מאירי על יבמות רה

ומה שאמר בין עומד בין יושב בין מוטה פירושו שאף לכתחלה נעשית מיושב והראיה שהרי אמרו בסמוך הא מאן דחליץ צריך למידחסיה לכרעיה וצריך פירושו לכתחלה והקשו לו מזו דקאמר בין עומד בין יושב בין מוטה כלומר ויושב מיהא אין לנעוץ עד שתירץ לו לעולם דדחיס ליה ואם כן חליצתה כשרה דקאמר משום שארא נקטה אבל לענין ישיבה אפילו לכתחילה דהא תלמוד אף בחליצת גדול ואף בעומד קתני חליצתה כשרה וכן קצת מפרשים מביאים ראיה ממה שאמרו בתלמוד מועד קטן כ' ב' דמעומד מנא לן דכתיב ויקם איוב גו' אלא מעתה ועמד ואמר הכי נמי והתניא בין עומד בין יושב כו' וזו מיהא אינה ראיה דקריעה מעומד ענינה דאפילו בדיעבד לא מהניא אלא מעומד וכדאמרינן התם אידכר דמיושב קרע והדר קרע מעומד ואקשי ליה מיהא דבדיעבד מיהא כשר אלא שזו שכתבנו תחלה ראיה להכשיר אף לכתחלה ומכל מקום בסיפרי אמרו ועמד ואמר מלמד שאין אומר דבריו אלא בעמידה ויראה שקריאת הפסוקים צריך שיהא בעמידה אבל החליצה הואיל ועל כל פנים היא יושבת אף הוא יושב לכתחלה וכן כתבוה גדולי המחברים אלא שאף הם כתבו שהרקיקה אף היא בעמידה ואם כן קושיא שבמועד קטן דעת המקשה היה דבין עומד בין יושב דקאמר על כל כלל החליצה יהא אומר כן וסוגיא בעלמא היא ויש מצריכין עמידה אף לאשה בשעת חליצה והבל הוא ומה שפירשו גדולי הרבנים במה שאמר בתי עמודי דכתיב ועמדו האנשים דאלמא דין הוא בחליצה דרך פירוש אמרוה שהרי לענין יבום נאמרה אלא שלא אמר לה עמודי אלא שתעמוד עמו ויתקים זיווגה אבל לענין חליצה ולענין פסק הואיל ובהדיוטות סאגי אף בעמידה אינה כדין:

וכן מה שאמרו שהחולצת מן הסומא חליצתה כשרה הלכה היא דאע"ג דכתיב וירקה בפניו כל שהוא לשם בפניו הוא והראיה שהרי אמרו ברוק היוצא מפיה שצריך שיהא נראה לדיינין ודקדקוה מדכתיב לעיני הזקנים ובפניו דיבם לא משמע להו הכי ומכל מקום לכתחלה לא יחלוץ במקום שיש אח שלא נסתמא הא במקום שאין שם אחר חולצת ממנו ובדיעבד חליצתה כשרה אף במקום אח:

זהו ענין הבריתא לענין פסק ולענין ביאור מיהא התחילו לדקדק בה ממה שראו בבריתא זו מקצת דברים שבה נאמרים לדעת ר' מאיר וקצתם לדעת רבנן והוא שהקשו קב הקטע מני ר' מאיר דחשיב ליה מנעל לענין שבת עד שמתירו לצאת בו בשבת שאלו לרבנן אינו מנעל ואינו יוצא בו בשבת וכן לענין חליצה לא הוי מנעל והדר תני באנפיליא של בגד חליצתה פסולה אתאן לרבנן דאלו לר' מאיר אף זו כשרה ותירץ אביי דרישא נמי רבנן ובמחופה עור והוא הדין לסיב ושעם במחופין עור ולרבא כלה ר' מאיר היא וסיפא משום דלא מגין ולר' מאיר אין מדקדקין בעור ודרשא דואנעלך תחש לא סבירא ליה אלא כל שהוא מגין מנעל הוא ואנפיליא של בגד אינה מגינה ולרבנן כל שאינו עור אינו נעל ואינו חליצה אלא שלשיטה שניה כל שאינו עור ומגין חליצתה פסולה:

זהו ביאורה של שמועה ומה שצריך ממנה לענין שבת ויום הכפורים כבר ביארנוהו במקומו בששי של שבת ובאחרון של יומא:

היבם צריך שינעוץ רגלו על הקרקע עד שיראה שהחליצה באה מכחה ומכל מקום דיו בנעיצה מועטת ואין צריך נעיצה בכל כחו שאלו כן לא התירו להיותו עומד בין יושב בין מוטה שהמוטה אינו יכול לנעוץ כל כך אלא שלא בא אלא לומר שאינו צריך נעיצה כל כך ומכל מקום אם לא נעץ צלל חליצתו כשרה וכמו שכתבנו ומכל מקום גאוני ספרד דקדקו בה בהפך מה שכתבנו למעלה לומר שלא נאמר בין יושב בין מוטה חליצתו כשרה אלא בדיעבד ומינה שאם לא נעץ הרגל חליצתו פסולה מדאקשי ליה מינה ומכל מקום עיקר הדברים כמו שכתבנו למעלה:

מי שרגליו הפוכות עד שדורס בגב הרגל אינו חולץ שאין זה מעל רגלו שהרי אינו חולץ מעל גב הרגל ואם כן מה שהתרנו בסמיכות הרגלים לא לאותו שהוא מביאן אלא לאחר שרגלו ישרה וללמדנו שאף הם קרויות מנעל אבל הן עצמן אינן חולצין שהרי כל שהולך על ידיו וגורר את רגליו על הארץ מהלך הוא בגב הרגל והוא הדין שאם הוא עצמו כשהוא עומד או יושב היתה עמידתו או ישיבתו ברגל ישרה שאף הוא חולץ בהן ולפי מה שכתבנו למדת שאם חלץ חליצתו פסולה אחר שבאנו עליה מטעם מעל רגלו ומכל מקום יש באין בה מטעם שאינו יכול לנעוץ עקבו ולדעת זה לשיטתנו בדיעבד מיהא חליצתו כשרה וגדולי המחברים כתבוה מטעם נעיצת העקב ואעפ"כ כתבו שאף בדיעבד חליצתו פסולה וכדעת גאוני ספרד שכתבנו ומטעם זה כתבו שהמהלך על ראשי אצבעותיו אינו חולץ שהרי אינו יכול לנעוץ עקבו אלא שבזו מיהא הרגישו בהם גדולי המגיהים וכתבו שלא שמעו מעולם שתהא הדריסה מעכבת החליצה ונראה שלדעתם לא באו בה אלא מטעם מעל רגלו על הדרך שכתבנו וכן עיקר:

כבר ביארנו שהשוק נקרא מעל הרגל ומן הארכובה ולמעלה נקרא מעל דמעל הואיל ופרקים חלוקים הם ולא סוף דבר מפני שמפרק הסובך הנקרא איסתוירא ובלשון לעז קלוילא עד כף הרגל הדורס על הארץ אין שם עוד פרק ושאלו כן היה אותו פרק מעל והשוק מעל דמעל אלא אפילו היה שם פרק כל שהוא עומד למול עובי הרגל כרגל הוא חשוב והילכך כל מארעא עד איסתוירא רגל הוא והוה ליה שוק מעל רגלו כמו שהתבאר: