מאירי על יבמות רכה

זה שביארנו בחרשת בת ישראל שנשאת לכהן שאינה אוכלת בתרומה אפילו השיאה אביה כשהיא קטנה אינו אלא משום גזירה שמא יאכיל חרש בחרשת ולא שיהא איסור בחרש בחרשת יותר מבחרש בפקחת שכל שהוא חרש הן שהיא פקחת הן שהיא חרשת איסורן שוה וכלם שוים הם אלא פקחת הנשואה לחרש אינם באים להאכיל שסבורים הם הואיל ואינה טפלה אצל בעלה אינה אוכלת בשבילו אבל אם יתירו חרשת בפקח ומשום דלא גרע משפחתו חרשת שאוכלת יבאו להתיר אף חרש בחרשת שמאחר שהחרשת אוכלת בשביל בעלה פקח אף בשביל בעלה חרש כן ואע"פ שאין מצווין להפרישו מכל מקום יבאו גם כן להתיר פקחת בחרש שמאחר שיראו החרש מאכיל את החרשת הוא הדין לפקחת ונמצא עיקר הגזירה משום חרש בפקחת אלא שתחלת החשד לבא מחרשת בפקח לחרשת בחרש וממנה לבא ממנה לפקחת בחרש אבל קטנה לגדול אוכלת ואין גוזרין משום גדולה לקטן שהרי אין לקטן נשואין כלל אבל בחרש גזרו אף בתרומה דרבנן מגזירת תרומה דאוריתא ולפי דרכך למדת שלדעת האומר קטן אוכל נבלות אין בית דין מצווין להפרישו הוא הדין לחרש ואין צריך לומר שוטה שהרי היו למדים ממנה מקטן לחרש לאכילת תרומה והוא הדין לשאר איסורין:

קטנה שהשיאוה אמה ואחיה ומיאנה אין לה כתובה אבל אם הוציאה הוא בגט יש לה כתובה ולפי דרכך למדת שהקטנה יש לה כתובה והשניה אין לה כתובה ואע"פ שאלמנה לכהן יש לה כתובה דברי תורה אין צריכין חזוק אבל שניה היא מדברי סופרים וצריכים חזוק ואין לה כתובה אפילו הכיר בה והאילונית אין לה כתובה אם לא הכיר בה הא אם הכיר בה יש לה וכמו שביארנו דינין אלו בפרק אלמנה ניזונת ומכל מקום חרשת לא תקנו בה כתובה כלל דאם כן מימנעי ולא נסבי שהרי אף הוא אומר הואיל ובכתובה אני מתחייב נוח לי בפקחת ואין צריך לומר שכן בשוטה מעתה חרש ושוטה שנשאו נשים פקחות אפילו נתפקח החרש ונשתפה השוטה אין לאשתו עליו כלום אפילו כתב לה שהרי אין הקנאתם כלום אלא שאם רצו לקיימן אחר שנתפקח או נשתפה יש לה כתובה וכן פקח שנשא חרשת או שוטה אין להן כתובה אלא שאם כתבו לה כתובתן קיימת רוצה הוא להזיק בנכסיו בנכסיו ואף בפקחת לחרש לא תקנו לה כתובה ולא חששו שמא תמנע מלינשא לו דיותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא ואע"פ שאמרו אסור לשהות עם אשתו בלא כתובה דוקא בבן דעת שמאחר שכל בעלי דעת כותבין לנשותיהן וזה לא כתב או שאבדה מתיראה היא להתגרש ולבה נוקפה אבל חרש אין לבה נוקפה עליו שאע"פ שאלו רצה להוציא מוציא אינו מצוי לעשות כך ושמא תאמר והלא בכתובות אמרו מתחלה היו מזקינין ונושאין נשים ר"ל כשלא היו כותבין אחריות בכתובה עד שתקן להם רבן גמליאל כתובה באחריות ולא אמרו יותר משהאיש וכו' אף זו הואיל ושניהם פקחים היה לבה נוקפה ואם כן אף פקחת לחרש אין לה כתובה אפילו כתב לה ומכל מקום דוקא כשהיא נשאת לו מאליה או שהשיאוה בית דין ובסתם שאינה כשאר נשים שנאמר בהן אע"פ שלא כתב ככתב דמי אבל אם בית דין משיאין אותה רשאים הם לכתוב לה כתובה וכתובתם קיימת שכל בית דין ובית דין רשאים לירד בעסקיהם של אלו ולמנות עליהם אפוטרופסים או לעשות הם עצמם בעניניהם כפי מה שיראו לפי זמנם ושעתם ולהתנות כפי מה שיראו וכשיעור שיראו והוא שאמרו ההוא חרש דהוה בשבבותיה דרב מלכיו אסביה איתתא וכתב לה ארבע מאה זוזי מניכסיה ואמר רבא מאן חכים למעבד כרב מלכיו דגברא רבא הוא אלו רצה שפחה לשמשו מי לא זבנינן ליה כל שכן הכא דאיכא תרתי:

כבר ידעת שכל שחייבין על שגגתו חטאת חייבין על לא הודע שלו אשם תלוי כגון חלב שכל שנודע לו שאכל חלב בשגגה חייב להביא חטאת קבועה וכל שנסתפק לו אם שגג באכילת חלב אם לאו חייב אשם תלוי ובלבד בשיש שם איסור קבוע בודאי כגון שאכל חלב בודאי אלא שהיא מסופק אם כזית אם פחות מכזית או שהיו שם שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ואינו יודע אי זו אכל או שהיו אשתו וחמותו בבית ואין יודע אי זו בעל אבל אם לא היתה שם אלא חתיכה אחת אלא שהיא ספק חלב ספק שומן אין כאן אשם תלוי וכן הדין בעריות מעתה האוכל חלבו של כוי אין מביאין עליו אשם תלוי וכן הבא על ספק ערוה כגון שהיתה שם אשה אחת לבד ונסתפק לו אם היא אחותו אם אחרת אין כאן אשם תלוי ואשת חרש הבא עליה אינו מביא אשם תלוי וזו מיהא אינך צריך בה אלא לדעת האומר שנשואיה ספק שמא בן דעת הוא ונשואיו נשואין שמא אינו בן דעת ואין נשואיו נשואין ואעפ"כ הואיל ואין שם איסור קבוע בודאי אינו מביא אשם תלוי ומכל מקום לענין פסק אינך צריך לכך שנשואי חרש אינן ספק אלא ודאי הוא שאין לו דעת ואין בו נשואין מן התורה כלל ומאחר שכן אין בו מקום לשום קרבן והוא שאמרו חמשה לא יתרומו ואפילו תרמו אין תרומתן תרומה ומותרת לזרים חרש שוטה וקטן וישראל התורם את שאינו שלו אלא אם כן ברשות הבעלים ובבינונית ונכרי שתרם את של ישראל אפילו ברשות ואלו היה החרש ספק בן דעת היינו אומרין שתרומתו ספק ולא תצא לחולין להתירה לזרים אלא תרומה ויחזור ויתרום אלא שאינו ספק כלל וודאי הוא שאינו בן דעת כלל וכן אין מספקין בו להיות דעתו משתנה להיות עתים בדעת צלול ועתים שלא בדעת צלול שאילו כן לא היינו אומרין עליו כשם שכונס ברמיזה כך הוא מוציא ברמיזה אדרבה חוששין שמא בדעת צלול קדש ובשעת גירושין אין לו דעת צלול ואינו יכול לגרש אלא ודאי קים להו לרבנן דחדא דעתא הוא וכשם שהוא כונס כך הוא מוציא כמו שביארנו במשנתנו ולפי דרכך למדת מדברינו שכל שדעתו משובשת הרי הוא בחזקת שוטה ואין מקחו מקח ואין ממכרו ממכר ואין קדושיו קדושין ולא גירושיו גירושין ומכל מקום אם הוא עתים חלום עתים שוטה כל שעושה כשהוא חלום קיים לגמרי וכל שעושה כשאינו חלום אינו כלום:

זה שביארנו באשת חרש ובחלבו של כוי שאין בו אשם תלוי יש אומרים שלא סוף דבר כשידע שהיא אשת חרש ושהוא חלב הכוי שהרי זה מזיד על הספק הוא ואין בו קרבן כמו שיתבאר במסכת כריתות י"ח א' אלא אף כשבא עליה וכסבור שהיא פנויה ושאכל חלב הכוי בחזקת שומן: