מאירי על יבמות ריט

המקדש על תנאי וכנסה סתם אע"פ שלא נתקיים התנאי הרי זו אשתו גמורה הואיל וכנסה סתם ודאי מחל תנאו וכבר ביארנוה בפרק המדיר:

אע"פ שכתבנו בהגדילה ולא בעל ונתקדשה לשני שצריכה גט משניהם במקום שהשני חטפה ברמאות ובעזות מצח אע"פ שאחר כך פתה וקדשה הואיל ועשה שלא כהוגן אף חכמים עושין לו שלא כהוגן שלא לחוש למעשיו כלל והוא שאמרו כאן ההיא דהוה בנרש דאיקדישא כשהיא קטנה וגדלה ואותבוה אכורסיא ואתא איניש אחרינא וחטפה מיניה ולא אצרכוה גיטא מבתרא ומפני שהוא עשה שלא כהוגן ועשו לו שלא כהוגן ואפקעינהו לקידושי מיניה אם בכסף באפקורי ממונא ונמצא שלא נתן לה כלום ואם בביאה בשוויה בעילת זנות וקדושי שטר מיהא איני יודע במה מפקיעין אותם אלא שמכל מקום לא חלקו חכמים ואחר שהופקעו הקדושין להוציאה בלא גט מותרת לחזור לראשון אפילו היה כהן ואין כאן לא משום מחזיר גרושה מן האירוסין ולא משום גרושה לכהן ומכל מקום אם נבעלה לשני אם ראשון כהן אסורה לו אפילו נבעלה באונס ואם ישראל הוא ונבעלה באונס מותרת לו שאע"פ שלא נבעלה לראשון משהגדילה מכל מקום אשת איש דרבנן היא:

המשנה השביעית והכונה בה בענין החלק הרביעי והוא שאמר מי שהיה נשוי לשתי קטנות ומת ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה וכן שתי חרשות קטנה וחרשת אין ביאת אחת מהן פוטרת צרתה פקחת וחרשת ביאת הפקחת פוטרת את החרשת אין ביאת החרשת פוטרת את הפקחת גדולה וקטנה ביאת הגדולה פוטרת את הקטנה ואין ביאת הקטנה פוטרת את הגדולה אמר הר"ם העקרים אשר נבנו עליהן אלו ההלכות כי האדם כאשר היו לו נשים רבות ונשואי כל אחת מהן נשואין שלמים ביאה אחת מהן או חליצתה פוטרת צרותיה ואם היו נשואי כל אחת מהן נשואין חסרין אבל שחסרון נשואי כלם יהיו מצד כמו שתהיה כל אחת מהן קטנה או כל אחת מהן חרשת ביאה אחת מהן או חליצתה למי שאפשר בה החליצה פוטרת צרתה לפי שהחרשת לא תחלוץ ואמר וכן שתי חרשות ביאה אחת מהן פוטרת צרתה והוא ענין אמרו מאי וכן ואם היתה אחת מהן קטנה והשנית חרשת אין ביאת אחת מהן פוטרת צרותיה להתחלפות סדרי חסרון הנשואין הנה שביאת שלמת הנשואין או חליצתה פוטרת צרותיה אבל ביאת חסרת הנשואין או חליצתה אינה פוטרת הצרה השלמת הנשואין ואמנם תפטור אשר היא חסרת הנשואין כמו שביארנו ומהמשלנו התבאר לך שקטנה וחרשת אין נשואיה נשואין שלמים:

אמר המאירי צריך שתזכור מה שהקדמנו בתחלת המסכתא שאין מתורת אח אחד חיוב יבום או חליצה אלא מאחד מן האחים לאחת מן היבמות וכל שנעשה יבום או חליצה מאחד מן היבמים לאחת מן היבמות נסתלקה תורת זיקה מאותו בית מכל היבמין ומכל היבמות וכל שכן ביבמות הרבה הבאות מאח אחד לפני יבם אחד שאם יבם או חלץ לאחת מהן נסתלקה תורת זיקה מכלן לגמרי ודבר זה מכל מקום פירושו בשנשואי היבמות הם על מדרגה אחת כגון ששתיהן נשואות נשואין גמורים ועכשו בא ללמד שאף כשהנשואין אינן גמורין כל שהם על מדרגה אחת כך הוא הדין אבל אם נשואי האחת חזקים יותר משל חברתה את שנשואיה גמורים פוטרת את חברתה שאין נשואיה גמורים כל כך ביבומה או בחליצתה אבל אותה שאין נשואיה גמורים אינה פוטרת את חברתה שנשואיה גמורים ועל זו אמרו מי שהיה נשאוי לשתי קטנות ר"ל שלא נישאו מצד אביהן ומת והרי ששתיהן נשואין שאינן גמורין ואחר שמכל מקום במדרגה אחת הם ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת את חברתה ודבר זה לענין חליצה מיהא גדולי קדמונינו פירשוה חליצתה לאחר שתגדיל ר"ל שאם גדלות אחר כן בזיקת יבום חליצת אחת מהן פוטרת חברתה הא קטנה חליצתה פסולה ובכדי לא נפקן ויש מפרשים אפילו בקטנותה ולדעת רבנן שאמרו ק"ה ב' באשה בין גדולה בין קטנה והילכך קטנות בנות חליצה נינהו הא לר' מאיר לא דלדידיה חליצת קטנה אינה כלום ויש מפרשים שאף ר' מאיר לא אמרה אלא לכתחלה הא דיעבד חליצתה כשרה ויש מפרשים אף בקטנותה וממה נפשך אי נשואין נינהו נפטרה אחת בחברתה אי לאו נשואי נינהו תרויהו פטירן ואין נראה כן דודאי אם אין חליצתן כשרה בכדי לא נפקן וכן הדין בשתי חרשות שהרי שתיהן שוות לחסרון דעת ואי נשואין נינהו נפטרה אחת בחברתה ואי לאו נשואין נינהו תרויהו פטירן ודקדקו בגמרא מדקאמר וכן שתי חרשות ודאי פירושו בין בביאה בין בחליצה וחרשת בת חליצה היא והא תנן החרש שנחלץ והחרשת שחלצה חליצתן פסולה ואם כן במאי מיפקעה ותירצוה דדוקא אביאה כלומר לא אמרו וכן בשתי חרשות אלא שביאת האחת פוטרת את חברתה אבל בחליצה לא שאין חליצה לחרשת אף לפטור את עצמה וכל שכן לפטור את חברתה בין בחרשת מעיקרא בין בפקחת שנתחרשה ואחר שנשואיה נשואין מיהא מדרבנן בכדי לא נפקן:

קטנה וחרשת אין ביאת אחת מהן פוטרת צרתה שהרי אין נשואיהן שוים שהחרשת קנויה ודאי מדרבנן אלא שמשויירת בקנינה מצד שאין לה דעת כלל לאקנויי נפשה אבל הקטנה ספק קנויה לגמרי מדרבנן הואיל ויש לה דעת כל שהו לאקנויי נפשה ספק אינה קנויה כלל הואיל ויכולה למאן ולעקור את הקדושין למפרע הילכך ביאת חרשת אינה פוטרת את הקטנה שמא הקטנה קנין גמור ואין המשויירת פוטרת את הקנויה לגמרי וקטנה אינה פוטרת את החרשת שמא הקטנה אינה קנויה כלל ואינה פוטרת את שקנויה במקצת ומאחר שזהו הטעם אתה למד מה שפירשו עליה בגמרא שאין בה הפרש בחרשת זו בין שנפלה מאחיו חרש לנפלה מאחיו פקח שאין אומרין דוקא בשנפלה לו מאחיו פקח דלא ידעינן אי בקטנה הוה ניחא ליה לקמא משום דאתיא לכלל דעה אי בחרשת הוה ניחא ליה משום דבת ביאה היא ואחר שכן אין הדבר ידוע באי זו חלו הנשואין יותר אבל אם נפלה לו מאחיו חרש אנן סהדי דבחרשת הוה ניחא ליה אלא בין שנפלה מאחיו פקח בין מאחיו חרש הדין עליהן כמו שכתבנו ומן הטעם שהוזכר ואין תקנה לקטנה וחרשת להיות שתיהן ניתרות אלא שנלמד את הקטנה למאן וישא את החרשת והקטנה תנשא לאחר ואי לא ניחא ליה בחרשת או שהגדילה הקטנה ואינה יכולה למאן כונס את החרשת ומוציאה בגט וקטנה תמתין עד שתגדיל ותחלוץ שהרי ליבם את שתיהן אי אפשר משום סרך שני בתים ולחלוץ שתיהן אי אפשר שאינן בנות חליצה וליבם את האחת ושתהא האחת פטורה אי אפשר שהרי אין ביאת אחת מהן פוטרת חברתה וליבם את החרשת ושתהא הקטנה חולצת לכשתגדיל אי אפשר שהרי משיחלוץ לקטנה אי אפשר להשהות את החרשת שהרי נסתלקה זיקת הבית בחליצה אחת אלו היתה חליצה גמורה וביאת החרשת אינה ביאה גמורה עד שנאמר בה שאין אחריה כלום אלא כונס את החרשת ומוציאה בגט והקטנה תחלוץ לכשתגדיל וינשאו שתיהן לאחרים ומכל מקום אינו צריך להוציאה מן הדין עד שיחלוץ לאחרת ומה שהקשו בגמרא ק"א א' ניתיב חרשת גביה פירושו לעולם אבל מכל מקום יושבת היא עמו עד שיחלוץ לאחרת אלא שיש גוזרין להוציאה לאלתר אחר ביאה ראשונה מפני שהחליצה פוסלת למפרע ונמצאו כל ביאותיו באיסור וכמו שאמרו בגמרא חרשת דליכא תקנתא דאיסורא ר"ל חליצה תני תקנתא דאיסורא ר"ל ביאת איסור:

ואחר כך בא לבאר כשנשואי האחת נשואין גמורין ושל חברתה אינן נשואין גמורין לומר שזו שנשואיה גמורין פוטרת חברתה ולא האחרת כמו שהקדמנו והוא שאמר פקחת וחרשת ביאת הפקחת פוטרת החרשת והוא הדין לחליצתה אלא שמתוך שבחרשת אין חליצה כמו שביארנו אלא ביאה נקט ליה הכא ביאה לבד וביאת החרשת אינה פוטרת את הפקחת וכן גדולה וקטנה ביאת הגדולה פוטרת את הקטנה ואין ביאת הקטנה פוטרת את הגדולה:

ואחר שביאר ענינים אלו בפטור חזר ופירשם לענין פסול ר"ל על אי זה צד תפסל אחת בחליצת חברתה או בביאתה והוא שאמר מי שהיה נשאוי לשתי יתומות קטנות ר"ל שלא נישאו מצד אביהן ומת וכו' ואף זו משתלשלת לטעם משנה שלפניה והוא שהדבר ידוע שכל שפטרה ביאת הראשונה את השניה כשחזר ובא על השניה זנות בעלמא הוא ולא פסל את הראשונה אבל כשלא נפטרה פסל ומעתה היה נשאוי שתי יתומות קטנות ומת ובא יבם על הראשונה וקנאה מדרבנן שהיבם כל שביאתו וביאתה ביאה כגון בן תשע ובת שלש יכול ליבם וקנאה מדברי סופרים עד שנפטרה האחרת בביאתה וכשחזר ובא על השניה לא פסל את הראשונה וכן אם חזר אחיו ובא על השניה לא פסל את הראשונה שהרי ביאתן מכל מקום שוה היא וכבר נפטרה השניה בביאת הראשונה ממה נפשך שאם נשואין גמורין מדברי סופרים הם הרי זו אשתו לגמרי ואם אינן נשואין נכריות בעלמא הן ומאחר שנפטרה אין ביאתה אלא זנות וכן הדין בשתי חרשות שהרי אף הן ביאתן שוה ונפטרה השניה בביאת הראשונה ובזו יראה שאין צורך שתמאן האחרת וגדולי המחברים כתבו בה אבל מלמדין את הקטנה שתמאן ויקיים זה את יבמתו שנבעלה לו תחלה ואיני יודע למה:

קטנה וחרשת ובא יבם על הקטנה וחזר ובא הוא או אחיו על החרשת פסל את הקטנה כך היא גירסת גדולי הרבנים וזו לגבי קטנה מיהא אינה מן הדין שהרי קטנה או קנויה או אינה קנויה כמו שביארנו והחרשת קנויה ומשויירת ואחר שכן מה נפשך אי קטנה קנויה הוה לה ביאת חרשת זנות בעלמא ואם אינה קנויה נכרית בעלמא היא ואין ביאת חרשת ראויה לפסלה וחרשת היא דאיתסרא לה שמא הקטנה קנויו ואיתסרא חרשת משום שני בתים אבל קטנה לא אלא גזירה שמא יבא על החרשת תחלה ואחר כך שבא על הקטנה ושמא הקטנה קנויה וביאתה עדיפא מביאת חרשת ופוסלתה ר"ל שאוסרה משום שני בתים וכמו שאמר אחריה בא יבם על החרשת וחזר ובא הוא או אחיו על הקטנה פסל את החרשת ומכל מקום גדולי הפוסקים גורסין בראשונה ר"ל בבא יבם על הקטנה וחזר ובא על החרשת לא פסל את הקטנה ובסופא ר"ל בבא על החרשת תחלה הם גורסים פסל על הדרך שפירשנו ואי אפשר לומר כן חדא דאם כן רב חסדא דאשמעינן בגמרא דחרשת קנויה ומשויירת וקטנה קנויה ואינה קנויה מאי קמ"ל מתניתין היא דהא על כרחיך כשאתה אומר בראשונה לא פסל ובשניה פסל מטעם זה אתה אומר כן ואדדייק לה מברייתא לידוק לה ממתניתין ועוד שהרי בברייתא אמרו להדיא בא יבם על הקטנה וחזר ובא על החרשת נאסרו שתיהן ומכל מקום גדולי ספרד גורסין כן ומפרשים דר' נחמיה היא דאמר ביאה פסולה פטרא צרה וליכא למיגזר משום בא על החרשת תחלה שאף בזו משהין את הקטנה אצלו אם אינה קנויה נכרית היא אצלו ואם קנויה היא אע"פ שנפסלה עליו בביאת חרשת דוקא לכתחלה אבל בדיעבד קנאה ופוטרת צרה אבל לרבנן ביאה פסולה אינה פוטרת צרה ואפילו בא על הקטנה תחלה נאסרו שתיהן עליו מגזירת בא על החרשת תחלה שביאת הקטנה פסולה ואינה פוטרת צרה ואין בהם תקנה לרבנן אלא שתצא החרשת בגט והקטנה תגדיל ותחלוץ ומכל מקום לר' אליעזר שהלכה כמותו מלמדין בשתיהן את הקטנה שתמאן שהרי ממאנת לזיקתו והחרשת מותרת וגדולי המחברים כתבו בראשונה לא פסל והחרשת צריכה גט מפני שביאת הקטנה מעולה שהיא ראויה לאחר זמן ולפיכך יקיים את הקטנה שנבעלה תחלה ובשניה כתבו שפסל אלא שמלמדין את הקטנה שתמאן ויוציא את החרשת בגט והדברים זרים ואחר שמיאנה לו הרי נעקרה הזיקה ולמה נאסרה צרה אלא בשתיהן מלמדין את הקטנה למאן והחרשת ניתרת לו אבל כל שלא הספיקה למאן נאסרו שתיהן והילכך מפרישין את שתיהן ממנו והקטנה אסורה לו לעולם והחרשת תמתין ולא תבעל עד שתמאן הקטנה ואם מיאנה יקיים את החרשת ואם לא מיאנה מוציא את החרשת בגט שהרי אינה בת חליצה והקטנה הואיל והגדילה תחלוץ כדאיתה בבריתא בגמרא והוא הדין שצריכה גט שמאחר שבא עליה לא מיפטרא בחליצה לחודה אלא שלא הקפיד להזכיר אלא חליצה מצד שאינו מזכירה בחרשת:

פקחת וחרשת בא יבם על הפקחת וחזר ובא הוא או אחיו על החרשת לא פסל את הפקחת שהרי נשואי הראשונה גמורים ושל שניה אינם גמורים וכשבא על הראשונה קנאה קנין גמור וביאת השניה שאחריה זנות בעלמא ואין ממנה סרך שני בתים ואינה צריכה כלום אלא שגדולי המחברים כתבו שהחרשת צריכה גט ואיני יודע למה שהרי כבר נפטרה אבל אם בא יבם על החרשת וחזר הוא או אחיו ובא על הפקחת הרי ביאת שניה פוסלת את הראשונה ונאסרו שתיהן ומוציא החרשת בגט והפקחת בגט וחליצה:

גדולה וקטנה בא יבם על הגדולה וחזר ובא הוא או אחיו על הקטנה לא פסל את הגדולה וביאת הקטנה זנות בעלמא היא ואינה צריכה כלום וגדולי המחברים כתבו שמלמדין אותה למאן ואיני יודע למה בא על הקטנה וחזר הוא או אחיו ובא על הגדולה פסל את הקטנה ונאסרו שתיהן אלא שלר' אלעזר מלמדין את הקטנה למאן ויקיים את הגדולה ובזו מיהא אין גורסין ר' אליעזר אלא ר' אלעזר וכן היא בהדיא בראשון של נדה ח' א' וזה שאמר בכלן פירושו בכל מקום שאחת מהן קטנה וביאתה פוסלת את שתיהן כגון קטנה וחרשת שנבעלה אי זו שתרצה תחלה או גדולה וקטנה שנבעלה הקטנה תחלה ומכל מקום בגדולה וקטנה שבא על הקטנה תחלה ונפסלו שתיהן ולא הספיקה הקטנה למאן נותן גט לזו וגט לזו והגדולה חולצת והקטנה נפטרת בחליצתה אבל חליצת הקטנה אף לאחר שהגדילה פוטרת עצמה אבל צרתה אינה פוטרת הואיל ונשואין שלה אינן אלא מדברי סופרים לא אלימא חליצה דידה לאפקועי זיקה דגדולה דאוריתא:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

חרשת כבר ביארנו שאינה בת חליצה ואע"פ שנאמר בה חליצתה פסולה לענין חליצת קטן נאמרה ולדעת ר' מאיר ויש חולקין לומר שאף חרשת חליצתה פסולה וכמו שביארנו בפרק מצות חליצה ומכל מקום סוגיא זו מוכחת כדעת ראשון שהקשה וחרשת בת חליצה היא דאלמא שאינה בדין חליצה כלל וכבר ביארנו שלא סוף דבר בפקחת ולבסוף נתחרשה שנישואיה גמורין מן התורה ואף זיקתה מן התורה וראוי שתעכב בה קריאה וכונה אלא אפילו חרשת מעיקרא שאין נשואיה מן התורה והיה ראוי לומר כשם שנכנסה ברמיזה תצא מזיקתה בחליצה כל דהו אינו כן אלא אינה חולצת כלל כמו שהתבאר:

אע"פ שהחרשת אינה חולצת לזיקתה מתגרשת היא לנשואיה בגט אף בנשואין גמורין כגון שהשיאה אביה כשהיא קטנה לפקח או שנשאת פקחת לפקח ונתחרשה ומפני שבגט אין אנו צריכים לדעתה ומכאן אמרו שני אחים אחד חרש ואחד פקח נשואים לשתי נכריות אחת חרשת ואחת פקחת חרש בחרשת ופקח בפקחת מת חרש ונזדקקה חרשת לפקח הרי אינו יכול להוציאה בחליצה אלא כונס ואם רצה אחר כן להוציא בגט יוציא מת פקח ונזדקקה פקחת לחרש כונס ואינו מוציא לעולם שהרי זיקתו גמורה וגיטו אינו גמור ולא אמרו בחרש שמוציא ברמיזה אלא כשכנס ברמיזה כמו שביארנו במקומו: