מאירי על יבמות רח

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שכתבנוה הלכה היא ובאה אחריה:

המשנה הרביעית לבאר ענין החלק הרביעי והוא שאמר החרש שנחלץ והחרשת שחלצה והחולצת לקטן חליצתה פסולה קטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה חליצתה כשרה אמר הר"ם פי' אמרו שנחלץ ולא יאמר שחלץ להיותו חרש ואינו בשלימות השכל שייוחס לו הפועל ודין חליצה פסולה הנזכרת על זה הפרק שלא אפשר בו יבום אחר זה ולא תותר לאדם אלא בחליצה שנית כהלכתה וזאת המשנה לר' מאיר אולי דעת חכמים חליצת קטן אינה כלום ואינה פוסלת והלכה כחכמים ולא תחלוץ האשה לכתחלה עד שתביא שתי שערות אחר י"ב:

אמר המאירי החרש שנחלץ והחרשת שחלצה חליצתה פסולה לפי מה שכתבנו אתה צריך לפרש משנה זו באלם ואלמת ר"ל בן דעת שנשתתק או שלא נשתתק אלא שאינו יכול לקרות את הדברים כתקנן וכמו שאמרו בסוטה ל"ב א' וענתה ואמרה ככה עד שתאמר בלשון הזה וכמו שאמרו בפרק זה מודה רבא בלא אבה יבמי כלומר שאם לא ידעה להזכירם ביחד לא תחלוץ הא כל שתדע לקרותם ביחד אע"פ שמפסקת אי מקפידין בה וכל שכן במי שאינו יכול לקרות את הדברים כתקנן שקריאתו מעכבת שכך אמרו במנחות באומר הרי עלי מנחה ששים ואחד עשרונות מביא ששים בכלי אחד ואחד בכלי אחר ומשום דהכי קים להו לרבנן ששים נבללין ששים ואחד אין נבללין ואם הביא את כלן בכלי אחד עכב ואע"פ שאמרו אם לא בלל כשר דוקא בראוי לבילה ועל זו אמרו כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו הא כל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו ואף זו אע"פ שביארנו במשנתנו שאין הקריאה מעכבת דוקא בראויים לקריאה אבל כל שאין ראוי לקריאה קריאה מעכבת ולא תחלוץ ממנו במקום שיש יבם אחר ואם חלצה חליצתה פסולה ופוסלת לשאר אחים וכן הדין בכל חלק מצוה שנאמר במצוה למצוה ולא לעכב כגון בילה אצל מנחה וקריאה אצל חליצה ומכל מקום עיקר המצוה מעכבת בכל מקום אף בראוי לה הא חרש גמור וחרשת גמורה שאינן בני דעת אין חליצתם כלום שהרי חליצה צריכה כונת שניהם כמו שביארנו ואין אלו בני כונה אלא שיבומו יבום כמו שיתבאר ואם כן מה שאמרו בגמרא הטעם באלו משום דליתנהו בואמר ואמרה ריבותא בעלמא קאמר לומר שכל שאינו בואמר ואמרה אינו חולץ ולאיתויי אלם ואלמת שחליצה פסולה בהם ומה שאמר גם כן שהחולצת לקטן חליצתה פסולה דאלמא פסולה ופוסלת אין הלכה כן ולא נאמרה אלא לר' מאיר שאמר בפרק האשה עשו חליצת קטן כגט בגדול שפוסל לאחין אבל לרבנן אין חליצת קטן כלום ואינה פוסלת והוא שאמרו שם עשו ביאת בן תשע כמאמר בגדול אבל חליצת קטן כגט של גדול לא:

קטנה שחלצה לגדול תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה משתגדיל חליצתה שבקטנותה פסולה ויש גורסין כשירה ומכריעים בה שאלו פסולה קתני מה הוצרך לומר תחלוץ משתגדיל וכן אם לא חלצה ליתני קטנה שחלצה חליצתה פסולה ואנא ידענא דלאכשורי לעלמא תחלוץ משתגדיל וכן שהיה לו לערב את שניהם ביחד ולומר החולצת לקטן וקטנה שחלצה חליצתן פסולה אלא שחליצתן כשרה קאמר ומשום דגבי קטן איש כתוב בפרשה ודייקינן ביה איש ולא קטן אשה לא כתיבא דנידוק בה הכי ולכתחלה מיהא מקשינן להו אהדדי ולא עוד אלא שגאוני ספרד פוסקין כן ואע"פ שבגמרא ק"ה ב' פסקו בה עד שתביא שתי שערות דוקא לכתחלה או אף בדיעבד כל שאיפשר לה לחלוץ משתגדיל ולאפוקי ממאן דמכשר לכתחלה בפעוטות או משתגיע לעונת נדרים כמו שנבאר בגמרא ועיקר הדברים שאף חליצת קטנה אינה כלום ובגמרא יתרחבו בה הדברים בע"ה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרכים שביארנו ובאה אחריה:

המשנה החמישית והיא חוזרת לענין החלק הראשון והוא שאמר חלצה בשנים או בשלשה ונמצא אחד מהם קרוב או פסול חליצתה פסולה ר' שמעון ור' יוחנן הסנדלר מכשירין מעשה שחלצה בינו לבינה ולבית האסורין בא מעשה לפני ר' עקיבא והכשיר אמר הר"ם היה זה המעשה בבית האסורין והיה ר' עקיבא בבית האסורין והיו שם שני עדים העידו בראיית החליצה ופסק ההלכה שלא יספיק כי אם בשלשה דיינין לפי מה שקדם ואז תהיה חליצה כשרה:

אמר המאירי ר' שמעון מכשיר ר"ל אפילו בינו לבינה כל שראו בה עדים מבחוץ הא כל שלא בעדים אע"פ שמודים זה לזה אין מתירין אותה לעלמא ואע"פ שבידם לחלוץ עכשו שכך אמרו בכיוצא בה בפרק יש נוחלין קל"ד ב' בשמועת גירשתי את אשתי שאפילו במכאן ולהבא צריך לחוש לה ואף כאן חוששין לה שלא להתירה לעלמא על פיהם אלא שפוסלין אותה לכל יבמיה ומעשה היה שחלצה בינו לבינה וראוה עדים מבחוץ והכשירה ר' עקיבא ואין הלכה כן אלא כל שלא בשלשה חליצה פסולה היא כמו שביארנו במשנה ראשונה ואף כשחלצה בינו לבינה והודו זה לזה יראה שפסולה לאחים ויש אומרים שכל בינו לבינה אינו כלום ומה שאמרו ק"ב ב' ביבמה שגדלה בין האחים אין חוששין לה הם מפרשים אין חוששין שמא חלצה בפני עדים והלכו להם ולא הוציאו קול בכך וכן מצאתיה לקצת גדולי הדור:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחת משניות אלו בגמרא אלו הן:

הקטרת אימורין כל שהם בעין מעכבין אכילת הבשר שנאמר והקטיר את החלב ואחר כך והיה החזה לאהרן ולבניו אבל אם נטמאו האימורין או נאבדו אין מעכבין אכילת הבשר כמו שיתבאר במקומו:

כבשי עצרת אין שתי הלחם הבאים עמהם קדושים קדושת הגוף ליפסל ביוצא ובלינה אלא בשחיטת הכבשים אבל כל שלא נשחטו אע"פ שהכבשים טעונים תנופה כשהם חיים עם הלחם אין תנופתם מקדשתם שכך למדנו מאיל נזיר ואת האיל יעשה זבח שלמים תלה הכתוב עשיית כל המצוה בזביחת שלמיו הא כל שנשחט קדש הלחם להחמיר עליו ר"ל ליפסל ביוצא ובלינה אע"פ שלא קדש להתירו באכילה עד שיזרק דמו למדת שאם שחטן לשמן וזרק דמן לשמן קדש הלחם מכל וכל שחטן שלא לשמן וזרק דמן שלא לשמן לא קדש כלל ואע"פ שכל הזבחים שנשחטו שלא לשמן כשרים מכל מקום הואיל ולא עלו לבעלים לשם חובה הרי צריכים להביא כבשי עצרת אחרים ונמצא שאין אלו כבשי עצרת ואין הלחם קדוש אלא על כבשי עצרת שחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן קדוש ליפסל ביוצא ובלינה ואינו קדוש להתירו לאכילה ולמדת לפי דרכך שכל שני דברים המתירים עשיית אחד מהם מועיל לאסור אבל לא להתיר: