מאירי על יבמות רכד

בעזרת הצור וישועתו:

חרש שנשא פקחת וכו' זה הפרק אמנם הכונה בו לבאר קצת עניני החלק הראשון בהלכות יבום וחליצה ובפרט בעניני אישות שאינו גמור מן התורה על אי זה צד מזקיק ליבום וחליצה ועל אי זה צד אינו מזקיק ונתגלגל על ידי זה להודיע דרך הקדמה על אי זה צד יוציא בגט ועל אי זה צד אינו מוציא ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשני חלקים הראשון על אי זה צד תלוי ברצונו אם להוציא אם לקיים ועל אי זה צד אי אפשר לו להוציא והשני על אי זה צד אישות של חרש וחרשת מזקיק ליבום וחליצה ועל אי זה צד אינו מזקיק והכל משתלשל לענין אחד והוא שהחלק הראשון אמנם הוא הצעה והקדמה לחלק שני הבא אחריו זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם:

והמשנה הראשונה ממנו ענינה בביאור החלק הראשון והוא שאמר חרש שנשא פקחת ופקח שנשא חרשת אם רצה יוציא אם רצה יקיים כשם שהוא כונס ברמיזה כך הוא מוציא ברמיזה פקח שנשא פקחת ונתחרשה אם רצה יוציא אם רצה יקיים נשטתה לא יוציא נתחרש הוא נשטה אינו מוציא עולמית אמר הר"ם פי' אמרו נשטית לא יוציא ואע"פ שהיא יודעת לשמור גיטה וסבת זה מפני שהיא לחולשת שכלה תפקיר עצמה ולזה לא יגרשנה ולא יעלם ממך באלו ההלכות כלם השרשים אשר הקדמתי לך והוא כי כאשר היו הנשואין שלמים והגירושין בלתי שלמים הנה זה לא יהיה טוב אבל המשפט שהוא לא יוציא עולמית:

אמר המאירי כבר ידעת שכל מקום שדברו חכמים בחרש פירושו שאינו שומע ואינו מדבר וכל שהוא כן אין לו דעת לא לקנות ולא להקנות וכן ידעת שבקדושין אנו צריכין לדעת המקדש ולדעת המתקדשת וכשם שאין האיש מקדש אלא לדעתו ולרצונו כך האשה אינה מתקדשת אלא לדעתה ולרצונה אבל בגירושין הואיל ומתגרשת בעל כרחה אין אנו צריכים לדעתה אלא לדעת המגרש ואם כן כל שבקדושין ונשואין כל שיש בהם חרשות מצד אחד כגון חרש אף בפקחת או חרשת אף בפקח אינן קדושין מן התורה שהרי לדעת שניהם אנו צריכין ואם הוא חרש אין כאן דעת לקנות ואם היא חרשת אין כאן דעת להקנות ואין צריך לומר חרש בחרשת ומכל מקום חכמים תקנו שיהו נשואיהן נשואין אפילו חרש בחרשת ואע"פ שלא רצו לתקן נשואין לקטן כלל קטן הואיל וסופו לבא לידי נשואין לא חששו לתקן לו נשואין אבל חרש וחרשת שאין סופם לבא לידי נשואין חששו להם ותקנו להם נשואין ואע"פ שבקטנה יתומה תקנו לה נשואין אע"פ שסופה לבא לידי נשואין קטנה שאני כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר שמאחר שאין לה מי ישמרנה ינהגו בה מנהג הפקר ומכל מקום כל שיש צד אחד בשטות לא תקנו להם חכמים נשואין כלל מפני שאין תקנתם מועלת בהם לדור בשלום כדרך בן זוג עם בת זוגו מה שאיפשר כן בחרש וחרשת ומאחר שכן אף גירושיהן אינן גרושין כלל ולמדת מדברינו ששלשה מינין הם בנשואין מהם שהם נשואין גמורין מן התורה ומהם שאינם נשואין מן התורה אבל הם נשואין מדברי סופרים ומהם שאין בנשואיהן סרך נשואין כלל והרי הוא זנות גמור ומפרישין אותן והוא שכל שהם גדולים ובני דעת נשואיהן נשואין מן התורה וכל שיש בהם צד חרשות מצד אחד או צד המתקדשת נשואיהן נשואי סופרים וכל שיש בהם צד שטות מצד אחד או צד קטנות מצד המקדש אין בנשואיהן ובקדושיהם סרך כלל וכן ידעת שכל שנתקדשה קדושי תורה אינה מתגרשת בגירושי סופרים אבל כל שקדושיה של סופרים מתגרשת בגירושי סופרים ואחר שתדע הקדמות אלו אתה מתחיל לבאר משנה זו בדרך זה:

חרש שנשא פקחת ופקח שנשא חרשת רצה יוציא רצה יקיים שהרי מאחר שיש צד חרשות בנשואין אינן אלא נשואין דרבנן והרי הם מתגרשים אף בגירושין של סופרים שכך אמרו כשם שהוא כונס ברמיזה והוא שרמז לפקחת להתקדש לו כך הוא מוציא ברמיזה ודבר זה אינו צריך אלא לחרש שנשא פקחת אבל פקח שנשא חרשת אפילו היו נשואיה של תורה כגון שנשאה פקחת ונתחרשה מתגרשת דלא בעינן דעתה כמו שנבאר בסמוך אבל חרש בפקחת אלו נשא כשהוא פקח ונתחרש אינו מוציא כלל שאין נשואי תורה מתגרשים ברמיזה שהם גירושי סופרים הא כל שנשואיה סופרים מתגרשת כגירושי סופרים ואם רצה יקיים הואיל ונשואין דרבנן הם ולא מצינו בתלמוד שלנו הפרש בענין זה בין קדשה בכסף ושטר לקדשה בביאה אלא שבתלמוד המערב אמרו כיצד הוא עושה רומז ונותנין לה גיטה מתניתא בשקדשה בכסף אבל קדשה בביאה קדושיו מעשה וגירושיו אינן מעשה ואין הדברים נראין שמכל מקום אע"פ שהכסף אינו מעשה גמור כביאה הואיל וקנינו חזק כביאה דינן שוה ואלמלא כן לא נשמט תלמוד שלנו מלהזכירה:

פקח שנשא פקחת ונתחרשה אם רצה יוציא ואם רצה יקיים אם רצה יוציא שאע"פ שנשואי תורה הם אף גירושיה גירושי תורה הם הואיל ואין אנו צריכים לדעתה וכל שכן שאם רצה יקיים וזו לא הוצרכה אלא סירכא דלישנא הוא נתחרש הוא לא יוציא עולמית שהרי הואיל ונשא כשהוא פקח נשואי תורה הם וכשנתחרש אינו מוציא שהרי צריכין אנו לדעתו והיאך יוציא ברמיזה מה שכנס בנשואין גמורין וכן לענין שטות כל שנשטית היא וכל שכן נשטה הוא לא יוציא עד שישתפה שהרי אין כאן גירושין אפילו מדברי סופרים הואיל ואינה יודעת לשמור עצמה ואפילו היתה יודעת לשמור גיטה וכן אין שם סרך נשואין כלל ומכל מקום מן התורה אף שוטה הואיל ולא בעינן דעתה כל שהיא צריכה גט כגון שנשאת פקחת מתגרשת אחר שיודעת לשמור גיטה אע"פ שאינה יודעת לשמור עצמה אלא שחכמים הפקיעוה שלא להתגרש שלא ינהגו בה מנהג הפקר ולמדת בענינה שאם יודעת לשמור עצמה וגיטה מתגרשת אף מדברי סופרים ודינה כחרשת ואם אינה יודעת לשמור עצמה וגיטה אינה מתגרשת אף מן התורה או שאין יודעת לשמור גיטה לבד אלא שמאחר שאינה יודעת לשמור גיטה אין לה יד ומכל מקום סתם שוטה אינה יודעת לשמור את עצמה אבל יודעת לשמור גיטה ולא עצמה מתגרשת דבר תורה שהרי אחר שמתבוננת לשמור גיטה יש כאן יד להתגרש אלא שחכמים תקנו בה שלא תתגרש שלא ינהגו בה מנהג הפקר ומכל מקום גאוני ספרד כתבו בדין גירושיה שאם אינה יודעת לשמור את עצמה ויודעת לשמור גיטה הואיל ומתגרשת דבר תורה אם עבר וגירש מגורשת ולא תדור בשכונתו ואיני יכול להחזירה שהרי אין לה סרך נשואין כלל אלא שחייב במזונותיה ובשאר תנאי כתובה הואיל וגט פסול הוא אלא שאסור בתשמישה שאם תאמר פטור לא הועילו חכמים בתקנתם כלום וכן שמאחר שתקנו לפסול את גיטו הויא לה מגורשת ואינה מגורשת שבעלה חייב במזונותיה ואם אינה יודעת לשמור לא עצמה ולא גיטה או כל שאינה יודעת לשמור גיטה אפילו היתה יודעת לשמור עצמה אם איפשר להיות כן ועבר וגירש אין גירושיו כלום והרי היא כאשתו לכל דבר ואפילו היא אשת כהן מותרת לו ולפי דרכך למדת שיש שוטה יודעת לשמור עצמה וגיטה עצמה ולא גיטה גיטה ולא עצמה לא גיטה ולא עצמה ודנין בכל אחת כפי מה שהיא אחר שנבדוק בענינה יפה יפה וכן הדין בחרשת אלא שסתם חרשת יודעת וסתם שוטה אינה יודעת:

משנה אמר ר' יוחנן בן נורי וכי מפני מה האשה שנתחרשה יוצאה והאיש שנתחרש אינו מוציא אמרו לו לא דומה האיש המגרש לאשה המתגרשת שהאשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה והאיש אינו מוציא אלא לרצונו אמר הר"ם ר' יוחנן בן נורי אין הפרש אצלו בין אשה שנתחרשה ואמו שנתחרש ולזה היה תמה מה הפרש אשר שמו חכמים בין אשה לאיש והודיעונו הסבה בזה ואין הלכה כר' יוחנן בן נורי:

אמר המאירי אמר ר' יוחנן בן נורי מפני מה האשה שנתחרשה תצא והמתחרש לא יוציא וסבירא ליה לר' יוחנן שאף האשה שנתחרשה אינה מתגרשת והשיבוהו שאינו דומה שהאיש צריכים אנו לדעתו והאשה אין אנו צריכים לדעתה וכן הלכה כמו שביארנו:

משנה העיד ר' יוחנן בן גודגדה על החרשת שהשיאה אביה שהיא יוצאה בגט אמרו לו אף זו כיוצא בה אמר הר"ם ירצו בזה אף נושא פקחת ונתחרשה כיוצא בה לפי שכמו שנשואי הפקחת נשואין שלמים לכן נשואי אב החרשת לבתה נשואין שלמים ואע"פ שהיא חרשת לפי שהיא בדעת אביה נתקדשה לו וכמו שזאת יוצאה בגט כן זאת יוצאה בגט וזה אמת:

אמר המאירי העיד ר' יוחנן בן גודגדא על החרשת שהשיאה אביה ר"ל כשהיא קטנה שהן נשואי תורה שהיא יוצאה בגט הואיל ואין אנו צריכים לדעתה ואם כן הוא הדין לפקחת שנתחרשה ולאפוקי מדר' יוחנן בן נורי והוא שאמרו אף זו כיוצא בה כלומר שכשם שחרשת קטנה שהשיאה אביה נשואי תורה הם ואעפ"כ מתגרשת אף בפקחת ונתחרשה כן וכן העיד על קטנה בת ישראל שנשאת לכהן ר"ל שלא על ידי אביה שהיא יתומה שאוכלת בתרומה וכר' יהושע שאמר מעשה קטנה מעשה והרי היא כאשתו לכל דבר אלא שיוצאה במיאון וכן הלכה ומכל מקום דוקא בתרומה דרבנן דאקילו רבנן בדרבנן הא בתרומה דאוריתא לא כמו שפירשנו בפרק האשה רבה ומכל מקום יש אומרין שלדעת האומר קי"ד ב' בקטן אוכל נבלות שאין בית דין מצווים להפרישו אוכלת אף בשל תורה אלא שאף לדעת זה אין מאכילין אותם בידים כמו שאמרו לא תאכלום לא תאכילום אבל תרומה דרבנן מאכילין אותם אף בידים לדעת קצת כמו שיתבאר למטה הא אם השיאה אביה לדברי הכל אוכלת אף בתרומה של תורה ובחרשת אפילו השיאה אביה קטנה אינה אוכלת בתרומה כמו שיתבאר קי"ג א' וכל שכן שוטה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

מאחר שביארנו שכל שיש שם שטות מאי זה צד או צד קטנות מצד המקדש שאין שם סרך נשואין כלל למדת ששוטה וקטן שנשאו נשים ומתו נשיהם פטורות מן החליצה ומן היבום וכן אין בהפרשתם צורך גט כלל ויראה לי שמפרישין אותם ואוסרין את הקטן להתיחד וכן נראה ממשנתנו שכל שיש שם נשואי סופרים אמרו בה אם רצה יקיים אלמא שאם אין שם סרך נשואין אינו רשאי לקיים ואם כן אלו שמשיאין את בניהם קטנים אסור להניחם להתיחד עם נשותיהם עד שיגדלו ויתיחדו בעדים וכן כתבנוה בתשיעי של סנהדרין ע"ו ב' אלא שחכמי התוספות חולקין בה בקטן ומשמועת המשיאן סמוך לפרקן האמורה שם וכן משמועת קטן שהשיאו אביו אשה האמורה בפרק הכותב ואין בהם הכרח כמו שכתבנו שם:

החרשת אינה יכולה למאן ואע"פ שאף הקטנה יש לה נשואי סופרים ואעפ"כ יכולה למאן קטנה אין אדם נמנע בכך מלנשאה בטוח הוא שיפייסה עד שתגדיל ויפקע כחה במיאון אבל חרשת אלו היתה יכולה למאן לא היה בה זמן ומתוך כך היה אדם נמנע שלא לנשאה כלל: