מאירי על יבמות ריז

וכן המגרש את היתומה ר"ל שהיתה בת מיאון והחזירה מותרת ליבם שהרי גירושיה וחזרתה במדה אחת הם וזו וזו אינן גמורין וכל שכן אם החזירה משגדלה ור' אליעזר אוסר אף בהחזירה כשהיא גדולה ומשום גזירה דהחזירה כשהיא קטנה והלכה כתנא קמא אבל קטנה שהשיאה אביה וגירשה שנעשית עכשו יתומה בחיי האב והחזירה כשהיא קטנה ומת בעודה קטנה אסורה ליבם שהרי גירושיה היו גירושין גמורין וחזרת נשואיה אינן נשואין גמורים והרי מדת גרושת אח שבה מרובה על מצות יבום וחולצת ולא מתיבמת והוא שאמרו בבריתא מודים חכמים לר' אליעזר בקטנה שהשיאה אביה ונתגרשה שהיא כיתומה בחיי האב והחזירה שאסורה ליבם מפני שגירושיה גירושין גמורין ונעשית אשת אח גמורה וחזרתה אינה חזרה גמורה להזקיקה ליבום גמור ודוקא בגירשה כשהיא קטנה והחזירה כשהיא קטנה אבל אם החזירה כשהיא גדולה שנמצאת אף חזרתה חזרה גמורה או החזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו שנמצא אישות שלה גמור בשעת מיתה מותרת ליבם ששעת מיתה מפלת ליבום כמו שהתבאר ואע"פ שר' אליעזר חולק אף בזו לומר שחולצת ולא מתיבמת הלכה כרבנן ובגמרא שאלו בקטנה שהשיאה אביה ונתגרשה והחזירה שאסורה ליבם לרבנן בשהחזירה כשהיא קטנה ולר' אליעזר אף בהחזירה כשהיא גדולה צרתה מהו ולא נשאלה אלא לר' אליעזר שגזר החזירה כשהיא גדולה אטו החזירה כשהיא קטנה ושאל בה אם צרתה מיהא מותרת להתיבם והשיבו היא גופה גזירה כלומר שלא נאסרה אלא מגזירת החזירה כשהיא קטנה והיאך נגזור בצרתה אטו דידה אלא צרתה מותרת ויש פוסקים דדכותה לרבנן בהחזירה כשהיא קטנה אע"פ שאסורה מפני שגירושיה גמורין וחזרתה אינה גמורה שצרתה מותרת ואע"ג דהכא ליכא למימר היא גופה גזירה דאיהי גופה מן התורה אסירא ובכרת היא מכל מקום כל דשרי ר' אליעזר בהחזירה כשהיא גדולה שרו רבנן בהחזירה כשהיא קטנה וכן נראה דעת גדולי הפוסקים ובקצת הלכות נמצאת כן להדיא ואף לגדולי הדורות ראיתיה כן בשם תלמוד המערב אלא שלא נתחוורו לי הדברים ומכל מקום עקר הדברים ומה שהסכימו בו רוב מפרשים הוא שכל שהחזירה כשהיא קטנה צרתה חולצת ולא מתיבמת חולצת דהא מדאוריתא כמאן דלא אהדרה היא וצרתה מדאוריתא בת חליצה ויבום היא ואין להתירה לשוק בלא חליצה אבל לא מתיבמת הואיל והיא גופה אסורה ליבם מן התורה אחר שגירושיה גמורין ואין חזרתה גמורה גזרינן צרתה אטו היא ואין כאן אלא חדא גזירה אלא שחליצת הצרה פוטרת את היתומה אבל אין חליצת היתומה פוטרת את הצרה ולענין ביאור יש שואלים לר' אליעזר אף כשהיא גופה אינה אלא מדרבנן צרתה היאך מתיבמת והרי זיקת שני יבמין אין איסורה אלא מדברי סופרים ואעפ"כ צרתה אינה מתיבמת ואיפשר שבזו הואיל ואיהי גופה לרבנן מיבמא צרתה לדידיה דין הוא שתיבם ובלקוטי גאונים ראיתי שנסתפקו בצרת שניה אם מתיבמת הואיל ואיהי גופה לא מיתסרא אלא מדרבנן או אינה מתיבמת כדין צרת זיקת שני יבמים ומכריעים בה שמותרת וכן כתבוה גדולי המחברים והדברים נראין דהא צרת מחזיר גרושתו מותרת והיאך מחמירין בצרת איסורי סופרים יותר מצרת חייבי לאוין ואע"פ שבצרת זיקת שני יבמים החמירו אין לנו בגזירותיהם אלא מה שנתגלה לנו והדברים רופפים:

זהו ביאור המשנה וכבר למדת פסק שבה מתוך דברינו ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

המשנה הששית והכונה בה בענין החלק השלישי גם כן והוא שאמר שני אחים נשואים שתי אחיות קטנות מת בעלה של אחת מהן תצא משם אחות אשה וכן שתי חרשות גדולה וקטנה מת בעלה של קטנה תצא משם אחות אשה מת בעלה של גדולה ר' אליעזר אומר מלמדין את הקטנה שתמאן רבן גמליאל אומר אם מיאנה מיאנה ואם לאו תמתין עד שתגדיל ותצא הלז משום אחות אשה ר' יהושע אומר אוי לו על אשתו ואוי לו על אשת אחיו מוציא את אשתו בגט ואת אשת אחיו בחליצה אמר הר"ם הלכה כר' אליעזר:

אמר המאירי שני אחים נשואים שתי אחיות קטנות ר"ל שהם ראויות למיאון ומת בעלה של אחת מהן תצא אלמנתו מזיקתו של זה משום אחות אשה שאם תאמר שאיסור אחות אשה שבה אינו איסור גמור הואיל וקטנה יתומה נשאת לו אף זיקתה של זו אינה זיקה גמורה והרי איסור אחות אשה שבה וחיוב זיקתה במדה אחת הן וכל שהם שוים אתי איסור אחות אשה ודוחה מצות יבום לגמרי וכן הדין בשתי חרשות ר"ל שנתקדשו לשני אחים שהרי נשואי שתיהן שוים ושתיהן אין נשואיהן של תורה וכן הלכה:

גדולה וקטנה ר"ל שהיו שתי אחיות יתומות אחת גדולה שנשואיה נשואי תורה ואחת קטנה שנשואיה אינן נשואי תורה ונישאו לשני אחים אם מת בעלה של קטנה תצא אלמנתו משום אחות אשה דהא אלימא איסור אחות אשה שבה טפי ממצות יבום אבל אם מת בעלה של גדולה שנמצאת עכשו הזיקה זיקה של תורה ואיסור אחות אשה אינו אלא מדרבנן ונשואי קטנה דרבנן לא אלימי לאפקועי זיקה דאוריתא והויא לה זו שתחתיו אחות זקוקה וכן ליבם את הגדולה בעוד שאחותה הקטנה תחתיו לא דהויא לה אחות אשה דרבנן ולחלוץ לה גם כן אי אפשר שהרי יאסרו שתיהן זו משום חלוצה וזו משום אחות חלוצה ולהוציא את הקטנה בגט וליבם את הגדולה גם כן אי אפשר דהויא לה אחות גרושה דרבנן ר' אליעזר אומר מלמדין את הקטנה שתמאן ותעקור נשואיה לגמרי עד שפרח במיאוניה איסור אחות אשה מזו הגדולה ומיבם לה ואע"פ שאמרו לעולם יתרחק אדם מן המיאונין מיאון של מצוה שאני ואין אומרין הרי מכל מקום בשעת נפילה נראית כאחות אשתו שאין אומרין כן אלא באשה שלא מיאנה בבעלה ומת לו ואחר כך ממאנת ביבם שנראית כערוה בשעת נפילה אחר שלא מיאנה בבעלה כל ימי חייו אבל זו שממאנת בבעלה עוקרת היא נשואיה לגמרי ואם לא מיאנה עד שהגדילה הויא לה אחות זקוקה ומוציא את אשתו בגט ואשת אחיו בחליצה רבן גמליאל אומר אם מיאנה מיאנה ואם לאו תמתין הגדולה עד שתגדיל הקטנה ותדור הקטנה עמו בהיתר ולכשתגדיל נעשו נשואיה נשואי תורה תצא אחותה משום אחות אשה וזה שמתירה לדור עמו ואינו חושש בה לאחות זקוקה אחר שאין זיקת אחותה נפקעת מפני שהוא סובר אין זיקה כלומר דלא אלימא זיקה ליאסר הקרובות מכח הזיקה כמו שהן אסורות מכח קדושין ומה שאמר שאחר שתגדיל תצא אחותה משום אחות אשה פירשוה בגמרא לכשתגדיל ותבעל ומפני שהוא סובר שהמקדש אחותה של יבמה נפטרה היבמה והלכה לה ואף זה כיון שבעל לאחר גדלותה נפטרה הגדולה ור' יהושע אומר אוי לו על אשתו אוי לו על אשת אחיו מפני שהוא סובר יש זיקה לאסור את שתחתיו מזיקת אחותה אחר שלא נפקעה זיקת אחותה ואי אפשר לבא עליה משתגדיל עד שתעשה באותה ביאה נשואה מן התורה שהרי אחות זקוקה וביאתה אסורה לעולם ואם שתמתין עד שתגדיל ולא תבעל אף זו אע"פ שהגדילה כל שלא בעל נשואין דרבנן נינהו אלא שאין יוצאה במיאון ואינם מפקיעים זיקה וליבם לגדולה או לחלוץ או להוציא את הקטנה בגט אי אפשר כמו שביארנו וללמדה שתמאן אין לו אי משום דסבירא ליה אפילו בכי הא דבשעת נפילה נעשית כאחות אשתו אי משום דמיאון ראוי להתרחק ממנו אף לדבר מצוה הילכך על כרחו מוציא את אשתו בגט ואת אשת אחיו בחליצה על זו אמרו אוי לו על אשתו אוי לו על אשת אחיו והלכה כר' אליעזר וכבר ביארנו שאם לא מיאנה הקטנה והגדילה בין שבעל אחר שהגדילה בין שלא בעל מוציא את אשתו בגט ואשת אחיו בחליצה שלא אמר ר' אליעזר מלמדין וכו' אלא היכא דאיפשר אבל הגדילה שאי אפשר במיאון אף הוא מודה לדברי ר' יהושע וכן כתבוה גאוני ספרד אבל כשהיא קטנה מלמדין אותה שתמאן ואם אינה ממאנת מוציאין אותה שהרי באיסור אחות זקוקה היא עומדת תחתיו ומכל מקום אין כופין אותו להוציא שמא תמאן ויותר בקרובותיה אבל אם הגדילה קודם שתמאן כופין אותו להוציא את אשתו בגט ואשת אחיו בחליצה שהרי אין לה עוד תקנה במיאון ואם מתה היבמה קודם שתחלוץ מותר להחזיר את אשתו כמו שביארנו בפרק החולץ והמקדש אחות יבמה נאסרה לו הואיל ויש זיקה ומוציא את אשתו בגט ואשת אחיו בחליצה וזה שאמרו בשומרת יבם שקדש אחיו את אחותה שאומרין לו המתן עד שיעשה אחיך הגדול מעשה ומשום דקא סבר יש זיקה וכל שלא עשה אחיו מעשה הויא לה אחות זקוקתו ואעפ"כ כל שעשה אחיו מעשה מותרת לו התם הוא דאיכא תקנתא להאי במעשה של אחיו וכשעשה אחיו מעשה נפקעה זיקתו והותרה אחותה אבל כל שאין שם מי שיפקיע את הזיקה מוציא את אשתו בגט ואת אשת אחיו בחליצה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שכתבנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

כבר ידעת שמצות יבום קודמת למצות חליצה ואם כן זו שאמרו כאן לעולם ידבק אדם בשלשה דברים ואחת מהן החליצה לדעת אבא שאול נאמרה שהיה אומר הכונס את יבמתו לשום נוי או לשום ממון או לשום דבר אחר ר"ל שלא לכונת קיום המצוה הרי הוא כאלו פגע בערוה ומתוך כך היא חושש שמא יכניסנה לשום אחת מאלו ואין הלכה כמותו כמו שהתבאר ל"ט ב':

לעולם יהא אדם משתדל בהבאת שלום שבין אדם לחבירו וכמו שאמר דוד בקש שלום ורדפהו כלומר שיהא משתדל עליו הרבה וכדכתיב רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד: