' גדילים תעשה לך כלומר אפילו משעטנז והילכך כל שאינו מוצא ממינו מקיים מצות ציצית אף בשאינו מינו שהרי בשעת עקירת הלאו מתקיים העשה וכן הדין בכל לאו שאין בו כרת אפילו לאו השוה בכל אבל אם נעקר הלאו קודם שתתקיים מצות עשה אפילו היתה עקירת הלאו הכשר והזמנה והכנה לקיום העשה אינו נדחה כגון מי שאמר לו אביו לחמר לו בשבת להביא לו אוכלין שאע"פ שלאו של מחמר אין בו כרת ושעקירת הלאו הוא הזמנה לעיקר המצוה שהיא להיותו מאכיל את אביו הואיל ונעקר הלאו קודם עיקר מצות הכבוד שהיא האכלתו לאביו אין העשה דוחהו ולא סוף דבר בלאו של שבת שאיפשר לומר שכל הלאוין שבו עשה ולא תעשה נינהו לאו דלא תעשה כל מלאכה ועשה דשביתה אלא אף בלא תעשה גרידא כן כל שאין העשה מתקיים בשעת עקירת הלאו:

היתה הלאו לאו שיש עמו עשה אין עשה דוחהו כלל אפילו נתקיים העשה בשעת עקירת הלאו אלא אם היה העשה עשה שיש בו כרת כגון פסח ומילה או עשה של תמיד שהוא צורך גבוה אבל שאר לאוין שיש עמהן עשה אין עשה דוחה אותם אפילו נתקיים העשה בעקירת הלאו אלא אם כן היה הלאו לאו שיכול לישאל עליו כגון נזירות שגלוח שבו לאו דתער לא יעבור על ראשו ועשה דגדל פרע ואפילו הכי אם היה הנזיר מצורע מגלח לקיום עשה של תגלחת מצורע וכן אם היה הלאו לאו שיש בו כרת וכל שכן מיתת בית דין אין עשה דוחה אותו אלא אם כן הוא עשה שיש בו כרת כגון פסח ומילה או עבודת התמיד שהוא צורך גבוה ואין האחרות למדות מהן במה מצינו שהרי יש בכל אחת מהם חומר מצד אחד מילה שכן יש בה שלש עשרה בריתות פסח שכן כרת תמיד שכן תדיר וכליל ואפילו חדא מתרתי לא אתיין שאם ממילה ופסח שכן כרת מפסח ותמיד שכן צורך גבוה ממילה ותמיד שכן ישנן לפני הדיבור ואף מכולהו לא אתיין מפני שיש בצד השוה לשלשתן פירכא והוא ששלשתן ישנן לפני הדיבור ר"ל קודם מתן תורה מילה לאברהם ופסח ליוצאי מצרים ועולת תמיד כדכתיב וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות וקיי"ל עולת תמיד הואי כמו שביארנו בראשון של חגיגה ו' א' ואע"ג דאיכא עבודת יום הכפורים שלא היתה לפני הדבור מכל מקום הכל נמשך אחר דין עבודת תמיד שבו ושם קרבן אחד הוא ואחר שכן פטור ערוה לא הוצרכה ללמוד שאין עשה של יבום דוחה לאו של ערוה שהוא כרת אלא שהוצרכנו ללמדה לפטור את הצרה:

דברים אלו שכתבנו בענין עשה על אי זה צד דוחה לא תעשה ועל אי זה צד אינו דוחה הם דברים לקוחים בקצור מסוגיא זו והם הם יסוד הלכה זו ושורש ענינה אלא שסוגיא זו ארוכה וקצת דברים שבה מתבלבלים ביד מפרשים ומתוך כך אני רואה להעירך בביאורה דרך קצרה ולחזור אחר כן בכתיבת פסקים שבה אחד אחד:

שאל תחלה טעמא דכתב רחמנא באחות אשה עליה למידרש מינה גזרה שוה מעליה דיבמה לומר מה להלן במקום יבום אף כאן במקום יבום כגון שהיתה אחות אשתו אשת אחיו ואפילו הכי אמר רחמנא לא תקח הא לאו גזירה שוה דעליה הוה אמינא אחות אשה מתיבמת דאתי עשה דיבום וידחה לאו של ערוה אימר דאמרינן וכו' ובא לחקור תחלה מהיכן לנו להיות עשה דוחה לא תעשה אף בלאו גרידא ר"ל שאין בו כרת שהרי מכל מקום לא תעשה חמור משום דעביד עבירה בידים וכן שיש בעשייתו מלקות ואע"ג דבעשה נמי איכא מרדות וכמו שאמרו כתובות פ"ו א' עשה סוכה ואינו עושה טול לולב ואינו נוטל מכין אותו עד שתצא נפשו ההיא מדרבנן ואי נמי הני מילי להבא ר"ל מכין אותו עד שיעשה או שיתנה לעשות הא אם עבר ואכל בלא סוכה אין מכין אותו על מה שעבר כדין לא תעשה עד שתצא נפשו אלא שמיסרין אותו כפי ראות עיניהם של בית דין:

ואם תאמר נילפה מקבורת מת מצוה דדחי אף עשה ולא תעשה בכהן גדול ובנזיר בכהן גדול עשה דקדושים יהיו ולאו דלא יטמא ובנזיר עשה דקדוש יהיה ולאו דעל נפשות מת לא יבא ואי משום כבוד הבריות הרי לא נאמר על כבוד הבריות שידחה את לא תעשה אלא בלאו דלא תסור יש לומר שכהן ונזיר לגבי מת מצוה הכתוב הוציאם מכלל קדושתם להיות כישראלים גמורים דהא מכל מקום כי אסר ליה לטמויי לקרובים מעלה הוא דעבד ביה ולגבי מת מצוה לא עבד ליה מעלה ואין כאן דחייה ונמצא שהלאו עצמו כך היה והכי אסר רחמנא והכי שרא ואין מקום לומר שעשה דוחה את לא תעשה אלא כשהעשה בענין אחד והלאו בענין אחר ואין העשה מתקיים אלא בעקירת הלאו:

ואם כן מהיכן נלמוד להיות עשה דוחה את לא תעשה אילימא מדכתיב לא תלבש שעטנז וסמיך ליה גדילים תעשה לך ומכח סמיכותם אתה דורש גדילים תעשה לך אפילו כלאים ר"ל חוטי צמר בטלית של פשתים או חוטי פשתן בטלית של צמר כלומר לא תלבש שעטנז אבל אתה עושה ממנו גדילים וסמכת למידרש סמוכים מאסמכתא דסמוכים לעד לעולם וממה שאמרו מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה ר"ל שאין סותמין טענותיה לכופה להתיבם ואחר כך שנכופהו להוציא כדי לקיים מצות יבום אלא כופין אותו מעכשו לחלוץ אחר שהוא מאותם שכופין להוציא שנאמר לא תחסום שור בדישו וסמיך ליה כי ישבו אחים כלומר שלא תחסום אף ביבמה ושמא תאמר מאי פסקא דבגדילים דרשת אבל אתה עושה ממנו גדילים ובחסימה דרשת דלאו דחסימה נוהגת גם כן באחיו הוה לך נמי למימר לא תחסום שור אבל אתה חוסם יבמה מכל מקום האי כדיניה והאי כדיניה דבציצית אי לאו דאסמכינהו הוה אמינא דכלאים אסירי אף בציצית ואסמכינהו למישרי וביבמה אי לאו דאסמכינהו הוה אמינא מכיון דאמרינן יבמה יבא עליה אף בעל כרחה אף באותן שכופין להוציא כן ואסמכינהו שלא לחסום טענתה הראויה לומר לה לכשתנשא לו ומעכשו שומעין לה אלמא מכל מקום דדרשינן סמוכים ושרינן כלאים בציצית אלמא דעשה דחי לא תעשה ושמא תאמר אדרבה מדאיצטריך לאסמוכינהו שמע מינה בעלמא לא אתי עשה כו' הא ליתא דאי לאו קרא הוה אמינא דלא דחי כדכתיבנא ואם כן קרא אתא לאהדורי כלאים בציצית אדינא דשאר לאוי למדחייה לאו מקמי עשה וממילא ילפת דאתי עשה ודחי את לא תעשה:

ואפילו מאן דלא דריש בעלמא סמוכין במשנה תורה דריש כדחזינן בר' יהודה דבעלמא לא מפיק מכשפה לסקילה מדסמך שוכב עם בהמה למכשפה לא תחיה ומהדר לאפוקה לסקילה מפני שאוב וידעוני בכלל מכשפים היו ויצאו לפרש בהם סקילה וכל דבר שהיה בכלל ויצא לא ללמד על עצמו יצא כו' ואפילו הכי במשנה תורה דריש דתנן נושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו ואין אלו בכלל אשת אב שלא נאמרה אלא דרך אישות וכן אנוסת בנו ומפותת בנו ואינן בכלל כלתו ור' יהודה אוסר באנוסת אביו ומפותת אביו ומדכתיב לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנף אביו כנף שראה אביו לא יגלהו ומפרש ליה באנוסה מסמיכותו לפרשת אונס בפרשת כי תצא ולרבנן דהלכתא כותייהו אע"ג דדרשי סמוכים הכא ליכא סמוכים אליבייהו דהא לא יקח איש את אשת אביו מפסיק בין פרשת אונס ללא יגלה כנף אביו והילכך לאו באנוסה קאי אלא פירושו כנף הראוי לאביו ר"ל שומרת יבם של אביו לא יגלה דאדרבה מדסמכה לנשואין ניחא לאוקומה בשומרת יבם דאיכא מיהא זיקת נשואין ואע"פ שכבר הוזהר עליה מערות אחי אביך ומלאו של יבמה לשוק הוכפלה וחזרה והוכפלה לעבור עליה בשלשה לאוין ואלמא מכל מקום דאפילו ר' יהודה במשנה תורה מיהא דרש סמוכים וכאן אתה אומר לדברי הכל דאתי עשה ודחי לא תעשה וקא בעי טעמא לר' יהודה מאי שנא דבמשנה תורה דריש טפי מכל התורה כולה ומפרש דר' יהודה לאו בכל משנה תורה קא דריש סמוכים אלא בכנף אביו הוא דקא דריש אי משום דמוכח כלומר דמוכחא מילתא מדכתביה בההוא דוכתא דלמידרש סמוכים אתא אי משום דמיפני הא בשאר התורה ליכא מוכח דכל התורה כחדא פרשתא דמיא ובמשנה תורה דאתיא לאוסופי הוא דאיכא למימר מדכתביה בההוא דוכתא מוכחא מילתא דלמידרש סמוכין הוא דכתביה ואי מיפני מיהא דריש ליה נמי בכל התורה וליכא לר' יהודה בין משנה תורה לכל התורה אלא מוכח ולא מיפני דבמשנה תורה דרשינן ליה ובשאר התורה לא אבל לרבנן דרשינן להו בכל התורה ולא בעינן מוכח ולא מיפני ומפרש מוכח ומיפני דהכא אי משום דמוכח דאם כן דלאו באנוסת אביו קאי אלא באשת אחי אביו ולטפויי ביה לאוין הוה ליה למיכתביה גבי פרשת עריות ואיבעית אימא משום דמיפני דמכדי כתיב לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנף אביו ואי באישות קאי למה לי אלא לאפנויי לאוקומיה באנוסה ויש מפרשים שאף ר' יהודה מודה דכנף אביו אזקוקת אביו קאי ולאוקמה בתלת לאוי ואנוסת אביו מאביו קא מפיק לה והכי קאמר מכדי כתיב לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנף אביו כלומר כנפי אביו יתירא למה לי לאפנויי למידרשיה בסמוכין לאוקמיה באנוסה ומחזקים דבריהם דאי כוליה קרא לאנוסת אביו ולא לזקוקת אביו כלל ומשום דכל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי למה ליה למידרש משום סמוכים בלאו סמוכים נמי הוה מצי למידרשה ולא עוד אלא שיש ספרים גורסין כן לימא קרא לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנפי אביו למה לי שמע מינה לאפנויי ואלמא כל היכא דמוכח במשנה תורה מיהא דריש סמוכים אי נמי היכא דמיפני:

והילכך אף בציצית נמי דריש ליה אי משום דמוכח אי משום דמיפני ובתר הכי ילפינן מינייהו לשאר עשה דלידחו לא תעשה אי משום דמוכח דאם כן דלאו למידרש סמוכים אתא ולשרויי כלאים בציצית אלא לחיובי בציצית ליכתביה לגדילים תעשה לך גבי פרשת ציצית ואיבעית אימא משום דמיפני דמכדי כתיב ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך למה לי למיכתב תו לא תלבש שעטנז לאפנויי למידרש מיניה בסמוכים הא גדילים אתה עושה מהם אבל לא תחסום וכי ישבו לר' יהודה לא דרשינן ליה דלא מוכח דמאי קאמרת ליכתביה גבי אשת אח לא מצינו בתורה שיכתוב הדוחה אצל המצוה שהרי תמיד ופסח ומילה לא נכתבו גבי שבת ומכשפה לא תחיה בשאר תורה היא דליכא מוכח דהא כל התורה כחדא פרשתא היא ומופנה נמי לא הוי דהא איצטריך לן למאי דאמרינן בפרק ארבע מיתות נ"ד ב' אם אינו ענין לשוכב תנהו ענין לנשכב ואפקיה רחמנא לנשכב בלשון שוכב לומר לך מה שוכב ענש והזהיר אף נשכב ענש והזהיר ומכל מקום לרבנן דרשינן סמוכין בכל התורה ולא בענין מוכח ולא מיפני:

ואקשי לר' יהודה מיהא ולטעמא דמיפני היכי ילפינן דעשה דחי לא תעשה מכלאים בציצית דהא לא מיפני ואית דמפרשי דאף לרבנן בעי לה וכן לר' יהודה אף לטעמא דמוכח דבציצית מיהא לדברי הכל בעינן מוכח ומיפני הואיל ובא ללמד על כל התורה שיהא עשה שבה דוחה את לא תעשה ואם כן הא לא מיפני דאי כתב רחמנא ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך הוה אמינא כל העלאה במשמע ולא לבישה לבד אלא אפילו העלאה בלבד כגון מוכרי כסות ר"ל בימות החמה שאין בה הנאת חמום כתב רחמנא לא תלבש העלאה דומיא דלבישה מה לבישה דאית בה הנאה אף העלאה דוקא בדאית בה הנאה וגדולי הרבנים פירשו מוכרי כסות אף בימות הגשמים אע"ג דאית בה הנאת חמום ומשום שאינו מתכוין ולענין פסק ודאי כך הוא כמו שביארנו בשני של פסחים ובשני של שבת אבל לענין פירוש מיהא אי בנהנה אע"ג דלא מיכוין הא פלוגתא דאביי ורבא הוא בשני של פסחים בדאיפשר ולא מיכוין והתם נמי מייתי הא דמוכרי כסות מוכרין כדרכן ר"ל אפילו דרך לבישה כדי שיראוהו גוים עליהם ויקפצו לקנותם ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה להגין עליו או בגשמים מפני הגשמים לחממו ואוקימנא כר' שמעון ואי מהכא נפקא הוה ליה לאתוייה וכל שכן למאן דמפרש סוגיא זו לר' יהודה דהא לר' יהודה אף דבר שאין מתכוין אסור אלא הכא בשאינו נהנה כלל אע"פ שאינו מצטער כגון בימות החמה שאין צורך לו בחמום ואינו עומד בחמה שיצטרך להגין עליו ומכל מקום לענין פסק כל שאינו מתכוין להנאה מותר ותופרי כסות ומוכרי כסות תופרין כדרכן ומוכרין כדרכן ובלבד בלא שום כונת הנאה אלא שהצנועין תופרין על גבי קרקע ומוכרין בהפשלה לאחוריהם ולפי דרכך למדת שלא הנאת חמום לבד נאסרה בהם אלא אף הנאת הגנת חמה או גשמים הואיל והוא כעין לבישה ומכל מקום אהל כלאים מותר לישב תחתיו שאע"פ שמגין אינו כעין לבישה ומכל מקום למדנו מלא תלבש דהעלאה דומיא דלבישה ואי כתב לא תלבש הוה אמינא דוקא לבישה דנפישא הנייתה אבל העלאה אפילו בהנאת חמום כגון מטפחות ידים העשויות לנגב בהם ומטפחות ספג העשויות להסתפג בהם ומטפחות ספר תורה וספרים אע"פ שהיד נכרכת בהם ומחממים וכן מוכרי כסות אף בכונת הנאת חמום יהא מותר קמ"ל לא יעלה כל העלאה שבכונת הנאה ודרך לבישה במשמע:

ואם כן הא לא מיפני והיכי שרית מיניה כלאים בציצית מכח סמיכות ותירץ אכתי מופנה מיהא איכא דאי אמרת דלא תלבש אתא למישרי כל העלאה שאינה דרך לבישה ולא בכונת הנאה ליכתוב לא תלבש שעטנז לחודיה צמר ופשתים למה לי דאי לאשמועינן דמדאורייתא לא מיתסר בכלאי בגדים אלא צמר ופשתים בלבד אבל עירוב שאר המינים לא כבר למדנוה דהא כתיב ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך ואין בגד אלא צמר ופשתים דתנא דבי ר' ישמעאל הואיל ונאמר בתורה בגדים סתם בהרבה מקומות ופרט לך הכתוב באחד מהם צמר ופשתים כדכתיב גבי נגעים בבגד צמר או בבגד פשתים אף כל שנאמר בו בגד סתם צמר ופשתים הוא ר"ל צמר או שתים וכשאמר בגד כלאים על כל פנים פירושו עירוב שני מיני בגד דהיינו צמר ופשתים ואם כן צמר ופשתים למה לי שמע מינה לאפנויי למידרש סמוכים ולשרויי כלאים בציצית והדר אקשי דאכתי איצטריך דמדלא כתב בגד בקרא דלא תלבש וכתביה בקרא דלא יעלה עליך הוה אמינא בהעלאה דלא נפישא הנייתה הוא דלא איתסר אלא בצמר ופשתים אבל לבישה דנפישא הנייתה אף בשאר מינין כן להכי כתב בקרא דלבישה צמר ופשתים לומר שאף בלבישה דוקא צמר ופשתים ותירץ אם כן לישתוק קרא מיניה ולא ליכתוב צמר ופשתים ואנא מייתינא שעטנז שעטנז מהעלאה מה העלאה דוקא צמר ופשתים אף לבישה כן ואע"פ שאין אדם דן גזרה שוה אלא אם כן למדה מרבו איפשר שידוע להם באותה מלה שיש בה גזירה שוה או שמא אינו אלא גלויי מילתא דשעטנז דהכא כשעטנז דהתם ואם כן צמר ופשתים לישנא יתירא הוא ולאפנויי למידרש מיניה סמוכין והדר ילפינן מיניה לכל עשה דעלמא:

והדר דייק לר' ישמעאל הואיל ובגדים סתם של צמר ופשתים הם מה הוצרכנו ליתור צמר ופשתים לשרויי כלאים בציצית מתורת סמוכים והא כתיב ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם ומדקאמר בגדיהם אתרי מיני בגד קאי דהא בגדיהם תרתי משמע ר"ל הן של צמר הן של פשתים וקא עביד להו תכלת אלמא אף בשל פשתים עביד תכלת ותכלת עמרא הוא דמדשש כיתנא כדכתיב מכנסי בד שש משזר תכלת עמרא הוא ואם כן מה הוצרכנו ליתור צמר ופשתים למישרי מיניה כלאים בציצית מכח סמוכים בלאו הכי נמי שרי ואם תאמר דאיצטריכנא להכי דאי לאו צמר ופשתים הוה אמינא כי שרא רחמנא כלאים בציצית דוקא לענין תכלת בפשתים דלא איפשר אלא בצמר וכדקאמרת תכלת עמרא הוא אבל לבן בפשתים הואיל ואיפשר בשל פשתים שהם מינו לא שרי אלא בלבן של פשתים וכל שכן שאין פשתן פוטר בשל צמר קמ"ל צמר ופשתים דאפילו לבן של צמר בטלית של פשתים וחוטי לבן של פשתים בטלית של צמר אין זה כלום דהשתא נמי דכתיב צמר ופשתים לא שרא רחמנא כלאים בציצית אלא היכא דליכא מיניה הא אי משתכח ליה ממיניה לא מיפטר בכלאים וכדאמר ר' שמעון בן לקיש לק' כ' ב' כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה את לא תעשה ואם כן צמר ופשתים למה לי אי למישרא תכלת דהוא עמרא בטלית של פשתים בהדיא כתיב ביה על כנפי בגדיהם גו' פתיל תכלת אי ללבן של פשתים בטלית של צמר או ללבן של צמר בטלית של פשתים לא היא דאי איכא מיניה הא לא מיפטרי אלא במיניה ואי ליכא מיניה בלאו צמר ופשתים נמי הכי הוא דילפינן ליה מתכלת דמשום דליכא מיניה דחי ואם כן צמר ופשתים למה לי ותירץ דאי לאו צמר ופשתים הוה אמינא דמבגדיהם לא מוכחנא היתר כלאים דדילמא פשתן לא אידכר בבגדיהם כלל ואע"ג דבגדיהם תרי מיני משמע דילמא אשאר מינין דמיחייבי נמי מדאורייתא אע"ג דלא הוו לא צמר ולא פשתים כגון שיראין וכלך ודומיהן שאינם כלאים בצמר ופשתים וכדרבא דמשמע ליה דשאר מינין דאורייתא דהא איהו רמי כתיב הכנף כלומר ומייתר ליה דמדכתיב ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם למה לי למיכתב על ציצית הכנף לימא ונתנו עליו פתיל תכלת אלא לומר שיהא הציצית ממין גוף הכנף ולא יפטר בכלאים וכתיב צמר ופשתים גדילים תעשה לך דאלמא אפילו צמר בפשתים ופשתים בצמר ומתרץ צמר ופשתים פוטרין בין במינן בין שלא במינן וכי כתיב הכנף מין כנף בשאר מינין שאין פוטרין אלא מינן פירושו בלבן דתכלת ודאי צמר לחוד הוא דפטר בכולהו והילכך אי לאו צמר ופשתים הוה אמינא דקרא דבגדיהם לא איירי בפשתים כלל ולא אישתרי כלאים בציצית אפילו בתכלת אתא צמר ופשתים לאפנויי למידרש סמוכין ולשרויי צמר בפשתים ופשתים לצמר והקשה והא תנא דבי ר' ישמעאל לא סבירא ליה כרבא לכלול שאר מינין בחיוב ציצית מן התורה דהא סבירא ליה דכל מקום שנאמר בגדים או צמר או פשתים ועל כרחיך בגדיהם דפרשת ציצית אצמר ופשתים איתמר וקאמר רמי תכלת בפשתן ואכתי צמר ופשתים למה לי ותירץ לו דלאו כדרבא קאמר אלא כדוקיה דרבא כלומר דאי לאו צמר ופשתים הוה אמינא כדוקיה דרבא אע"ג דלא הוה אמינא כהלכתיה כדוקיה דדריש הכנף מין כנף ומכל מקום לאו כהלכתיה דכייל בהו שאר מינין ומוקי מין כנף אשאר מינין אלא אנא הוה מוקימנא ליה אצמר ופשתים ולאו כדקאמרת עביד תכלת לכיתנא אלא הכי קאמר קרא עביד צמר לצמר ופשתים לפשתים דהיינו מין כנף ודקאמר ונתנו גו' פתיל תכלת פירושו אצמר דכי עבדת צמר לצמר צבעיה לחד חוטא מינייהו תכלת אבל צמר לפשתים ופשתים לצמר לא כתב רחמנא צמר ופשתים לאפנויי למידרש סמוכין ולהתיר צמר לפשתים בין ללבן בין לתכלת ופשתים לצמר ללבן ומין כנף לא דרשינן ליה כלל ואי דרשת ליה מפרשת ליה אציבעא דאי כנף הטלית לבן לירמי ליה לבן ואם ירוק ירוק ואם אדום אדום שכל הצבעים פוטרין בלבן חוץ מן התכלת ואי דרשינן מין כנף פירושו אציבעא דכנף:

והדר אקשי תינח לר' ישמעאל דמדקא סבר דכל בגד סתם או צמר או פשתים ואם כן ובגד כלאים פירושו עירוב שני מיני הבגד שהם צמר ופשתים ואייתר ליה צמר ופשתים לאפנויי למידרש סמוכין ולמישרא כלאים בציצית וילפינן מיניה שאר עשה אלא לרבנן דלא סברי דבגד סתם צמר או פשתים הוא אלא כולהו מיני בכלל בגד הא איצטריך צמר ופשתים לאפוקי שאר מינין מאיסור כלאים ולא מיפני ומנא לן דאתי עשה ודחי לא תעשה לשיטת ר' יהודה ולאצרכתא דמיפני אי נמי אף לרבנן ומשום דלכולי עלמא אין דנין בנין אב ללמד על כל התורה אלא אם כן במופנה וכדכתיבנא לעיל:

וקא בעי למילפה אליבייהו מראשו דמצורע דכתיב ביה והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו ראשו מה תלמוד לומר והלא בכלל כל שערו הוא לפי שנאמר לא תקיפו פאת ראשכם יכול אף מצורע בכלל לאו זה תלמוד לומר ראשו דאתי עשה דגלוח מצורע ודחי לאו דהקפה וקסבר האי תנא דהקפת כל הראש הואיל ומכל מקום גלח את הפאות בכלל הגלוח שמה הקפה ואין אומרין לא שמה הקפה לעבור עליה אלא במגלח את הפאות ומניח את השאר אלא שמה הקפה ובעלמא עבר עליה ובמצורע דחי לה עשה ואקשי ליה מה ללאו דהקפה שכן אינו שוה בכל שהרי אין הקפה נוהגת בנשים ואייתיה מזקנו דמצורע ומדכתיב בכהן ופאת זקנם לא יגלחו ואשמעינן הכא דכהן מצורע מגלח ואם אינו ענין ללאו שאינו שוה בכל דהא נפקא ליה מראשו תנהו ענין ללאו השוה בכל ואקשי ליה דאכתי איצטריך דדילמא הוה אמינא דכהנים הואיל ורבי בהו מצות יתירות לאוי דידהו חמירי ולא אתי עשה למידחינהו אף בלאו שאינו שוה בכל ואיכא דמקשי לוקמה לקרא בישראל ולימא זקנו מה תלמוד לומר לפי שנאמר בישראל ולא תשחית את פאת זקנך יכול אף מצורע כן תלמוד לומר כו' ואם אינו ענין ללאו שאינו שוה כו' ואינו כלום דברייתא לא מייריא דעשה דחי לאו דעלמא אלא בדוכתיה לחוד ומדיליף ישראל מראשו הוה ליה למילף כהנים לאשמועינן טפי דאע"ג דלאוי דידהו חמירי אתי עשה ודחי להו:

והדר ונקיט לה מראשו דמצורע וכאידך תנא דמייתי נזיר מיניה דאלמא נזיר מצורע מגלח ונזירות לאו השוה בכל הוא ודחי לה משום דאיכא למיפרך מה לנזיר מצורע דקיל לאו דידיה שכן ישנו בשאלה שיכול הוא לישאל על נזירותו וליכא למילף מיניה לשאר לאוין דאי לא תימא הכי הא נזיר גילוחו בעשה ולא תעשה עשה דגדל פרע ולא תעשה דתער לא יעבור על ראשו ואפילו הכי עשה דתגלחת מצורע דחי להו ואנן בעלמא הא אמרינן דלא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה אלא דלאו שישנו בשאלה קיל ואפילו היה עמו עשה כל עשה שבמקום אחר דוחה לאו ועשה שבו ואם כן מתגלחת צרעת הן דישראל הן דכהן הן דנזיר ליכא למילף דאתי עשה ודחי לא תעשה:

והדר ומתרץ אלא לעולם מקרא דציצית וכי תימא לרבנן מאי יתורא איכא מפרשינן לה מיתורא דגדילים לציצית דהוה מצי למימר ציצית תעשה לך גדילים דנפיש באותיות למה לי שמע מינה לאפנויי ולמידרש סמוכין והקשה והא האי גדילים לשיעורא הוא דאתא ר"ל למנין החוטין שיהו ארבעה עד שכשיגדלו זה בזה יהו שמנה וכדאמרינן גדיל שנים שכל שני החוטים השזורים יחד נקרא גדיל ואי איפשר ליקרא גדיל אלא בשזירת שנים וכשאמר גדילים הורה שהם ארבעה חוטין ומדאפקיה בלשון גדילים פירושו שמאותן ארבעה חוטין יעשה גדיל ר"ל שיכפול אותם ויהא שוזר את כלם בקשרים וחוליות עד שבכפילתם יהו שמונה שזורים כאחת ומה שאמר ופותלהו מתוכו כלומר שלא יהא כל אורך הפתילים שזור זה בזה אלא יהו החוטין תלויים מתחת השזירה ותהא כריכת התכלת על החוטין שתהא השזירה למעלה כלפי הבגד ויהיו הפתילים נפרדים למטה כדכתיב ונתנו על ציצית גו' ואין ציצית אלא ענף כדכתיב ויקחני בציצת ראשי ונמצא שקשרים וחוליות נקראות גדיל והענף נקרא פתיל ונמצא הענף יוצא מתוך הגדיל ולא שיהא הענף סמוך לבגד והגדיל בסוף הפתילים אלא השזירה למעלה והענף למטה:

והדר אפקיה מיחדו כלומר ליכתוב קרא לא תלבש שעטנז צמר ופשתים ותו לא יחדו למה לי לאפנויי ולמידרש סמוכים והדר אקשי האי מיבעי ליה לתוכף תכיפה אחת שאינה חבור ר"ל שאם חבר בגד צמר ופשתים ותפרם זה בזה ותחב תחיבה אחת במחט בחוט בין שניהם אינה חבור לאסרו בלבישה והעלאה שאין זה קרוי יחדו עד שיתחוב בו שתי תחיבות שיהא חבור המתקיים וכן אם תפר בחוט פשתן שתי חתיכות של בגד צמר אלא ליכתוב רחמנא נמי יחדו שעטנז למה לי לאפנויי ואקשי הא מיבעי ליה עד שיהא שוע טווי ונוז ר"ל או זה או זה ותוכף שתי תכיפות הוי חבור משום דהוה ליה כנוז ותירץ אלא כלה משעטנז נפקא כלומר תכיפה אחת שאינה חבור ושוע או טווי או נוז כלה משעטנז נפקא ומיחדו נפקא לן דאתי עשה [ודחי ל"ת] דהא יחדו אייתר ליה הואיל ותוכף שתי תכיפות אף היא משעטנז נפקא דשתי תכיפות הויין ליה כנוז שנוז פירושו שנסתבכו זה בזה הן באריגה הן בחבור תפירה ואין סבוך אלא בשתי תכיפות והילכך לא איצטריך לן יחדו למעוטי תכיפה אחת ויש מפרשים משעטנז נפקא מדלא כתיב שעטנזים ואפקה בלשון יחיד שמע מינה דוקא בשנעשו הצמר והפשתים בגד אחד והיינו בשתי תכיפות ולהאי פירושא מיהא משמע שעטנז או זה או זה ר"ל או שוע או טווי או נוז ומכל מקום איכא מאן דמפרש כולהו כחדא ושתי תכיפות אינו כלאים דאורייתא ומפרש אלא כלה משעטנז נפקא כלומר אצרכתא דשוע טווי ונוז ודליתי עשה ולידחי לא תעשה כלה משעטנז נפקא ופירשו גדולי הרבנים דמדאפקיה בהאי לישנא ולא אפקיה בלשון כלאים ילפינן שוע טווי ונוז ומדאדכריה כלל והוה מיסתייה בלא תלבש צמר ופשתים יחדו אייתר ליה ומוקמינן ליה לאתי עשה ודחי לא תעשה וכי תימא יחדו למה לי הואיל ואמרת דשתי תכיפות אינם מן התורה תדע שזה שאמרנו ששתי תכיפות אינם חבור פירושו בשתפר בגד צמר בבגד פשתים אבל אם עשה חוט אחד של כלאים בשוע טווי ונוז ר"ל שחלקם במסרק דהיינו שוע אם ביחד לדעת קצת אם כל אחד לעצמו לדעת קצת על הדרך שיתבאר וכן בטויה וכן בנוז ר"ל בשזירה אם תכף באותו חוט שתי תכיפות אף בשתי חתיכות של צמר הוה ליה חבור לעשות את הבגד אחד לאסרו משום כלאים וכן אם תחב ממנו שתי תחיבות בבגדו ויש גורסין ההוא מאידך שעטנז נפקא ואין צורך בכך:

והשתא אסקינן לה לסוגיא דאתי עשה ודחי לא תעשה גרידא ר"ל לאו שאין בו כרת ומהדר לאוכוחי מנין לעשה שידחה לא תעשה שיש בו כרת עד שנצטרך באחות אשה עליה למידרש בה שלא יהא עשה של יבום דוחהו והוא שאמר אשכחן כו' לאו שיש בו כרת מנא לן אי ממילה מה למילה שכן נכרתו עליה שלש עשרה בריתות אי מפסח דשחיטתו דוחה שבת מה לפסח שכן כרת ואע"ג דבמילה נמי איכא כרת מכל מקום מילה דדחיא שבת לית בה כרת שאין כרת אלא לגדול שלא נימול ואינו מל את עצמו וההיא שעתא לא דחיא שבת שאין מילה דוחה שבת אלא בזמנה והא דאמר לקמיה מה לפסח ומילה שכן כרת פירושו אצל מילה שאיפשר שתבא לידי כרת ניליף מתמיד מה לתמיד שכן תדיר וכן שכן כליל ואי אמרת תיתי חדא מתרתי מינייהו וניליף מינייהו כולהו בצד שוה כלומר הצד השוה שבהן שהן לא תעשה שיש בו כרת ואתי עשה ודחי ליה אף כל כו' אכתי מהי תיתי אי ממילה ופסח שכן כרת ואע"ג דמילת שמיני לית בה כרת דהא גבי אבוה לית בה כרת ואיהו לאו בר עונשין הוא מכל מקום הואיל ואיפשר לבא לידי כרת מהשתא נמי חמירא ליה אי מפסח ותמיד שכן צורך גבוה אי ממילה ותמיד שכן ישנן לפני הדיבור ואליבא דמאן דאמר עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הואי כדכתיבנא לעיל ואע"ג דחזינן מצות יבום נוהגת לפני הדיבור כדאיתה בער ואונן לא מתורת מצוה הוא אלא יהודה הוא דקאמר ליה לאונן על פי מה שהיו נוהגין בו ואפילו כי אמרת תיתי מכולהו בכולהו נמי איכא למיפרך שכן ישנן לפני הדיבור ואי משום מוספין וכן עבודת יום הכפורים כולהו בתר תמיד גרירי ואם כן מאי איצטריך עליה למעוטי ערוה מיבום דמהיכא תיתי לדחויי לאו דכרת דאחות אשה משום מצות יבום:

ומייתי לה דאיצטריך דאי לאו עליה סלקא דעתך אמינא תיתי מכבוד אב ואם וכגון שצוה לו אביו לחלל את השבת בדבר שיש בו כרת בלא התראה כגון שחוט לי בשל לי דאי לאו דכתיב את שבתותי תשמורו לומר כלכם חייבים בכבודי הוה אמינא דעשה דכבוד דחי שבת והוה יליפנא מיניה להיות יבום דוחה לאו של עריות והקשו בתוספות ומאי אולמיה דהא מיהא הכא נמי מדאיצטריך עליה לאשמועינן דלא דחי ניליף מינה דבעלמא דחי ותירצו דעליה לא מוכח בהדיא דלמיסר קאתי דהא כל עצמו מגזירה שוה הוא דאיצטריך לאפוקה והילכך הוה ליה למיבעי הואיל וסברא היא מאי איצטריך ליה למימר דמהכא תיתי אבל הכא קרא גופיה דאת שבתותי תשמורו אשמעינן דבעלמא דחי דאי לא לישתוק קרא מיניה דלגופה דשמירת שבת לא איצטריך דהא אזהר עלה כמה זימנין ומדאיצטריך למיכתביה גביה כי היכי דלא לידחי הוה יליפנא מיניה בעלמא דדחי להכי איצטריך עליה לומר דלא דחי והדר ילפינן לאידך מינה דלא לידחי שבת אצל כבוד דאיצטריך לאו משום מלאכת כרת אלא מלאו גרידא כגון מחמר דאפילו הכי לא אתיא מצות כבוד לדחוייה והיינו דקאמר לא לאו דמחמר דלית ביה כרת אלא לאו מדכתיב לא תעשה כל מלאכה אתה גו' ובהמתך כדאיתא בבתרא דשבת קנ"ג ב' ואתא את שבתותי תשמורו לאשמועינן דלא דחי:

וקא בעי אם כן ליפשוט דאפילו לאו גרידא לא מידחי משום עשה דליכא למידק דקרא אתא לאשמועינן דבעלמא דחי דהא ילפינן לה אי ממצורע אי מציצית אלא ודאי לגופיה איצטריך לאשמועינן דלא דחי ואם כן ניליף מינה לאידך כולהו וכי תימא שאני לאוי דשבת דחמירי והא חזינן בעלמא גבי טומאה והשבת אבדה דקא יליף להו לחומרא מלאוי דשבת ולא פריך הכי דתניא יכול אמר לו אביו הטמא והוא כהן או שאמר לו אל תחזיר אבדה יכול ישמע לו תלמוד לומר איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו כולכם חייבים בכבודי ואפילו במקום כבוד כגון שהיה לאביו אבדה בבית הקברות ואמר לו הטמא ליכנס שם להשיב אבדתי או שאמר לו להביא לו פירות משם או שהיתה אבדת אחרים לפניו והאב צריך לאכול ואומר לו הכן לי לאכול ואל תשיב אבדה דלא אתי עשה דכבוד למידחי לאו דלא יטמא ולא תוכל להתעלם אע"ג דאיכא הכשר מצוה וצורך לאביו בכך שאם אין כאן אצלו שום צורך אלא דלעבורי לחוד קא מיכוין לא איצטריך קרא דהא רשע הוא ואיקרי כאן נשיא בעמך בעושה מעשה עמך אלא הא דלא ילפינן אידך מלאו דמחמר משום דלא מיקיים גוף העשה בשעת עקירת הלאו שאם הוא מחמר להביא אוכלין לאביו אין זה גוף הכבוד אלא הכשר והזמנה לגוף הכבוד שהוא ההאכלה וכן כניסתו לבית הקברות להשיב אבדתו אינה גוף הכבוד שאין גוף הכבוד אלא בהשבת האבדה וכן באומר אל תחזיר אבדה משום הכנה אין ההכנה גוף הכבוד אבל שאר לאוי כל דבעידנא דמיעקר לאו מיקיים גוף העשה מידחי והוא הדין דהוה מצי לשנויי הכא דלא ילפינן משבת לאידך דלא לידחי דשאני שבת דלא תעשה ועשה נינהו ואפילו במחמר איכא עשה דלמען ינוח שורך וחמורך וכן בטומאה לכהן ונזיר כדכתיבנא לעיל וכן בהשבת אבדה השב תשיבם ולא תוכל להתעלם אלא דאשמעינן טפי דאפילו בלאו גרידא כל שאין העשה מתקיים בשעת עקירת הלאו אינו דוחהו ומכל מקום גדולי הרבנים מפרשים אלא משום דאיכא למיפרך כלומר אלא לעולם בשחוט ובשל ואי לאו קרא דאת שבתותי הוה אמינא דלידחי ומשום דהכשר מצוה נינהו והוה ליה כקיום המצוה הואיל ואי איפשר לקיימה אלא בכך אבל יבום איפשר בלאו הכי דהא איפשר ליה בחליצה והילכך מאי איצטריך עליה למיסר ולמדנו מפירוש זה דהכשר מצוה הואיל ולא איפשר למצוה בלאו הכי כגוף המצוה היא וקרינן ליה בעידנא דמיעקר לאו מיקיים עשה אלא שבכבוד לא דחינן שום עבירה מקמיה דכלכם חייבין בכבודי:

וחזר ותירץ אלא אי לאו עליה הוה אמינא דלידחי ומייתינא לה מבנין בית המקדש דאי לאו דסמך את שבתותי תשמרו לאת מקדשי תיראו כלומר שאתם והמקדש חייבין בכבודי הוה אמינא דבנין בית המקדש דוחה שבת אפילו בבונה וסותר דאיכא מלאכה גמורה בכרת בלא התראה והוא חוזר לומר דהאי דאיצטריך להאי לא משום לאו דכרת אלא משום לאו דמחמר כגון שהיה מחמר לטעון אבנים לצורך בנין ומקשי כדלעיל דליגמר מהכא דלא אתי עשה ודחי לאו גרידא ותירץ לו כדלעיל משום דהנך אינם מצוה אלא הכשר מצוה שאין החמור גוף המצוה אלא הבנין ואף בזו היה יכול לתרץ דשבת עשה ולא תעשה הוא אלא דאשמעינן הא והקשה ותיפוק לי דלאו דמחמר לא מידחי בבנין בית המקדש מדלעיל ר"ל מלאו דמחמר האמור בכבוד אב ואם וזו קשה לפירוש גדולי הרבנים שלדבריהם מכבוד אב ואם הייתי למד לכל התורה שידחה ואיצטריך האי דמקדש לגופיה דלא לידחי ועוד דרבא הוא דקאמר להאי סברא בפרק שני לק' כ' ב' דעשה דיבום לא דחי אפילו לא תעשה משום דאיפשר בחליצה ואיתותב ליה משום דחליצה במקום יבום לא כלום הוא ועוד דאם איתה היכי גמר לקמיה ממילה ופסח ותמיד ומיתת בית דין הא הני אי איפשר קיומן אלא בעקירת שבת ואע"פ שאיפשר ימול ולדון למחר השתא מיהא לא איפשר לקיומי בלאו הכי ואיכא הכשר מצוה דהא בנין בית המקדש איפשר למחר והוא קוראה הכשר מצוה אלא מחוורתא כדפרישנא:

ותריץ ליה אין הכי נמי דלאו דמחמר לא איצטריך ואת שבתותי תשמורו מיבעי ליה לכדתניא יכול יתירא אדם מן המקדש עצמו תלמוד לומר את שבתותי כו' מה שבת אי אתה מתירא אלא ממי שהזהיר עליו אף מקדש כו':

ומה היא מוראת מקדש כדתניא לא יכנס אדם להר הבית כו' פירוש מוראת מקדש מפתח העזרה ולפנים הוא מן התורה כאותה ששנינו בהר הבית מדברי סופרים שלא יכנס אדם במקלו ובתרמילו ובמנעלו ובאפונדתו ר"ל ארנקי החגור במתניו כדרך הנכנס לסחורה ולא באבק שעל רגליו ולא יעשנו קפנדריא לקצר את דרכו שהדבר מוכיח שאינו נכנס אלא לצרכיו וכל שכן שהרקיקה אסורה בו מקל וחומר דקאמר פירשו בברכות ס"ב ב' מכי אין לבא אל שער המלך בלבוש שק וכל שכן רקיקה ובשערי המקדש ואפילו בזמן שאין בית המקדש קיים:

ומדאסקה לשמעתא הדר לקושייה דמכל מקום הואיל ואוקימנה בלאו דמחמר אכתי עשה דדחי לאו דכרת מנין דליצטריך עליה לאשמועינן דלא לידחי:

והדר קאמר אלא הא דאיצטריך עליה משום דסד"א תיתי מהבערה ר"ל מדאיצטריך למיכתב גבי מיתת בית דין לא תבערו אש דלא לידחי שבת מכלל דבעלמא דחי דתנא דבי ר' ישמעאל לא תבערו אש מה תלמוד לומר והקשה מה תלמוד לומר אי לר' יוסי ללאו כלומר לאפוקה מדין כרת וסקילה אי לר' נתן לחלק לחייב בהרבה מלאכות על כל אחת ואחת אע"פ שעשאם בהעלם אחד ואמר רבא תנא דבי ר' ישמעאל מושבות קשיא ליה מכדי שבת חובת הגוף הוא וחובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ ומאי איצטריך למיכתב בכל מושבותיכם לפי שנאמר כי יהיה באיש חטא משפט מות והומת שומע אני אף בשבת ולא יאמר מחלליה מות יומת אלא בשאר מלאכות חוץ ממיתת בית דין או אינה אלא אפילו מיתת בית דין ולא נאמר והומת אלא בחול או אינו אלא אפילו בשבת וכדקאמינא מעיקרא תלמוד לומר לא תבערו ומושבותיכם פירושו מושבות בית דין וכדכתיב בפרשת רוצחים והיו אלה לכם לחוקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם מאי לאו ר' נתן דהבערה אית בה כרת ואפילו הכי איצטריך קרא דלא לידחי שבת לא ר' יוסי ומשום דלית בה כרת איצטריך והוה מצי לאקשויי ליגמר מינה דלא דחי כדלעיל אלא דהוה איפשר לתרוצי שאני הכא דהכשר מצוה:

ויש שואלין והיכי סלקא דעתך למימר דלידחי והרי הלאו קודם למיתת בית דין ואין זה בעידנא דמיעקר לאו וכו' הוא הדין דהוה מצי לאקשויי הכי אלא דעדיפא מינה אקשי ויש מתרצין בה שאיפשר שתהא פתילת האבר בידו ופותח פיו של זה ונותן את האור תחת הפתילה והיא ניתכת לתוך פיו:

ומכל מקום הקשה הוי נמי ר' יוסי הא כי אמר איהו בלאו דוקא בהבערה דלית בה בשול אבל התכה הא אית בה בשול דמה לי בשול פתילה מה לי בשול סמנין והילכך אית בה כרת ואפילו הכי איצטריך למעוטה ואי לאו עליה הוה יליפנא לכולהו דלידחי והוא הדין דהוה מצי לאקשויי לר' יוסי נמי הא איכא נטילת נשמה ואפילו הכי איצטריך כו' ולא איצטריך לבשול פתילה אלא דחדא נקט אי נמי איפשר דלא מיית ביומיה:

ודחי ליה דתנא דבי ר' ישמעאל לאו משום דאתי עשה ודחי לא תעשה שיש בו כרת הוא דמצריך מושבות לאשמועינן דלא לידחי אלא משום דאלימא ליה מיתת בית דין מצד אחר לדחויי שבת מקל וחומר ומה עבודה שדוחה שבת רציחה דוחה אותה שאם היה כהן שנגמר דינו ורוצה לעבוד אין ממתינין לו אלא מוציאין אותו מיד להרגו אלא אם כן היה על גגו של מזבח ועבודה בידו שבת שנדחה מפני עבודה אינו דין וכו' ומאי או אינו דקאמר דמשמע דאית ליה עלה פירכא הכי קאמר קבורת מת מצוה תוכיח שדוחה את העבודה כדמייתינן לה מולאחותו ואינה דוחה שבת והדר קאמר קבורת מת מצוה תדחה שבת מקל וחומר וכו' וליפוק לן דתהא מיתת בית דין דוחה שבת תלמוד לומר לא תבערו ומכל מקום אכתי עליה מאי איצטריך ומסיק למילתיה למאי דהוה סלקא דעתין מעיקרא דאי לאו קרא הוה אתי עשה ודחי לא תעשה אף בשל כרת מאי האי דקאמר או אינו אלא אפילו מיתת בית דין וכו' ופירש בה דהכי קאמר או אינו וכו' דאימר דאמרינן אתי עשה וכו' בלאו גרידא הדר אמר הואיל ולאו גרידא חמיר מעשה ואפילו הכי דחי ליה הכי נמי דחי לאו שבכרת דמה לי איסורא זוטא מה לי איסורא רבה ומכל מקום אידחיא לה ואכתי הדר קושיין לדוכתה דעליה מאי איצטריך:

ומהדר לתרוצה דאי לאו עליה הוה אמינא יהא יבום דוחה כל ערוה הואיל ודוחה אשת אח דתהוי אשת אח דבר שהיה בכלל כל העריות לאיסור ובכרת וכדכתיב כי כל אשר יעשה מכל התועבות האל ונכרתה ויצתה מן הכלל ללמד בעצמה היתר במקום יבום ולא ללמד על עצמו לבד יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא ר"ל כל העריות להתירם במקום יבום שכך היא מדה בתורה כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד כו' כיצד והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים וטומאתו עליו ונכרתה והלא שלמים בכלל כל הקדשים היו שנאמר בהם דרך כלל כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל וטומאתו עליו ונכרתה ואי בכהנים קאמר הכי כל שכן בישראל ואין זה אזהרה מן הדין דגלויי מילתא בעלמא הוא למה יצאו ליפרט בדין זה לומר לך דוקא בקדשי מזבח הא אם הקדיש אוכלין ומשקין להביא בדמיהן כלים לבדק הבית ואכלן בטומאה אין כאן כרת ואקשי ליה מי דמי התם יצא מן הכלל למה שהיה בו תחלה שהרי הכלל והפרט שניהם באיסור אבל הכא כלל באיסור ופרט בהיתר ולא אמרינן בכי הא ללמד על הכלל כלו יצא שאין אומרין מדה זו אלא כשהכלל והפרט בענין אחד ויצא ללמד על עצמו איזה דבר והכלל כולו נמשך אחריו אחר שהוא ממינו וזו אינה אלא מדה אחרת והיא דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש שאי אתה יכול להחזירו לכללו להשוותו עמו ולא להשוות כללו עמו עד שיחזירנו הכתוב בפירוש כיצד דכתיב באשם מצורע ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת ואת העולה במקום הקדש כי כחטאת האשם הוא שאין תלמוד לומר כי כחטאת האשם הוא ומה תלמוד לומר וכו' לפי שהיה אשם מצורע בכלל כל האשמות שנתפרשה תורתם בפרשת צו למתן דמים במזבח והקטרת אימורים ויצא לדון בדבר חדש ליתן מדמו בבהן יד ובבהן רגל ובאוזן ימנית והייתי אומר שלא להחזירו לכללו להטעינו מתן דמים ואימורים במזבח דכיון דנפק נפק עד שהחזירו הכתוב לכללו ואמר כחטאת האשם הוא והיה לנו לומר בחזרתו שיהא אף הכלל נמשך אחריו לידון בבהונות ואוזן ימנית אלא שזה מכשיר והללו מכפרים אי נמי דמיעוטא כתיב בהו זאת תורת האשם ולא בהונות ואוזן ואף בזו יצאה להיתר ולא חזרה לכללה כן אין הכלל נמשך אחריה ולא היינו למדין ממנה לדחות העריות אצל היבום ואכתי מאי איצטריך עליה:

אלא סד"א ליתו שאר עריות במה מצינו מאשת אח וכי תימא והא אמרת דיצא לידון בדבר חדש ואי אתה ממשיך כללו אחריו והיאך אתה למד ממנה במה מצינו תירצו גדולי קדמונינו דלא דמיא לגמרי ליצא לידון בדבר חדש ודקאמר לעיל הא לא דמיא אלא לדבר שהיה בכלל כו' כך פירושו כלומר אדרבה להא דמיא טפי ומכל מקום אף להא לא דמיא לגמרי דעריות בפרט כתיבן כולהו אשת אח אף היא בפרט נכתבה שאלו אמרה תורה כל שאר בשר בכרת ואחר כך תתיר אשת אח הייתי אומר זו היא שיצאה מן הכלל לידון בדבר חדש אבל שאר עריות אסירי אבל זו אינה קרויה לגמרי יוצאה לידון בדבר חדש ואע"ג דהתם חדא איסורא ר"ל אשת אח והכא תרי איסורי ר"ל אשת אח ואחות אשה הוה אמינא אשת אח הואיל ואשתרי במקום יבום אשתרי אפילו במקום תרי איסורי קמ"ל עליה:

ומנא תימרא דאמרינן הואיל ואשתרי אשתרי דנימא ליה הכא אי לאו קרא דעליה דאפילו למאן דאמר מה לי איסורא רבה מה לי איסורא זוטא מכל מקום איסורין מוחלקין שאני דתניא מצורע שחל שמיני שלו ר"ל של ימי ספורו שהוא ראוי להביא בו קרבנותיו כדכתיב וביום השמיני יקח שני כבשים כו' והוא צריך לבא להר הבית ולעמוד בשער ניקנור להכניס ידיו בעזרת נשים ליתן מן הדם בבהונות וחל שמיני זה ערב הפסח וראה קרי בו ביום ונאסר ליכנס להר הבית שבעל קרי משתלח חוץ לשתי מחנות ר"ל חוץ למחנה שכינה וחוץ למחנה לויה דהיינו הר הבית כדכתיב וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב ואמרו בפסח שני פרק אלו דברים פסחים ס"ז ב' וכל זב לרבות בעל קרי והוא חמור בזו מטמא מת שטמא מת ואפילו מת עצמו מותר ליכנס להר הבית דכתיב ויקח משה את עצמות יוסף עמו עמו במחיצתו ר"ל במחנה לויה אלא שמכל מקום טבל לקירויו שהרי קרי אין בו אלא טומאת ערב ואמרו חכמים שמכיון שטבל אע"פ שטבול יום אינו נכנס בשערי ניקנור להכניס ידיו לעזרת נשים שכל טבול יום עדין הוא בטומאתו לתרומה ולקדש ולביאת מקדש ואע"פ שמותר הוא בהר הבית מכל מקום בהכנסת ידיו לעזרת נשים אסור מכל מקום זה נכנס להר הבית ועומד בשערי ניקנור ומכניס ידיו בעזרת נשים לבהונות ר"ל ליתן דם על בהונותיו ויטהר מצרעתו וישלח פסחו לעזרה לשחטו ולערב יעריב שמשו ויטהר לקירויו ויאכל פסחו דמוטב יבא עשה שיש בו כרת דהיינו פסח שיש בו כרת לכל מי שהיה יכול לעשותו ולא עשאו והרי זה אינו יכול לעשותו אם אינו מכניס ידיו לבהונות וידחה עשה דוישלחו שאין בו כרת שאין טבול יום בכרת על ביאת מקדש אלא בביאת כלו לעזרה וזה אינו נכנס לעזרה אלא שעומד בשערי ניקנור ומכניס ידיו לעזרה וקס"ד השתא דביאת מקצת לא שמה ביאה לחייבו כרת אלא שהוא בעשה של שלוח ולפי דרכך למדת שבביאת כלו חייב כרת אף בעזרת נשים לדעת זה ור' יוחנן אמר דבר תורה אפילו עשה נמי לית ביה משום דעזרת נשים לאו בכלל מקדש הוא אלא בהר הבית שהוא מחנה לויה ולא נאסר טבול יום במחנה לויה ולא בעזרת נשים אלא מבית דינו של יהושפט דכתיב בדברי הימים ויעמד יהושפט בקהל יהודה וירושלים גו' ואותו היום נטהרו ישראל מטומאות שבידיהם וחדשו בה דברים לומר טבול יום אל יכנס למחנה לויה דהיינו הר הבית ושער ניקנור ועזרת נשים דהיינו החצר החדשה:

ואחרוני הרבנים שואלים היאך חלק ר' יוחנן עם הברייתא שאין דרך אמורא לחלוק עם ברייתא ועוד היאך אמר שבית דינו של יהושפט גזרו על טבול יום שלא ליכנס למחנה לויה ובפירוש אמרו במשניות של כלים פ"א מ"ח שטבול יום נכנס אף בחיל ומתוך כך מפרשים שאף לתנא דברייתא טבול יום מותר בכל מחנה לויה ועזרת נשים בכללה אלא שבית דינו של יהושפט גזרו ולא גזרו בכל הר הבית אלא במקומות שבו כגון עזרת נשים אבל לא בחיל ושאר ההר ור' יוחנן לא בא לחלוק אלא לפרש דהאי עשה שאין בו כרת דקאמר בברייתא לא שאין בו כרת דוקא אלא דאפילו עשה דאורייתא אין בו ומכל מקום אני אומר שר' יוחנן בא לחלוק שר' יוחנן בסוף התנאים היה מיד וכדאי הוא לחלוק עם ברייתא ודיקא נמי דקאמרינן ור' יוחנן אמר ולדבריהם היה לו לומר ואמר ר' יוחנן אלא חלוק היה ומודה אני שלא בא לאסור מכח בית דינו של יהושפט בכל הר הבית אלא בעזרת נשים וזהו מחלוקתם שלדעת תנא קמא עזרת נשים בכלל מקדש אלא דביאת מקצת אין בה כרת הא עשה דשלוח מיהא איכא ולדעת ר' יוחנן אינה בכלל מקדש ואפילו עשה דשלוח ליכא וזה עיקר וגדולי הרבנים פירשו בה דברים שאין נראין כלל:

ואמר עולא מה טעם ר"ל הואיל ותנא דברייתא סובר שעזרת נשים בכלל מקדש היאך התירו טבול יום זה להכניס ידיו לשם שהרי ביאת מקצת שמה ביאה וטבול יום הנכנס במקדש בכרת שהרי אף מחוסר כפורים כן כמו שביארנו במסכת מכות ואם כן עשה שיש בו כרת הוא ופירש שדברי תנא דברייתא אינם מטעם ביאת מקצת לא שמה ביאה אלא מטעם שמאחר שהותר לצרעתו הותר לקירויו כלומר הואיל ומצורע ביום שמיני הותרה לו ביאת מקצת אע"פ שהוא עדין מחוסר כפורים כדי ליתן דם בבהונותיו שאין לו טהרה אלא בכך והואיל והותרה לו ביאת מקצת לצרעתו אלו לא ראה קרי הותרה לו לקירויו ואפילו לא טבל כלל אלא דאורחא דמילתא קתני דכל דמצי מטהר נפשיה עביד וכי נקיט ליה תנא מוטב יבא עשה וכו' ולא קאמר הואיל והותר לצרעתו משום הר הבית נקט לה דליכא הואיל דהא מצורע בשמיני מחוסר כפורים הוא ומותר בכל הר הבית מה שאין כן בבעל קרי ובהא איצטריך לטעמא דמוטב שיבא עשה כו' אבל לענין הכנסת ידיו דאף מחוסר כפורים אסור בו איצטרכינן לטעם הואיל ואלמא מכל מקום כל היכא דאישתרי חד איסור אישתרי נמי אידך אגביה הכא נמי אי לאו עליה הוה אמינא הואיל ובמקום יבום מיהא אישתריא ליה אשת אח אף במקום אחות אשה כן:

ומכל מקום הלכה שאין עזרת נשים בכלל מקדש וטבול יום הנכנס בה אינו לוקה והילכך יבא עשה שיש בו כרת וידחה עשה של סופרים וכדר' יוחנן ואין אנו צריכין לטעם הואיל כלל וכן יכול ליכנס אפילו כלו ודוקא טבול יום הא בעל קרי לא ומכל מקום יש פוסקים שאף עזרת נשים בכלל כרת לטמא הנכנס שם וכן מוכחת סוגיא זו השנויה בזבחים פרק כל הפסולין ל"ב ב' וכן הלכה שביאת מקצת שמה ביאה ואם כן לא הותר אלא מטעם הואיל ולשיטה זו אף בלא טבל כן וגדולי המחברים פוסקים שביאת מקצת לא שמה ביאה ולשיטה זו איפשר שבזו חלק ר' יוחנן לומר שאע"פ שהיא בכלל מקדש אין כאן אפילו עשה שכל ביאת מקצת אינה אלא מדברי סופרים ולאי זו שיטה מכל אלו שכתבנו אתה למד שזה שתפשוה בטבול יום דבעל קרי לאו דוקא אלא הוא הדין לכל טבול יום וחדא מינייהו נקט ושלא כדברי גדולי הרבנים ואע"ג דלעולא דוקא בעל קרי שאיפשר בטבילת יומו אבל כל שהוא בטומאת שבעה הרי יצא בשעה שאינה ראויה להביא קרבנותיו מכל מקום אין הלכה כעולא ודקאמר מי לא מודה עולא דמשמע דמודה הוא לבר פלוגתיה אלמא דבר פלוגתיה קאמר הכי אינו כן ואין הענין אלא כאומר מי לא אמר עולא וכן כתבוה גדולי הדור ויש להם כיוצא בה באחרון של גיטין פ"ג א' מודה ר' אליעזר במגרש את אשתו אי נמי אסוגיין דהכא קא מהדר דדייק מדעולא דאמרינן הואיל וקאמר דמודי עולא דבכי האי לא אמרינן הואיל ומכל מקום למאן דפסיק כעולא דוקא בבעל קרי וכיוצא בו לטומאת ערב ושניטמא בשמיני דאיכא הואיל:

ונשוב לענין הסוגיא והוא שהקשה מי דמי תינח היכא דנשא המת תחלה ואחר כך נשא אחיו החי את אחותה דקדם עליה בגוה איסור אשת אח קודם שיחול עליה איסור אחות אשה ומגו דאישתרי ליה מצד יבום איסור אשת אח דמעיקרא הייתי אומר שאין איסור אחות אשה הבא אחריו מוציאו מאותו היתר דהואיל והותר לראשון הותר לבא אחריו דומיא דהואיל והותר לצרעתו הותר לקיריו אלא נשא חי תחלה שנמצאת זו עומדת עליו באיסור אחות אשה ואחר כך נשא אחיו המת היאך איסור אחרון מפקיע את הראשון ואפילו נשא המת תחלה תינח היכא דנשא המת ומת ואחר כך נשא אחיו את אחותה דהות חזיא ליה מיקמי דליחול עלה איסור אחות אשה דומיא דמצורע שראה את הקרי בשמיני שהיה ראוי באותו יום קודם ראית הקרי משהאיר פני מזרח להכניס ידיו לבהונות ומגו דאישתרי אישתרי אלא נשא מת ונשא האח את אחותה קודם שימות שנמצא איסור אחות אשה בא קודם שיבא היתר אשת אח לא אמרינן הואיל ואישתרי ואכתי לא איצטריך עליה למיסר דמי לא מודי עולא שאם יראה קרי בליל שמחרתו שמיני קודם שהאיר פני מזרח שאינו מכניס ידיו לבהונות שהקרי מעכב עליו הואיל ולא יצא מצרעתו בשעה הראויה להבאת קרבנות ולהכנסת בהונות דאע"ג דלסוף שבעה גמרי ימי ספירו מכל מקום אין הבאת קרבנותיו והכנסת בהונותיו ראויות עד למחר ונמצא בתחלת היום שהקרי מעכבו ויש שואלין והיכי פשיטא ליה דלודי עולא בהא ופירשו בתוספות שמה שאמרו בזבחים פרק כל הפסולין ל"ב ב' אמר עולא טמא שהכניס ידיו לפנים לוקה ביאה במקצת שמה ביאה ואקשו ליה מיהא דמצורע שחל שמיני שלו וכו' ואי אמרת ביאה במקצת שמה ביאה היכי לעייל ידיה ואמר ליה מטונך כלומר ממקום שבאת אביא לך ראיה שאני מצורע הואיל והותר כו' ומדקאמר ליה מטונך כלומר יש לי ראיה משם על כל פנים הראיה היא משום דקאמר בשמיני כלומר ביום שמיני דאיכא למימר ביה הואיל:

ותירץ כי איצטריך עליה שנשא מת ומת ואחר כך נשא האח את אחותה דאי לאו עליה הוה אמינא הואיל ואישתרי אישתרי ואתא עליה לאשמועינן שפטורה היא מן החליצה ומן היבום אלא דרבנן גזרו בה להצריכה חליצה שמא יאמרו יבמה יוצאה לשוק בלא חליצה כמו שיתבאר ויש שואלין היכי נסיב לה והא הויא אחות זקוקתו דאסירא ומפרש לה בתלת אחי כגון ראובן שמת ולאה אשתו נזדקקה לשמעון וללוי וכנס שמעון ואחר כך נשא לוי את אחותה ומת שמעון ונזדקקה ללוי שהיא אחות אשתו והואיל ואיתחזיא ליה ביני ביני הוה אמינא דלישתרי אלא דאתא עליה ואפקה:

ואיבעית אימא דלא דמיא לדעולא כלל והא דאיצטריך עליה אע"ג דבעלמא לא אתי עשה ודחי לאו שבכרת מכל מקום הכא אי לאו עליה הוה אמינא הכי משום דסד"א כדעביד ר' יונה היקישא לגבי העראה וקאמר הוקשו כל העריות כלן זו לזו מדכתיב כל אשר יעשה מכל התועבות האל וכו' ומכיון שמצינו את הנדה שחייב בה בהעראה אף כל העריות כן נימא נמי הכי דמדאשכחן אשת אח שהיא ערוה והותרה במקום יבום אף בכל העריות כן דאע"ג דהכא חדא איסורא והכא תרתי אין משיבין על ההיקש אתא עליה ואפקה לאחות אשה והדר ילפינן כולהו מאחות אשה לאיסורא ואי אמרת מאי חזית דאקשת להו לאחות אשה אקשינהו לאשת אח חדא דקולא וחומרא לחומרא מקשינן ועוד דאשת אח ליכא אלא איסור אשת אח ושאר עריות איכא איסורא דידהו ואיסור אשת אח וליכא לאקושי אלא לדדמי ליה טפי ולמדנו דמשום היקשא דר' יונה איצטריך עליה לאפוקה לערוה מיבום:

רבא אמר דעליה לאו לערוה איצטריך אלא לצרה דאין עשה דוחה לא תעשה שבכרת אלא בהנהו דכתבינן לעיל ה' ב' דלא ילפינן מינייהו וכי איצטריך קרא לצרתה ומקשי ליה והא קא תני אין לי אלא היא ר"ל הערוה דמשמע דקרא משום ערוה אתא ומשני דמשום צרתה קאמר הכי כלומר כי נסיב לה מקראי עיקרא משום צרה אלא דאיידי דאיצטריך לאתויי צרה מקראי נסיב נמי איסור ערוה גופא מקראי ולאו דוקא דקרא ודאי לא איצטריך אלא לצרה והכי נמי פריך מבריתא אחריתי דקאמר אין לי אלא הן ופריק לה נמי דעיקרא משום צרותיהן ומקשי מדקאמר רבי בקרא דיבמה יבא עליה ולקחה לו לאשה ויבמה דהוה ליה למימר ולקח ויבם וודאי למעוטי אתא ולקחה כלומר את הראויה וקאמר עלה לאסור צרות ועריות אלמא דעריות נמי צריכא קרא ותירץ לאסור צרות של עריות ומקשי ליה והא תרי קראי נסיב ליה חד לערוה וחד לצרה ופירש בה דתרוייהו לצרה חד למיסר צרה במקום מצוה וחד למישרא צרה שלא במקום מצוה כגון צרת בתו הנשואה לנכרי דהכי קאמר ויבם ויבמה במקום יבום הוא דאסירא צרה כו' ודיקא נמי דערוה לא צריכא קרא דקתני חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן ולא קתני פטורות שלא מצא התנא עצמו צריך לומר כן ואקשי לרבנן דנפקא להו צרה מלצרור מאי שנא דצריכא קרא דאכתי לר' דנפקא ליה איסור צרת ערוה מולקח ולקחה ולצרור מידריש ליה לדרשא אחרינא אי לאו קרא מהיכא תיתי צרה לאיסורא כלל אלא לרבנן דנפקא להו מלצרור הא כתיב נמי כרת אצרה ומשני דצרה נמי לא צריכא קרא וכי איצטריך קרא למישרי צרה שלא במקום מצוה דקאמר עליה לדונו בגזירה שוה מעליה דיבמה לומר לך במקום יבום הוא דאסירא שלא במקום יבום שריא ואי לאו עליה הוה אמינא דכל צרת ערוה אסירא:

ומקשי אימא ערוה גופה ר"ל אחות אשה שלא במקום מצוה תשתרי דהא מוקמת קרא דעליה דוקא במקום מצוה ותריץ ליה אמר קרא בחייה כל שבחייה ר"ל כל שבחיי אשתך לא תשא את אחותה ואקשי והא מיבעי ליה למעוטי לאחר מיתה דאחות אשתו לאחר מיתת אשתו מותרת ומשני מואשה אל אחותה נפקא אי מהתם הוה אמינא נתגרשה שריא קמ"ל כל שבחייה אפילו נתגרשה אלא תרי קראי כתיבי חד משמע דערוה וצרה תרוייהו אסירן וחד משמע דחדא מינייהו לחוד אסירא דכתיב ואשה אל אחותה לא תקח לצרור אלמא ערוה וצרה אסירא וכתיב לגלות ערותה דוקא דחדא הא כיצד במקום מצוה שתיהן אסורות שלא במקום מצוה צרה מותרת ואי אמרת איפוך אנא שבמקום מצוה צרתה מותרת ושלא במקום מצוה שתיהן אסורות אם כן לא יאמר עליה באחות אשה לאוקומה במקום מצוה דממילא יהבינן היתירא למצוה ואיסורא שלא במקום מצוה הא מדכתיב עליה שמע מינה לאוקומי במקום מצוה ר"ל לאסור צרה במקום מצוה ואקשי ממאי דהאי עליה לאיסורא ר"ל למיסר צרה במקום עליה דהיינו במקום מצוה דילמא להיתירא ר"ל למישרא ערוה במקום עליה דהיינו במקום מצוה והכי קאמר ואשה אל אחותה לא תקח לצרור ר"ל ולא צרתה שלא במקום עליה ר"ל שלא במקום מצוה הא במקום עליה שתיהן מותרות דאע"ג דעליה גבי איסורא כתיב לא כתביה באחות אשה אלא לדון ממנה גזירה שוה לפרשת יבמין מה כאן בפרשת עריות בערוה וצרתה הכתוב מדבר אף בפרשת יבמין בערוה וצרה וקאמר יבא עליה ומתרץ אם כן לגלות ערותה דחדא היכי משכחת לה כו' ולמדת דאפילו לאיסור צרה לא צריך קרא ומיהו לישנא קמא דייק טפי דקרא למיסר צרה דעליה עיקר אשמעתיה לאיסורא הוא כלומר במקום עליה לא תקח לצרור ר"ל דצרה אסירא אלא דממילא ילפינן מיניה היתר צרה לשלא במקום מצוה:

זהו ביאור הסוגיא ויש בה עוד בחידושין הרבה בלבולין וקושיות חבילות חבילות אלא שאין להאריך כל כך בסוגיא האמורה דרך משא ומתן ולא עוד אלא שכבר רמזנו דרך ביאור מה שנתחבטו בה המפרשים ומעתה נשוב לבאר דרך פסק כל הדברים הנכללים בה ואלו הן: