מאירי על יבמות רד

יבמה שגדלה בין האחים מותרת להתיבם לאחד מהם ואין חוששין שמא חלצה לאחד מהם מנעלו בינו לבינה ומכל מקום אם ראינוה שחלצה לאחד מהם נפסלה לכלן חוששין שמא אחד מהם נתכון לחליצה ואע"פ שבינו לבינה היה ושלא הוקבע מקום לכך או שהמנעל אינו עשוי כתקנו מכל מקום חליצה פסולה ליפסל לאחין וצריכה עוד חליצה כשרה להתירה לעלמא והוא שאמרו נתכון הוא ולא נתכונה היא או נתכונה היא ולא נתכון הוא חליצתו פסולה עד שיתכונו שניהם הא כל שנתברר שלא כיון אחד מהם אינה חליצה כלל והוא שאמרו בחרש וחרשת שאין חולצין שהרי אינן בני דעה ואין להם כונה לשם חליצה ובאלם ואלמת שהם בני דעה לא אמרו שלא לחלוץ אלא דכתיב ואמר ואמרה וליכא וזה שביארנו שכל שלא נתכון אחד מהם אינה חליצה פירשו בה קצת גדולי הדורות דוקא שלא בבית דין אבל בבית דין פוסלת שכל שנעשה בה מעשה חליצה בבית דין נפסלת לאחים כמו שיתבאר למטה בענין חלוץ לה ובכך אתה כונסה דבתר דחלץ אמרו ליה מינה איפסילא דאלמא אע"ג דלא נתכון הוא איפסילא ליה ומידי דהוה ארקיקה שפוסלת בבית דין כמו שיתבאר ואלו רקיקה שלא בבית דין אין חוששין לה כלל שאם כן אי אפשר ליבמה שלא רקקה בפני אחד מהם והביאם לסברא זו מה שקשה להם בשמועה זו לענין ביאור והוא שאמר יבמה שגדלה כו' מותרת אין חוששין שמא חלצה כו' טעמא דלא חזינן הא חזינא חיישינן שמא כיונו והתניא בין שנתכון הוא ולא נתכונה היא בין שנתכונה היא ולא נתכון הוא חליצתה פסולה עד שיתכונו שניהם ושואלים בה ומאי קושיא והרי אף הוא אומר כן חיישינן שמא כיונו וחליצתה פסולה ופוסלת לאחין עד שגאוני ספרד פירשו דהכי קא מקשי כל שנתכון אחד מהם חליצתה פסולה הא כל שלא נתכון אחד מהם אינה חליצה והם משיבים שזו אינה שכל שאתה אומר שצריכה כונה ודאי משניהם היא צריכה וכל שאתה אומר שאם לא כיון האחד חליצתה פסולה ודאי אף בלא נתכונו שניהם כן אלא דהכי קא מקשי דמדמתניתין בין שנתכונה היא וכו' חליצתה פסולה ואפילו בבית דין אלמא כל שלא בבית דין אינה חליצה ומידי דהוה ארקיקה כדכתיבנא דבבית דין גופיה לא מיפסלא אלא משם מראית העין ומכל מקום גדולי הדור מפרשים דחליצתה פסולה דקאמר פירושו פסולה לעלמא כלומר דאינה כלום וכדמתרץ בסיפא איבעית אימא טעמא דלא חזינא הא חזינא חיישינן שמא כיונו ודקתני דבעי כונה לאישתרויי לעלמא אבל לאחין פסלא אלמא עד השתא הוה משמע ליה פסולה לעלמא ואינה כלום ואע"פ שלשון חליצה פסולה משמע שפוסלת לאחין ודאי סוף הדברים כך הוא אלא שמתחלה לא היה סובר כך וכן מצינו למטה שאמרו רקקה ולא חלצה חליצתה פסולה למאן אילימא לעלמא פשיטא מי הויא חליצה אלא לאחיו אלמא אי לאו קושיא דמי הויא חליצה הוה אמינא פסולה לעלמא ולא לאחין כלומר שאינה כלום:

סנדל התפור בפשתן ר"ל בחוטי פשתן או במשיחה כעין מנעל שלנו אין חולצין בו ואם חלץ חליצתו פסולה שנאמר ואנעלך תחש שכלו תחש אלמא אין נעילה אלא בעור וכל שתפור בחוטי פשתן מקצתו פשתן הוא ויש מפרשים שתפירת חוטי פשתן אינה פוסלת שבטלה היא אצל המנעל ומפרשים תפור בפשתן שבגד פשתן תפור בתוכו ואדרבא איפכא מיסתברא ר"ל שזו ראויה להכשיר יותר דלא גרע מסנדל של עץ מחופה בעור אלא שנראה לי לשטה זו שלא אמר אלא אין חולצין בו כלומר לכתחלה הא בדיעבד חליצתו כשרה ואע"פ שכל הפוסקים פסקו שחליצתה פסולה איני יכול לישבה אלא על פירוש ראשון ר"ל שהמנעל עצמו תפור בחוטי פשתן ומכל מקום אם היה תפור בשער ר"ל בחוט של נוצת עזים כשר וחולצין בו לכתחלה וכן נעל של עור ותרסיותיו של שער כשר אבל אם היה המנעל של שער פסול שאינו קרוי נעל:

התורם את הלשכה אינו רשאי ליכנס לא בפרגוד החפות ר"ל חלוק שיש בו אימרא כדי שלא יחשדוהו לומר שגנב מן השקלים והצניע בחפת חלוקו וכן לא באנפיליא ואין צריך לומר מנעל וסנדל שאף בלא סיבת החשד יש שם סיבה אחרת והיא שאין נכנסין לעזרה במנעל וסנדל וכמו שלמדוה במסכת ברכות ס"ב ב' מדכתיב של נעלך מעל רגליך:

יש דברים בסוגיא זו שהם מבולבלים ביד מפרשים ופסקים שבה חלוקים בידיהם ומתוך כך אני צריך להעירך בהם דרך קצרה כדי לברר בה את שיטתנו והוא שהקשו על מה שביארנו במשנתנו שאנפיליא אינה קרויה מנעל ממה שאמרו ביום הכפורים שלא יטייל אדם במנעל וסנדל ואנפיליא אפילו מבית לבית ואפילו ממטה למטה וקס"ד משום דהויא לה נעילת הסנדל ואלמא דאנפיליא מנעל הוא ואי משום תענוג והרי כל שאינו מנעל אף תענוג שבו מותר דהא רבה כריך סודרא ונפיק ואוקמה רבא באנפיליא של עור וכדקאמר נמי לא יטייל אדם בקורדקסין בתוך ביתו והם מנעלים דקים שנועלים לפנים מן העבים אבל בשל בגד מותר וכדקאמר אבל מטייל הוא באנפיליא בתוך ביתו ונמצא דאנפילייא של בגד לאו מנעל הוא ומטייל בהם ביום הכפורים ובחליצה אינה חליצה וכדאיתה בפרק כל הגט ובשל עור אסורים ביום הכפורים וכשרים לחליצה כל שקשריהן למטה מן הארכובה וכן כתבוה גאוני ספרד ולענין יום הכפורים מיהא דאפילו באנפיליא של בגד קאמר דוקא בביתו ומשמע דברשות הרבים מיהא אסור והוא הדין לחצר שאינה מעורבת וכן שבתוספתא דיומא אמרו בהדיא בפרק רביעי שיום הכפורים אסור בנעילת הסנדל ואפילו באנפיליא של בגד יש לתמוה דהא רבה כריך סודרא ונפיק ותירצו בה גאוני ספרד דהתם סודרא לא דמי למנעל וליכא מראית העין אבל אנפיליא צורתו כמנעל ואיכא מראית העין ואין נראה כן שהרי סנדל אסור ביום הכפורים ובסנדל של שעם התירו לצאת ויש מתרצים שכל שאינו מנעל ולובשו ברגל משאוי הוא ואסורים ברשות הרבים ובחצר שאינה מעורבת ביום הכפורים וכל שכן בשבת אבל כריכת סודרא במקום בתי שוקים הם שמותרין ואין בו משאוי ואף זו תקבל תשובתה מסנדל של שעם אלא שעיקר הדברים שכל שהוא דרך מלבוש ואין בו חשש דילמא שליף מותר ואנפיליא מותר לצאת בה ברשות הרבים והאי דקאמר הכא בתוך ביתו לאו דוקא אלא דאיידי דתנא רישא בתוך ביתו תנא ליה סיפא הכי אי נמי אורחא דמילתא נקט שאין דרכן של בני אדם לצאת באנפיליא בשווקים וברחובות עד שיטנף את כליו או שאין דרכן לצאת ביום הכפורים ורבה דכריך סודרא ונפיק הלוך תלמיד חכם מועט הוא ולצורך מצוה וכן שצריך לילך בהדור כמה שאיפשר לו ותוספתא דקתני אפילו באנפיליא של בגד שבוש הוא ואנפיליא סתם קאמר ופירושה בשל עור ואף בתלמוד המערב אמרו יוצאין באנפיליא של בגד ומדקאמר יוצאין ולא קאמר מטיילין אלמא אף ברשות הרבים כן וכמו שכתבנוה במקומה באחרון של יומא ובששי של שבת:

ולענין חליצה מיהא שפסקנו דאנפיליא של בגד לאו מנעל הוא שנינו עוד בה תניא כותיה דרבא חלצה במנעל הנפרם שחופה את רוב הרגל ר"ל שנקרע מגבו בסנדל הנפחת שמקבל את רוב הרגל בסנדל של שעם או של סיב והם גדולי קרקע כעין חריות דקות שאורגין בהם את הסלים וקב הקטע והוא של עץ וכמו שביארנו ענינו בששי של שבת ובאה היא וחולצת אותו הקב במוק והוא כעין אנפיליא גבוהה שחופה השוק עם הרגל והיא של עור דק והוא מהודק בעצמו ואין לו רצועות להקשר בו ויש מפרשים שהוא של לבד ומגין קצת וכן אם חלצה בסמיכות הרגלים והוא אדם שהולך בידיו וגורר את רגליו בקרקע ומניח עור ברגליו שלא יטנפו בטיט שבדרכים ולא ינגפו באבנים שבהם ויש להם עקב ורצועות כאנפיליא של עור והחולצת מן הגדול בין עומד בין יושב בין מוטה והחולצת מן הסומא חליצתו כשרה אבל אם חלצה במנעל הנפרם שאינו חופה את רוב הרגל ובסנדל הנפחת שאינו מקבל את רוב הרגל ובסמיכות הידים והוא באדם שהזכרנו שהולך על ידיו שעושה אף בידיו בתי ידים של עור שלא ילכלכם בטיט ונשען עליהם וגורר את רגליו וכן החולץ באנפיליא של בגד והחולצת מן הקטן חליצתה פסולה זהו לשון הבריתא וסייעתיה דרבא הוא מה שאמרו בה בפירוש שבאנפיליא של בגד חליצתה פסולה וכבר ביארנו לשיטתנו שאינה חליצה ולענין שאר הפרטים שהוזכרו בה מנעל הנפרם וסנדל הנפחת כל שהמנעל חופה את רוב הרגל והסנדל מקבל את רוב הרגל אע"פ שאין חולצין בו לכתחלה חליצתו כשרה בדיעבד ואם אין המנעל חופה את רוב הרגל וכן אין הסנדל מקבל את רוב הרגל חליצתו פסולה ופוסלת וסנדל של שעם ושל סיב לא נאמר כאן להיות חליצתן כשרה אלא לר' מאיר שדן את כלם כמנעל אבל לרבנן לא ומכל מקום יראה שחליצתן פסולה ופוסלת וכן כתבוה גדולי המחברים וגדולי הדור מתמיהים מה בין אלו לאנפיליא של בגד שפסקו הם בה שאינה חליצה ומתוך כך יראה שאף אלו אינה חליצה כלל אלא שגדולי הדור פוסקים בה שאף באנפיליא של בגד חליצתו פסולה וכשמואל דאמר הכי בפרק כל הגט:

ואם חלצה בקב הקטע שהוא של עץ מה שאמרו כאן שחליצתו כשרה ר' מאיר היא שהוא דן אותה כמנעל אבל לרבנן שהלכה כדבריהם אינו מנעל כלל ואף זו גדולי הפוסקים כתבו בה שאינה חליצה כלל וגדולי המחברים כתבו שחליצתה פסולה כסיב ושעם ויראה שלדבריהם הואיל ומגינים יותר מבגד הם קרובים לדין מנעל ואם היה מחופה עור אין חולצין בה לכתחלה אבל בדיעבד חליצתו כשרה ואינו דומה לסנדל שתפרו בחוטי פשתן שחליצתו פסולה שבזו חוטי הפשתן מעמידים את הסנדל והרי הוא כגוף הסנדל:

חלצה במוק לדעת המפרשים שהוא לבד אף הוא במחלוקת כחברותיה שלדעת קצת אינה חליצה ולדעת קצת חליצתה פסולה ולא אמרו בכאן כשרה אלא לר' מאיר ולדעת המפרשים אותה בשל עור אלא שאין שם רצועות ליקשר חליצתה פסולה אבל סמיכות של רגלים הואיל ויש בהן רצועות וקשרים לדברי הכל חליצתה כשרה וכן סמיכות הידים אם חלצן מעל הרגל כל שיש בהן רצועות וקשרים ואם אין בהם כך פסולה ואנפיליא של עור חולצין בה לכתחלה וחולצת מן הגדול בכדי נקטה שאין חליצה אלא בגדול הא חולצת לקטן אינה חליצה כלל ומה שנאמר כאן בה חליצתה פסולה דלא כהלכתא היא והלכה כרבנן שאמרו אין חליצת קטן כלום: