מאירי על יבמות ה

כבר ביארנו שאין איסור בצרת ערוה אלא במקום אח ומכיון ששנה פוטרת נשאר האיסור מאיליו מצד אשת אח שלא במקום מצוה ואלו שנה אוסרות היה במשמע שהערוה סבה לאיסור הצרה והיינו אוסרין צרת ערוה בכל מקום אבל עכשו ששנה פוטרות לימד שאין הערוה אוסרת אלא פוטרת והאיסור בא מאיליו בהפקע החיוב וזהו שאמרו כיון דבמקום מצוה הוא דאסירא הא שלא במקום מצוה שריא תנא פוטרות:

ולענין ביאור מיהא במה שהשיבו תחלה שאלו שנה אוסרות לא היה במשמע אלא יבום שהרי לחלוץ מאי קא עביד דניסר עליה והייתי אומר שתחלוץ והקשה שאף החליצה יש בה מקום ללשון איסור מפני שאם אתה אומר חולצת מתיבמת יש שואלים בה והלא בכמה מקומות שנינו חולצת ולא מתיבמת ואין חוששין שמא תתיבם ואינה שאלה שכל שיש בה סרך זיקה על כל פנים תחלוץ להתירה לעלמא ומחשש שמא תתיבם אין מעגנין אותה לעולם אבל זו שפטורה לגמרי אף הוא יכול לשנות בה לשון איסור שאף החליצה יש צד שאיפשר להפיל עליה לשון איסור מחשש יבום הואיל ואין החליצה צריכה לה להתירה לעלמא ובחדושין האריכו בה הרבה ללא צורך:

זה ששנינו פוטרות מן החליצה ומן היבום ולא שנה מן היבום לבד טעם הדבר שלא לטעות להזקיקה לחליצה ובא ללמד שכל שאינו עולה ליבום מן התורה אינו עולה לחליצה וכשאמרו חולצת ולא מתיבמת משום ספק זיקה הוא או בקצת נשים שזקוקות מן התורה וגזרו בהן חכמים שלא ליבם או בקצת נשים שפטורות לגמרי וחכמים הזקיקום לחליצה כמי שקדש אחות יבמה על הדרך שיתבאר ומצות יבום קודמת למצות חליצה כמו שיתבאר במקומות שבמסכתא זו: