מאירי על יבמות ד

י"ד אשת אחיו שלא היה בעולמו כגון שני אחים שמת אחד מהם ונפלה לפני אחיו ואחר כך נולד להם אח אחר והרי אח זה אינו בתורת יבום שהרי כתוב יחדו שהיתה להם ישיבה בעולם יחדו ויבמה אחיו שהיה בעולמו של זה ושל זה ומת בלא בנים ונזדקקו נשותיו לזה והרי יש כאן אחת שיוצאה משום איסור אשת אח דבעל ראשון הואיל ולא שייך ביה מצות יבום ואע"פ שחזרה להיות אשת אח שבעולמו הואיל ועמדה באיסור אשת אח אין יבומו של אחיו מפקיעו ומכיון שהיא פטורה אף צרתה פטורה ועומדת באיסור אשת אח דבעל שני שהיה בעולמו ומכל מקום כשאתה בא לפרש בה צרת צרה אתה מפרשה בשלשה אחים ואי אתה מפרשה בשלא יבמה השני שאם כן היאך אתה מוצא בה פוטרת צרתה הרי כל נשותיו של זה בעיקר איסור אשת אח הן מצד אשת אחיו שלא היה בעולמו:

ט"ו כלתו כגון שמת בנו של ראובן ונשאת כלתו לשמעון אחיו שהיא לו אשת בן אחיו ומותרת לו ומת שמעון ונזדקקו נשותיו לראובן והרי שכלתו ערוה עליו ונפטרו צרותיה אגבה:

אלו הן פרטי חמש עשרה נשים אלו ולמדת בכלן שהן ערוה על היבם ונישאות לאחיו המת בהיתר ואיסורן ליבם מפורש ברובן בפרשת עריות חוץ ממקצת שבהן שיוצאות מן הדרשא במסכת סנהדרין פרק נשרפין ע"ה א' ואשת אחיו שלא היה בעולמו ואשת אחיו מאמו שתיהן בכלל אשת אח הן שכל אשת אח שנתמעטה מן היבום אשת אח שלא במקום מצוה הוא וכל שאתה אומר בהן פטורות הרי הן אסורות שמאחר שנפקע חיוב זיקתן נשאר בהן איסור אשת אח:

משנה הרי אלו פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום עד סוף העולם וכלם אם מתו או מיאנו או נתגרשו או שנמצאו אילוניות צרותיהן מותרות אין את יכול לומר בחמותו ובאם חמותו ובאם חמיו שנמצאו אילוניות או שמיאנו:

אמר הר"ם ידוע ומבואר שהוא אפשר באלו הט"ו כלם המנויות שתהיינה כל אחת מהם אשת אחיו מבלי עבירה ואילונית היא מיוחסת אל איל והוא הזכר מהצאן והיא לא תלד לפי מזגה ואותותיה שלא יהיו לה שדים כמו שדי הנשים ולא יצמח השער בשטח גופה כנשים ויתעבה קולה עד שלא יובדל בין קולה ובין קול האיש ולא יהיו כלי המשגל מגופה בולטים על שטח גופה כמו שאר הנשים ואל זה הענין כונו באמרם דף פ' ב' אין לה שיפולי מעים כנשים ושגגו בזה וחשבו בה מה שאינו מאותות האילונית אבל ענין תמצא בקצת הנשים שיקשה עליהן חבור האיש וימצאו בו לה [ראה בפיה"מ הנדפס בגמ'] שתצא מזה הבעל כל זמן שלא צמחו לה שתי שערות יהיו סמני נערות בלא גט לפי שאלו הנשואין בלתי שלמים לקטנות שניה ויציאתה בלא גט יקרא מיאון להיותה אינה רוצה לישאר עמו ואם היה קשר הנישואין על ידי אביה ר"ל שהוא קבל קדושיה הנה אפילו היתה בת יום אחד הרי היא אשת איש ואינה יכולה למאן ואמנם תפטר בגט בהכרח ולמיאון משפטים והבדלים הנני עתיד לבארם במקומם מזאת המסכת ואמנם זכרנו הנה שיעור מה שיובן הענין אשר יפילו עליו זה השם והנה תוכל להקשות ולו איך אפשר שתמאן בתו והרי אביה קיים שהוא לא הוציא מכלל הט"ו נשים זולת חמותו ואם חמיו ואם חמותו אשר להם בנים ולא יכשר בהם המיאון לפי שבנים הם כסימנין ואמנם בתו הנה אפשר לה שתמאן על זה הדרך והענין והוא שהאדם כאשר השיא בתו והיא קטנה ונתגרשה והיא קטנה נעשית יתומה בחיי האב וכאשר נשאת פעם שניה בחיי אביה והיא קטנה הנה היא יכולה למאן כל זמן שלא הביאה שתי שערות ובתנאים אשר יתבארו במקומן לפי שהקטנה והנערה היא ברשות אביה כל זמן שלא נשאו אמנם אחר הנשואין הראשונים כבר יצאה מרשותו כמו שיתבאר ודע שהאדם אם אנס אשה או פתה זאת האשה מותרת לבן האונס לישא אותה לדעת חכמים ולזה אפשר שיהיה האשה אשת אחיו ותהיה גם כן אמו פוטרת צרתה ואמנם לא מנה אמו בזאת המשנה לפי שהוא לר' יהודה ודעתו הוא שהאדם אסור באנוסת אביו ובמפותת אביו ושהם במדרגת אשת האב ואין הלכה כר' יהודה:

אמר המאירי הרי אלו פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן עד סוף העולם על הדרך שביארנו שהצרה לעולם כערוה וכל שאתה אוסרה משום צרת הערוה הרי היא במקום הערוה ובכרת דכי כתיב ונכרתו על כל העריות שהוזכרו כתיב והרי צרות נכתבו בפרשה כדכתיב לצרור וכשנשאת הצרה לשלישי חזרה היא להיות ערוה וצרתה צרת ערוה וכן לעולם:

ובתוספות שאלו ליתני שש עשרה דהא איכא אחריתי והוא המגרש את אשתו על מנת שלא תנשא לראובן והלכה ונשאת לשמעון אחיו ומת ונזדקקה לראובן זה שהיא אסורה לו כמו שביארנו בפרק המגרש ויש לך לדון שמאחר שזו אסורה לו פקעה זיקתה ואף היא פוטרת צרתה ותירצו בה שזו אינה פוטרת צרתה לא מן החליצה ולא מן היבום שלא נאמר פטור צרה אלא כשנאסרה זו מצד ערוה שהצרה כערוה אבל זו לא נאסרה אלא מחמת תנאי וזה שאינה יכולה להתיבם לא מצד ערוה הוא שבודאי מגורשת היא אצל הכל ואין שיור בגט כלל אלא מחמת תנאו של זה הוא שצריך להתקיים כדי שלא יבטל הגט למפרע והילכך אין צרתה פטורה אלא חולצת או מתיבמת ולא עוד אלא שאף באומר הרי את מגורשת מכל אדם חוץ מפלוני שהוא שיור בגט לדעת ר' אליעזר מיהא שמכשיר בה לינשא לשאר בני אדם אין צרתה פטורה וכמו שאמרו בתלמוד המערב גיטין פ"ט ה"א התיב ר' חנינא ליתני שש עשרה נשים כר' אליעזר תמן התורה אסרתה עליו ברם הכא הוא אוסרה עליו ר"ל שאינו איסור ערוה הגמור אלא מצד שהוא כעין תנאי וכל שכן בעל מנת לחכמים והראיה שלא הקשו ממנה בעל מנת לחכמים אלא בחוץ או באלא לר' אליעזר אלמא פשיטא להו דבעל מנת אינה פוטרת צרה ומכל מקום היא עצמה מיהא פטורה מן החליצה אף באין שם אחרת שכל שאינה בתורת יבום אינה בתורת חליצה וכן כתבוה מקצת חכמי הדורות אלא שלגדולי הדור ראיתי שהיא עצמה אע"פ שאינה בתורת יבום חליצה מיהא בעיא שלא אמרו כל שאין עולה ליבום אין עולה לחליצה אלא כשהופקע היבום מחמת איסור ערוה אבל זו שאין איסור גורם לה אלא תנאי חולצת ואע"פ שאם נשאת לו נמצא גט בטל ונמצאת באיסור ערוה השתא מיהא אין איסורה אלא מחמת תנאי ולא מחמת ערוה שהרי אין שיור בגט והם מדמים אותה לנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה שכופין אותו לחלוץ אע"פ שאינה מתיבמת דהא קאי עלה בלאו ועשה ומפני שלא מחמת ערוה הופקע חיוב יבום ממנה אלא מחמת דבר אחר והקשו לעצמם ממה שאמרו בפרק המגרש פ"ג א' בדברי ר' טרפון הרי שהלכה זו ונשאת לאחיו ומת כו' לא נמצא זה גורם לעקור דבר מן התורה עד שהשיבוהו אלא מעתה בת אחיו לא ישא כו' ואם כדבריהם היאך נעקרה מצות יבום תחלוץ ואינה קושיא שמכל מקום מצות יבום אינה מתקיימת בחליצה ולא עוד אלא שמצות יבום עיקר:

וכלן שמתו או מיאנו או נתגרשו או נמצאו אילוניות צרותיהן מותרות פי' מתו שמתה הערוה בחיי בעלה וכשמת הבעל אין אשתו צרת ערוה עכשו נמצא שבשעת הזיקה אינה צרת ערוה ומותרת להתיבם והילכך יש ליבם עליה דין יבום וחליצה אע"פ שכבר היתה צרת ערוה שלו הואיל ובשעת הזיקה אינה צרת ערוה הא כל שהיא בשעת הזיקה צרת ערוה אע"פ שמתה הערוה אחר כך אסורה לו דהוה לה כאשת אח שהיו לה בנים בשעת מיתת הבעל ומתו שאסורה לו עולמית:

ונתגרשו אתה מפרשו על דרך זה ר"ל שגירש זה את הערוה ואחר כך מת שבשעת מיתה לא היתה צרה לערוה:

ומיאנו פירושו שמיאנה הערוה בחיי הבעל ובבתו מיהא אתה מפרשה בנעשית יתומה בחיי האב כמו שביארנו ומאחר שמיאנה קודם מיתת הבעל אין זו צרה בשעת הזיקה הא אם לא מיאנה קודם מיתתו אע"פ שמיאנה לאחר מיתתו ביבם שהיה לנו לומר שנעקרו במיאוניה נשואין הראשונים ונמצאת למפרע שלא היתה זו צרת ערוה לעולם מכל מקום צרתה אסורה אלא שבזו חולצת מספק וכן בלא מיאנה הואיל ויכולה למאן כמו שיתבאר:

ונמצאו אילוניות יש מפרשים בו בחיי הבעל הא כל שלא נמצאת אילונית עד לאחר מיתת הבעל צרתה אסורה הואיל ובשעת זיקה היתה צרת ערוה אלא שבבריתא תוספתא פ"א ה"א פירשוה בהדיא אף בנמצאת אילונית לאחר מיתת הבעל ולא סוף דבר בלא הכיר בה שמקח טעות הוא ונתגלה הדבר למפרע שלא היתה אשתו מעולם אלא אף בהכיר בה מתחלה שאין כאן מקח טעות צרתה מותרת שהרי אילונית אינה בת יבום הואיל ואין אתה קורא בה אשר תלד ואם כן הרי היא באיסור אשת אח וכל שאין יבום אין חליצה שצרתה מותרת וזה לדעת רבא י"ב א' שהלכה כמותו ומכל מקום רב אסי חלק עמו בגמרא לומר שכל שהכיר בה צרתה אסורה שאחר שאין כאן מקח טעות הרי היא אשתו וצרתה צרת ערוה מצד שהאילונית פטורה מדכתיב והיה הבכור אשר תלד פרט לאילונית שאינה ראויה לילד ומתוך כך פטורה שכיון שפטורה הרי היא באיסור אשת אח וצרתה צרת ערוה ומשנתנו שאמרה בצרת אילונית שמותרת הוא מפרש משנתנו בלא הכיר בה ודיקא נמי דקתני שנמצאו ומשום מקח טעות דאיגלאי מילתא דלאו אשתו היא ואידך לאו צרת ערוה היא אבל הכיר בה דליכא מקח טעות אשתו היא אלא שפטורה מצד שהכתוב מיעטה מן היבום והחליצה ומדכתיב והיה הבכור אשר תלד ואע"פ שהלכה כרבא ולא תני במתניתין שנמצאו אלא שהיו כדאיתא בגמרא י"ב ב' יש לדון מיהא בנושא אילונית ולא הכיר בה שאף גט אינה צריכה אפילו מדברי סופרים שאלו כן לא היה אומר רב אסי בלא הכיר בה שתהא צרתה מותרת אלא חולצת דמדצריכה גט אשתו היא ואידך כצרת ערוה דמיא אלא אינה צריכה גט כלל ואף לרבא כן שלא נחלקו רבא ורב אסי אלא בצרתה של אילונית ובהכיר בה אבל בלא הכיר בה שאינה צריכה גט כלל אף רבא מודה ובתוספות מקשים בה ממה שאמרו בפרק אלמנה ניזונת הממאנת והשניה והאילונית אין להן כתובה אלמא כתובה הוא דלית לה הא גיטא בעיא וכמו שדקדקו בפרק המדיר בענין כנסה סתם ונמצאו בה מומין תצא שלא בכתובה כתובה הוא דליכא הא גיטא בעיא ותירצו דמשום ממאנת ושניה נקט ליה לישנא דאין להם כתובה אי נמי משום סיפא דקתני ואם נשאה מתחלה לשם אילונית יש לה כתובה ואף הם חוזרים ומקשים ממה שאמרו ברביעי של גיטין המוציא את אשתו משום אילונית לא יחזיר ופירשו שם הטעם משום קלקולא שמא תנשא לאחר ויהיו לה בנים ויאמר הראשון אלו הייתי יודע שכן לא הייתי מגרשה ונמצא גט בטל ובניה ממזרים ואם אתה אומר שיוצאה בלא גט הרי הקלקול מאליו הוא בא שהרי לא נתגרשה ומתרצים בה דההיא לאו אילונית גמורה היא אלא שמוציאה מחשש אילונית כגון שנולדו בה קצת סימני אילונית וזו ודאי צריכה גט אלא שאין לה כתובה והראיה שאם אילונית גמורה היא מה לנו לחוש לקלקול בנים והרי אי אפשר שתלד אלא שאינה אילונית גמורה הא אילונית גמורה יוצאה היא בלא גט ומכאן הקשו בתוספות היאך אמרו קטן וקטנה לא חולצין ולא מיבמין ופירשו הטעם בקטנה שלא תמצא אילונית ותנשא ממה נפשך שאם אינה נמצאת אילונית תהא מתורת יבמה ואם נמצאת אילונית הרי אינה אשת אח ופירשוה כגון שקבל עליו הבעל אפילו באם תמצא אילונית אבל בקדש סתם מתיבמת ממה נפשך ומכל מקום עיקר הקושיא אינה אלא לדעת ר' מאיר אבל לרבנן דהלכתא כותיהו קטן וקטנה מיבמין ואין חוששין לקטן שמא ימצא סריס ולקטנה שמא תמצא אילונית ונמצאו פוגעין בערוה דבתר רובא אזלינן הא לענין חליצה ודאי אין קטן וקטנה חולצין עד שיגדלו כמו שיתבאר אלא שהקושיא מתפשטת אף לרבנן דהא מכל מקום לא פליגי עליה אלא משום דלא חיישי למיעוטא הא לאו הכי אסירא ואמאי תתיבם ממה נפשך ומאחרוני הרבנים כתבו שאין באילונית מקח טעות כל כך שתהא יוצאה בלא גט והדברים זרים שהרי אין לך מקח טעות גדול מזה וכל הנושא לדעת בנים הוא נושא ואפילו בעל אין אדם מוחל בדבר זה וכן הסכימו בה גדולי הדור ומכל מקום גדולי הדורות תירצו בה שאין אילונית במקח טעות גמור במקום יבם אלא בספק דילמא אי הוה קאי בעל לא הוה קפיד וקשה לדבריהם אם כן היאך אמרו בלא הכיר בה שצרתה מותרת להתיבם ומספיקא היכי מיבם אלא שהם פירשוה בנמצאת אילונית בחיי הבעל והקפיד עליה אלא שבתוספתא פ"א ה"א פירשוה אף בנמצאת אילונית לאחר מיתת הבעל כמו שכתבנו אלא שהם מפרשים אותה בשנתגלה דעת הבעל מחיים שאלו תמצא אילונית קפיד הוא עליה ויש מפרשים שזו שחשש ר' מאיר לשמא תמצא אילונית משום צרה הוא כלומר פעמים שיש לה צרה ונשאת לעלמא בביאתה של זו ושמא תמצא אילונית ואין ביאתה וחליצתה פוטרת צרתה וגזרינן היכא דליכא צרה אטו היכא דאיכא:

ואי אתה יכול לומר בחמותו ובאם חמותו ובאם חמיו שנמצאו אילוניות או שמיאנו שהרי ילדו ואין אילונית וקטנה יולדות ועוד שהבנים הרי הם כסימנין ואינה בת מיאון ובתו שהיא במיאון אע"פ שקדושי אביה אינן בתורת מיאון כבר פירשנוה בנעשית יתומה בחיי האב:

משנה כיצד פוטרות צרותיהן היתה בתו או אחת מכל העריות האלו נשואה לאחיו ולו אשה אחרת ומת כשם שבתו פטורה כך צרתה פטורה הלכה צרת בתו ונשאת לאחיו השני ולו אשה אחרת ומת כשם שצרת בתו פטורה כך צרת צרתה פטורה אפילו הן מאה מבואר לר"ם:

אמר המאירי כיצד פוטרות צרותיהן היתה אחת מעריות אלו נשואה לאחיו ולו אשה אחרת כשם שהערוה פטורה כך צרתה פטורה ואסורה לו משום אשת אח וכיצד פוטרות צרות צרותיהן הלכה צרת הערוה ונשאת לאחיו האחר ולו אשה אחרת ומת כשם שצרת הערוה פטורה כך צרתה פטורה ואפילו הן מאה הכל כמו שפירשנו:

משנה כיצד אם מתו הן צרותיהן מותרות היתה בתו או אחת מכל העריות האלו נשואה לאחיו ולו אשה אחרת מתה בתו או נתגרשה ואחר כך מת אחיו צרתה מותרת וכל היכולה למאן ולא מיאנה צרתה חולצת ולא מתיבמת. אמר הר"ם פי' וכל היכולה למאן ירצה בו אם מת האח והניח שתי נשים אחת מהן ערוה על היבם והיא קטנה שהיא יכולה למאן אבל אם לא מיאנה קודם מות אישה הנה צרתה חולצת ולא מתיבמת לפי שזאת הערוה אילו היתה גדולה היו נשואיה שלמים ותהיה צרתה פטורה מן החליצה ומן היבום כמו שביארנו ואילו גם כן מיאנה היתה צרתה חולצת ומתיבמת ואם אפשר שתמאן ולא מיאנה צרתה חולצת ולא מתיבמת:

אמר המאירי וכיצד אם מתו צרותיהן מותרות היתה בתו או אחת מן העריות נשואה לאחיו ולו אשה אחרת ומתה בתו או נתגרשה קודם מיתת אחיו ואחר כך מת אחיו הרי צרתה מותרת ויש לה חיוב זיקה עליו:

וכל היכולה למאן ר"ל כל ערוה שהיתה נשואה לאחיו בקטנותה והיתה יכולה למאן בחיי בעלה ולא מיאנה עד שמת אחיו ועדין היא קטנה אע"פ שאינה ממאנת עכשו צרתה חולצת הואיל ואין קדושי הערוה קדושין אלא מדברי סופרים אין כח בהם לפטור צרה מכל וכל אלא חולצת וכן הדין במיאנה:

משנה שש עריות חמורות מאלו מפני שהן נשואות לאחרים צרותיהן מותרות אמו ואשת אביו ואחות אביו אחותו מאביו ואשת אחיו מאביו ואשת אחי אביו. אמר הר"ם פי' אמרו חמורות מאלו ירצה בו מהט"ו נשים הנזכרות לפי שאלו אפשר שישא אותן אחיו מאביו אמנם אלו השש עריות הנה אי אפשר שישא אותן אחיו מאביו לפי שהן עריות על אחיו גם כן ואין קדושין תופסין בעריות ואמנם יש להם קדושין על אחרים כמו שאמר מפני שהן נשואין לאחרים ולזה אם עבר אחיו ולקח אחת משש עריות אלו צרתה או חולצת או מתיבמת לפי שהיא אינה צרתה על האמת לפי שזה אינן נשואין ואמנם הוא זנות ומרי וכן גם כן כאשר היתה אחת מהן אצל איש זר בנישואין שלמים כמו שהוא מותר עם הצרות שהן נשי אחיו כך הצרות מותרות אע"פ שהיא צרת ערוה מקידושין שלמים לפי שהעקר אצלנו אין צרה אלא מאח וכבר ביארנו במה שקדם שכבר אפשר שתהיה אמו נשואה לאחיו מאביו שלא בעבירה לפי דעת חכמים והוא האמת:

אמר המאירי שש עריות חמורות מאלו ר"ל מאותם חמש עשרה שהוזכרו ומה היא חומרתם שאותן חמש עשרה כלן איפשר לינשא לאחים מן האב בהיתר אבל אלו אי אפשר להן לינשא לאחיו מאביו בהיתר ובתפיסת קדושין וזהו שאמרו מפני שהן נישאות לאחרים כלומר ולא לאחיו מאביו של זה מפני שאי אפשר בעריות אלו שלא יהו ערוה על אחיו מאביו גם כן ואין קדושין תופסין בה אע"פ שיש להם קדושין על אחרים ומעתה כל שעבר האח ונשא אחת מאלו בעבירה ולו אשה אחרת ומת הרי צרת הערוה מותרת לזה וחולצת או מתיבמת שאין נשאי הערוה נקראין נשואין עד שתהא הצרה קרויה צרת ערוה אלא זנות ועבירה ואין הזנות פוטר את הצרה וכן כלל במשנה זו שאין ערוה אוסרת צרה אלא מאח הא כל ערוה שנשואה לנכרי ויש לו אשה אחרת ומת מותר זה שהאחת ערוה אצלו לישא את צרתה שאין איסור צרה אלא מאח הילכך השיא את בתו או אמו לנכרי ויש לאותו נכרי אשה אחרת ומת מותר זה לישא צרת בתו או צרת אמו ופירש בשש עריות אלו שהן אמו ואשת אביו ואחות אביו אחותו מאביו ואשת אחיו מאביו ואשת אחי אביו:

ופירושן א' אמו והרי על כל פנים אסורה לאחיו מאביו מצד אשת האב ומאחר שכן צרתה מותרת ומכל מקום יש צד באמו שפוטרת צרתה כגון שהוליד יעקב את ראובן מאשתו ואנס יעקב אשה והוליד ממנה שמעון והלך ראובן ונשא אותה אנוסה שהרי נושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו ויש לו אשה אחרת ומת ונשותיו מזדקקות לשמעון ואמו פטורה ופוטרת צרותיה ואם כן אף אתה יכול להקשות ליתני שש עשרה ובאמת כך הוא אלא דמתניתין אליבא דר' יהודה איתניא דאסר באנוסת אביו וכדאיתא בגמרא י' א' והיינו דתני לה בשש עריות דהא האי אמו דשש עריות מן האונסין היא דאי מן הנשואין היינו אשת אב דאע"ג דאשת אביו שאינה אמו אשכחן אמו שאינה אשת אביו לא אשכחן אלא באמו מן האונסין ואם כן לענין פסק אמו מן האונסין בדין חמש עשרה נשים היא והוו להו שש עשרה:

ולענין ביאור מיהא צריך לשאול אף לר' יהודה היאך צרתה מותרת שהרי אנוסת אביו אע"פ שלדעתו היתה אסורה לאחיו מכל מקום קדושין תופסין לו בה דהא אף לדידיה לאו הוא דאיכא מלא יגלה כנף אביו וכי תימא ר' יהודה סבירא ליה כר' עקיבא דאמר יש ממזר מחייבי לאוין וכדאמרינן בפרק החולץ מ"ט א' דר' עקיבא גופיה דקאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין משום דסבירא ליה כר' יהודה הוא דמפרש לא יגלה אאנוסת אביו דהיינו לאו וסמיך ליה לא יבא ממזר ואלו אוקמה כרבנן בשומרת יבם של אביו ולרבות עליה לאוין הא מכל מקום בכרת היא משום דודתו אלא כר' יהודה סבירא ליה ומינה דר' יהודה נמי סבירא ליה כר' עקיבא ואיכא נמי מאן דאמר הכי בפרק ארבע מיתות נ"ג א' אין זה כלום דהא אסיקנא התם ר"ל בפרק ארבע מיתות דר' יהודה לא סבירא ליה כר' עקיבא והילכך אף ר' יהודה מודה הוא דאנוסת אביו קדושין היו לאחיו בה והיאך צרתה מותרת והרי חייבי לאוין בני חליצה ויבום נינהו אלא שגזרו חכמים על היבום כמו שיתבאר בגמרא ואינן פוטרין את הצרה בשלמא בדלא תנא ליה בחמש עשרה לא קשיא לן דלא איירי אלא באופן שאיפשר לינשא לאחיו בהיתר גמור אלא מכל מקום היכי תנייה בשש עריות ומתוך כך נראה לי לפרש דהא דאמרינן מתניתין ר' יהודה היא לאו דוקא אלא ר' עקיבא ולשיטת ר' יהודה דכייל אנוסת אביו מחייבי לאוין וסבירא ליה לר' עקיבא דיש ממזר מחייבי לאוין ומתוך שלא שנה אמו בחמש עשרה דהא ודאי לר' יהודה היא ומשום דבאיסורא לא מיירי הוא מחזר לכללה בשש עריות ואליבא דר' עקיבא לשיטתיה דר' יהודה:

ב' אשת אביו ואף היא ערוה לאחיו מאביו:

ג' אחות אביו והרי היא לאחיו מאביו כמוהו:

ד' אחותו מאביו ואף היא הרי היא לאחיו מאביו כמוהו:

ה' אשת אחיו מאביו שגירשה אחיו או שמת בבנים ואף היא אסורה לאחיו מאביו מתורת אשת אח:

ו' אשת אחי אביו ואף היא לאחיו מאביו כמוהו ואם כן כל שעבר אחיו ונשא אחת מאלו אין כאן נשואין וצרתה מותרת ואם נשאת לנכרי ומת צרתה מותרת שאין ערוה אוסרת צרה אלא מאח דכי ילפינן לצרור לאסור את הצרה בגזירה שוה דעליה עליה הוא נאמר כאן יבמה יבא עליה ונאמר להלן עליה בחייה במקום עליה ר"ל במקום מצות יבום הוא דאסירא צרה שלא במקום עליה מותרת:

משנה בית שמאי מתירין את הצרות לאחין בית הלל אוסרין חלצו ב"ש פוסלין מן הכהנה בית הלל מכשירין נתיבמו ב"ש מכשירין ב"ה פוסלין אע"פ שאלו פוסלין ואלו מכשירין לא נמנעו ב"ש מלישא נשים מבית הלל ולא ב"ה מב"ש כל הטהרות והטמאות שהיו אלו מטהרין ואלו מטמאין לא נמנעו עושין טהרות אלו על גב אלו. אמר הר"ם כאשר חלץ לצרת ערוה תהיה זאת הצרה פסולה לכהונה לפי דעת ב"ש לפי שהיא חלוצה וב"ה מכשירין לפי שהיא אצלם אינה בת חליצה ולו בא האדם לאשה אשר אינה אשתו ופטרה בגט לא תהיה גרושה לאמרו צ"ב א' גרושה מאישה ולא מאיש שאינו אישה וכן זאת חלוצה ממי שאין לו עליה זיקה ואם יבם צרת ערוה ב"ה פוסלין זאת הצרה מן הכהונה לפי שהיא זונה ונבעלה בעילת זנות ואשר חייב שלא נמנעו אחד משני הבתים מלישא מהכת השניה באלו הדברים אשר זכרנו לפי שלא היו חושדים קצת אצל קצת שיתנו להם דבר שיאמינו בו שהוא אסור אליהם ואע"פ שהאחרים יאמינו בו שהוא מותר ושהקש דעתו יביאם להקל או להחמיר:

אמר המאירי בית שמאי מתירין את הצרות לאחיו ר"ל מתירין צרת ערוה להתיבם לאחים ואין להם דרשא דלצרור ובית הלל אוסרין על הדרך שביארנו והלכה כדבריהם:

חלצו הצרות בית שמאי פוסלין לכהונה מפני שחליצתם חליצה גמורה ובית הלל מכשירין שחליצתם שלא לשום צורך והרי היא כחלוצה מן הזר ר"ל שאינו מיבמה שאינו כלום וכן הלכה:

נתיבמו לאחים ונתאלמנה אחר כך בית שמאי מכשירין אותה לכהונה שהרי כדין נתיבמו ואין ביאתן בזנות ובית הלל פוסלין מפני שנבעלו לאסור להן ועשאה זונה וכן הלכה:

אע"פ שאלו מתירין ואלו אוסרין ועשו אלו כדבריהם ואלו כדבריהם ונמצאו בני הצרות שנתיבמו לדעת בית שמאי ממזרים לבית הלל וכשרים לבית שמאי ובני הצרות שחלצו ונישאו לכהונה לדעת בית הלל הוו להו בני חלוצה לבית שמאי אעפ"כ לא נמנעו אלו לישא נשים מאלו ופירשו בגמרא י"ד א' הטעם מפני שהיו סומכין אלו על אלו להודיע זה לזה ולא היו חושדים זה את זה שיעלימו מהם ויכשילום לפי סברתם הא צרות שנישאו בלא חליצה לדעת בית הלל אף לדברי בית שמאי הולד כשר שאין חייבי לאוין שבישראל פוסלין את הולד כמו שיתבאר:

וכן כל הטהרות שהיו אלו מטמאין ואלו מטהרין לא נמנעו מהיות עושין אלו על גב אלו ר"ל לשאול כלים זה מזה בסתם ולא היו חושדים זה את זה שלא להודיע טיבם לשואלים:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שביארנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

לענין ביאור צריך שתדע שחמש עשרה עריות שהוזכרו במשנתנו יש מהן תשע בשריפה והן בתו ובת בתו ובת בנו ובת אשתו ובת בתה ובת בנה וחמותו ואם חמותו ואם חמיו ואלו השש האחרונות פירושן שבא עליהן בחיי אשתו הא לאחר מיתת אשתו בכרת ובחמש עשרה עריות שהוזכרו ארבע בכרת והם אחותו ואחות אמו ואחות אשתו ואשת אחיו ואחת בסקילה והיא כלתו והרי התבאר כאן חמש עשרה שהרי אשת אחיו הוזכרה שני פעמים במשנה אשת אחיו מאמו ואשת אחיו שלא היה בעולמו וכבר ידעת שארבע מיתות נמסרו לבית דין והסקילה חמורה מכלן ושניה לה שריפה כמו שהתבאר במקומו סנהדרין ע"ט ב' ושריפה אינה כתובה בהדיא אלא בחמותו כדכתיב ואיש כי יקח את אשה ואת אמה זמה היא באש ישרפו אותו ואתהן ופירשו במסכת סנהדרין ע"ו ב' אשה בהיתר ואמה באיסור ואתהן פירשו אחת והיא האם שנעשית בה העבירה והוא שאמרו כאן עיקר שריפה בחמותו כתיבא והשאר למדוה ממנה אם בגזרה שוה אם שהיא נכללת באשה ובתה ובתו מאנוסתו שאינה בכלל בת אשתו לא נזכר איסורה בתורה כלל ואין להביאה בקל וחמר מבת בתו שאין מזהירין מן הדין ולא עונשין מן הדין אלא שהביאו איסורה מהנה הנה וענשה מזמה זמה והענין נזכר במסכתא זו צ"ז א' והוא שהקשו ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה בת בנו ובת בתו הוא דלא יגלה הא בת בנה ובת בתה דאשתו יגלה והא כתיב את בת בנה ואת בת בתה וכו' וכן נכלל בקושיא זו שהרי אף בת בנו ובת בתו בכלל בת בנה ובת בתה הוא דקא סלקא דעתין דבבת בנו ובבת בתו מן הנשואין מיירי ותירץ כאן בנשואין כאן באונסין בת בנך ובת בתך אפילו מבת הבאה לו מאשה שאנס הוא שאין בה משום בת בנה ובת בתה דידה דהא אנס אשה מותר לישא בתה הוא דלא תגלה הא בת בנה ובת בתה מאשה שלא נשאת לו אלא שאנסה יגלה כמו שכתבנו וקרא אחרינא דאת בת בנה כו' פירושו מן הנשואין ודיקא נמי דהא כתיב בה בלשון אישות כדכתיב ערות אשה ובתה ובאידך קרא ליכא לישנא דאישות כלל:

ושאלו עוד סנהדרין ע"ה ב' אשכחן בת בתו בתו מנין ר"ל מן האונסין דאי מן הנשואין הרי בכלל בת אשתו היא אלא מן האונסין ותירץ אתיא הנה הנה כתיב הכא ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה כי ערותך הנה וכתיב ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה לא תקח לגלות ערותן שארה הנה זמה היא מה בנשואין עשה בתה כבת בנה ובת בתה אף באונסין עשה בתו כבת בנו ובת בתו ושאלו עוד אזהרה שמענו עונש מנין כלומר אף בבתו מן הנשואין שהיא בכלל בת אשתו אתיא זמה זמה כתיב הכא בנשואין זמה היא וכתיב בשריפת חמותו ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זמה היא מה להלן בשריפה אף כאן בשריפה אשכחן בתו מן הנשואין ומפני שהיא בכלל בת אשתו מן האונסין מנין אתיא הנה הנה לזמה כלומר מה הנה דנשואין כתיבא ביה זמה אף הנה דאונסין דנין אותו כאלו כתוב בו זמה והדר ילפינן זמה זמה משריפה:

וגדולי קדמונינו שואלים אחר שאמרו דבתו מן הנשואין לא בעיא קרא דבכלל בת אשתו היא היאך אמרו לקמן כ"ב ב' באחותו ערות אחותך בת אביך או בת אמך אין לי אלא אחותו שלא בת אביו או אחותו שלא בת אמו בת אביו ובת אמו מנין תלמוד לומר אחותך היא ומה הוצרכנו ללמדה והרי בכלל אחות מן האב היא ותירצוה מדכתיב או דמשמע דוקא בת אב שלא מן האם או בת אם שלא מן האב וגדולי הדורות מתרצים שבזו ראוי לומר שבתו מן הנשואין בכלל בת אשתו היא שכך הוא דרך העולם שקורין את הבת בת פלוני את בת פלוניתא והילכך כשאמר ערות אשה ובתה כבר אסרה בתו מן הנשואין שאף היא קרויה בתה בלשון הבריות ואם כן קרא דלעיל באונסין מיירי אבל אחותו מאב ואם אין דרכן של בני אדם לקרותה אלא אחות סתם לא אחות מן האב ולא אחות מן האם והילכך כשאמר אחותך בת אביך או בת אמך ודאי דוקא נקט מן האב שלא מן האם או מן האם שלא מן האב:

צריך להעירך מעט דרך קצרה בביאור סוגיא זו והוא ששאלו בה על סדור מנין שבמשנתינו הואיל ופטור צרות יצא לנו בכל העריות מאחות אשה למה לא הקדימה ואע"פ שאמרו בפרק ארבע מיתות סנהדרין מ"ט ב' כל שאמרו חכמים דרך מנין אין מוקדם ומאוחר חוץ משבעה סמנין שמעבירין את הכתם פירושו שאין הכרח בקדימתן ואם הקדים את המאוחר לא הפסיד חוץ משבעה סמנין שאם לא העבירן על הסדר שנכתבו בו אין מועילין (בהבערת) [בהעברת] הכתם אבל מכל מקום ראוי לחזור אחר הטעם מפני מה מקדימין את הראוי לאחר ואי משום דחומרי נקט ברישא ולדעת ר' שמעון שאמר שריפה חמורה אם כן ליתנייה לחמותו ברישא דהא עיקר שריפה בחמותו כתיבא ועוד בתר חמותו ר"ל והנטפלות עמה לשריפה ניתני כלתו דהא בתר שריפה סקילה חמורה אף מהרג וחנק אלו היה באחרות הרג וחנק וכל שכן שאין בנשארות אלא כרת ואלומי קושיא היא כלומר דכלתו במיתת בית דין הבאה אחר השריפה לדעת ר' שמעון ואידך אינן אלא כרת ותירץ בתו דאתיא מדרשא כדכתיבנא אקדמה ואע"ג דכולהו לענין יבום ר"ל לפטור את הצרות מדרשא אתיין עיקר איסורייהו מיהא בהדיא כתיב ר"ל אזהרה דידהו מה שאין כן בבתו מן האונסין דאתיא מדרשא מגזרה שוה דהנה הנה והקשה ואם כן דכל דכתיבא טפי בהדיא ראוי לאחרה אחות אשה דלענין פטור צרות מיהא כתיבא בהדיא טפי לישבקה עד דתני כולהו ואי משום דאיירי באיסור אחוה ליתנייה לבבא דאחוה לבסוף אלא תנא קורבי קורבי קא מקדים ותנא קורבי דידיה והם בתו ובת בתו ובת בנו וסמך להו הנהו קורבי גופייהו בדידה ואיידי דתנא תלתא קורבי למטה בדידה תנא תלתא קורבי למעלה בדידה והם חמותו ואם חמותו ואם חמיו והדר ליה לקורבי דידיה באחוה ותנא אחותו ואחות אמו ומדתנא קורבי דידיה באחוה תנא אחות אשה ובדין הוא דליקדים כלתו לאשת אחיו שלא היה בעולמו דלאו משום קורבא הוא אלא מפני שלא היה בעולמו אלא איידי דאיירי באיסור אחוה תנא אשת אחיו שלא היה בעולמו לצרופה בהדי איסור אחוה והדר תנא כלתו: