מאירי על יבמות קעד

בעזר הצור:

האשה שהלך בעלה למדינת הים כו' כבר ביארנו בתחלת המסכתא שהחלק השלישי שבה הוא בביאור עניני האשה ששמעה שמת בעלה אלא שלא נתברר לה מיתתו על אי זה צד מתירין אותה לינשא ועל אי זה צד אוסרין ובאו בזה הפרק להתחיל בביאור זה החלק ובפרט באשה שהותרה לינשא על פי שמועת מיתתו של בעל ואחר שנשאת נתברר שעדין בעלה הראשון קיים היאך מתנהגים בעניניה הן בענין איסורין הן בענינים שבדיני ממונות ונתגלגל מזה לאשה שיש לה בעל ויבם ובן ואמרו לה שמת בעלה ואחר כך מת בנה שנמצא לפי דבריהם שלא נזדקקה ליבם והלכה ונשאת ואחר כך נודע שהדבר בהפך ר"ל שמת הבן תחלה ונמצאת יבמה לשוק או שאמרו לה שהבן מת תחלה ונתיבמה ואחר כך נודע שהדבר בהפך היאך דנין בה וכן במי שהלכה אשתו למדינת הים ובאו ואמרו לו מתה אשתו ונשא את אחותה ואחר כך נודע שאשתו קיימת וכיוצא בדברים אלו ועל זה הערך נכללו ענינים אלו גם כן בחלק איסורי ביאה שמחמת זנות ואחר שהתבארו דינין אלו חזר לעניני החלק הראשון בהלכות יבום וחליצה ובפרט בענין ביאת בן תשע על אי זה צד היא מועלת ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לחמשה חלקים החלק הראשון בטעות האשה והוא באשה ששמעה שמת בעלה ונשאת ואחר כך נודע שקיים הוא או שקיים היה בשעה שנשאת היאך דנין בה השני גם כן בטעות האשה והוא בשמעה שמת בעלה ואחר כך מת בנה ונשאת לשוק בלא חליצה ואחר כך נודע שהדבר בהפך וכיוצא בזה היאך דנין בה השלישי גם כן בטעות האשה והוא ששמעה שמת בעלה ולא נשאת אלא שנתקדשה ואחר כך נודע שבעלה קיים היאך דנין בה הרביעי בטעות האיש והוא באדם ששמע שמתה אשתו ונשא את אחותה ואחר כך נודע שהיא קיימת היאך דנין בו וכיוצא בטעויות אלו החמישי בענין הלכות יבום ובפרט בדין ביאת בן תשע זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כענין סוגית התלמוד על הדרך שכבר קדם:

והמשנה הראשונה ממנו תבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר האשה שהלך בעלה למדינת הים ובאו אמרו לה מת בעליך ונשאת ואחר כך בא בעלה תצא מזה ומזה צריכה גט מזה ומזה אין לה כתובה ולא פירות ולא מזונות ולא בליות על זה ועל זה אם נטלה מזה ומזה תחזיר הולד ממזר מזה ומזה לא זה וזה מטמאין לה לא זה וזה זכאין במציאתה ולא במעשי ידיה ולא בהפר נדריה היתה בת ישראל נפסלה מן הכהנה בת לוי מן המעשר ובת כהן מן התרומה אין יורשיו של זה ויורשיו של זה יורשין כתובתה מתו אחיו של זה ואחיו של זה חולצין ולא מיבמין ר' יוסי אומר כתובתה על נכסי בעלה הראשון ר' אלעזר אומר הראשון זכאי במציאתה ובמעשי ידיה ובהפר נדריה ר' שמעון אומר ביאתה או חליצתה מאחיו של ראשון פטורות צרותיה ואין הולד ממנו ממזר נשאת שלא ברשות מותרת לחזור לו אמר הר"ם מהעקרים אשר אצלנו שמי שזנתה אשתו תחתיו תאסר עליו מפני זנותה למאמר השם יתברך בסוטה נטמאה נטמאה שתי פעמים ובא בהעתקה טמאה לבעל טמאה לבועל ולזה חייבנו בכאן תצא מזה אע"פ שהיא שוגגת לפי שהיא נעשית טמאה וחיוב הגט מן הראשון מבואר ואמנם מן השני גזרה שמא יאמרו אשת איש יוצאה בלא גט ולא יתחייב מאחד מהן כתובה ולא תנאי כתובה לפי שהם מוכרחים לגרשם מצד התורה ואין דינה כדין אשת כהן שנשבית אשר בעלה חייב בכתובתה ואשוב אל אמרו ולא בלאות לא מה שהפסיד מנכסי צאן ברזל ולא מנכסי מלוג מה שהוציא ממנו ואם היו הבלאות קיימות הנה היא תקחם בלי ספק שהעקר אצלנו זנתה לא הפסידה בלאותיה הקיימין ולא פירות שלא נוציא מהם מה שהגיע אצלם מפירות נכסיה וכן אין לה תוספת כתובה ואמרו והולד ממזר מזה ומזה ירצה בו שאם בא עליה בעלה הראשון והיא תחת השני קודם שתקח ממנו גט הולד ממזר והוא ממזר מדרבנן והולד השני ממזר מדאורייתא ולזה הולד מהראשון אסור בממזרת ואסור בבת ישראל ומהעקרים גם כן שבת לוי שזנתה לא נפסלה מהמעשר ואמנם נפסלה בכאן קנס ואין הפרש בין נשאת ברשות בית דין או שלא ברשות בית דין ואפילו העידו שני עדים במותו ולא אמרינן מאי הוה ליה למעבד אבל כל זמן שלא ימצא לה בעלה הראשון תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה ואין הלכה לא כר' יוסי ולא כר' אלעזר ולא כר' שמעון:

משנה נשאת על פי בית דין תצא ופטורה מן הקרבן שלא על פי בית דין תצא וחייבת בקרבן יפה כחו של בית דין שפטרוה מן הקרבן הורוה בית דין להנשא והלכה וקלקלה חייבת בקרבן שלא התירוה אלא להנשא אמר הר"ם זאת ההלכה נדחית אבל היא חייבת בקרבן לשני הפנים יחד לפי שהעקר אצלנו בעושה בהוראת בית דין פטור ובו יש תנאים רבים כמו שיתבאר בהוריות ובהתקבץ אלו התנאים יהיה העושה פטור ואלו התנאים אין מהן בכאן אפילו אחד ולזה האשה ובעלה השני חייבין בקרבן לפי שהן שוגגין וזה הקרבן הוא חטאת נקבה מן הצאן:

אמר המאירי האשה שהלך בעלה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעליך ונשאת ואחר כך בא בעלה ונמצא שבטעות נשאת הן שנשאת בעד אחד וברשות בית דין שהרי עד אחד נאמן בכך כמו שיתבאר הן שנשאת על פי שני עדים שנמצאת אנוסה גמורה תצא מזה ומזה כו' ודברים אלו יש בהם מן הדין ויש בהם מתורת גזירה או קנס כמו שיתבאר בפרטים והוא שאמר תצא מזה ומזה ר"ל שאסורה לשניהם לשני שהרי אשת איש היא ולראשון כדין אשת איש שזינתה ואע"פ ששוגגת היא ושוגגת כאנוסה היא ואונס בישראל שארי מכל מקום לא הותרה לינשא בעד אחד אלא משום עיגונא ומשום דסמכי רבנן עלה דדייקא ומינסבא ומדלא דייקא שפיר פושעת היא ואין צריך לומר אם נשאת על פי עד אחד מאליה בלא הוראת בית דין שהרי כל שבעד אחד אין לה לינשא לכתחלה אלא בהוראת בית דין ואף כשנשאת בעדים מכל מקום כל כי הא קנסוה רבנן כי היכי דתידוק שפיר ואף לכשיגרשנה הראשון אסורה לשני שכל שנאסרה לבעל נאסרה לבועל כמו שהתבאר:

וצריכה גט מזה ומזה כלומר שלא הותרה לינשא לאחר עד שתטול גט משני אלו מן הראשון בדין גמור ומן השני אע"פ שאינו אלא זנות בעלמא מתורת גזירה שמא יאמרו גירש זה ונשא זה ונמצאת אשת איש יוצאה בלא גט:

ואין לה כתובה לא על זה ולא על זה מן השני לא דהא לאו נשואין נינהו ומן הראשון נמי לא דהא לא תקינו רבנן כתובה אלא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וזו הרי בת הוצאה היא כך פירשו הטעם בגמרא ומכל מקום טעם זה אינו עולה אלא לעיקר כתובה ר"ל מנה מאתים והוא הדין לתוספת אבל נדוניא שהביאה לא הפסידה וזו שאמרו בפרק אע"פ תנאי כתובה ככתובה ונפקא מינה למוכרת ולמוחלת וכו' וכן לעוברת על דת ור"ל עוברת על דת וחברותיה שזו בכללן אף אנו מפרשים שנדוניא אינה בכלל תנאי כתובה ולשיטה זו מה שאמרו בתלמוד המערב נשים שאמרו חכמים יוצאות שלא בכתובה לא סוף דבר מנה מאתים אלא אפילו כתובתה אלף דינרין איבדה את הכל לאו אלף דינרין דנדוניא קאמר אלא שהוסיף לו משלו וכעין מה שאמרו בפרק אלמנה שבכתובות ק"א א' נשים שאמרו חכמים יוצאות שלא בכתובה כגון עוברת על דת וחברותיה אין להם תוספת וכל שכן מנה מאתים כך היא שיטתנו ומכל מקום בתלמוד המערב מוכיח שאף הנדוניא הולכת לאיבוד שהרי במה שאמרו במשנתנו ר' אלעזר אומר בעלה הראשון זכאי במציאתה ובהפר נדריה ובמעשי ידיה שאלו שם מה ר' אלעזר אומר בכתובה והשיבו מה אם דברים שנפלו לו דרך איסור את אמר זכאי כתובה שנפלה לו דרך היתר לא כל שכן ואי בעקר כתובה קאמר מאי נפלה לו דקאמר ומכל מקום איפשר לפרש דלישנא דנפלו לה לאו דוקא אמר וגדולי הדור כתבוה כדעת תלמוד המערב וראיה ברורה אצלם מה שאמרו כאן אין יורשיו של זה ויורשיו של זה יורשין כתובתה ושאלו בה בגמרא כתובה מאי עבידתה ותירץ לא נצרכא לכתובת בנין דיכרין מהו דתימא לדידה דעבדא איסורא קנסו רבנן לזרעה לא קנסו קמ"ל וכתובת בנין דיכרין ודאי בנדוניא היא ומכל מקום איפשר לי לפרש דאע"ג דכתובת בנין דיכרין עיקרה בנדוניא היא ומטעם שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו מכל מקום הענין מתפשט אף לעיקר כתובה ומכל מקום אף לשיטתנו דוקא מה שהוא בעין כגון אם ייחד לה קרקע בכתובתה או שיש שם דברים שהביאה בעין וכמו שאמרו בפרק אלמנה ניזונת היוצאה משום שם רע נוטלת מה שבפניה ויוצאה ולדעת הגאונים אף כל הבא מחמתם כן כמו שביארנו שם אבל מה שאבד לגמרי הפסידה:

ולא פירות פירשו בתלמוד המערב שאינה יכולה להוציא מאחד מהן פירות שאכלו בנכסיה לאחר נישואי שני עד שנתנו גט ובתלמוד המערב פירשו עד שבא הראשון ושמא תאמר בראשון מיהא מאחר שלא בא מהיכן אכל משכחת לה בפירות עבדי מלוג או בהמת מלוג שהוליך עמו או שנפלו לה נכסים במדינת הים ואכל שם פירותיהן וכיוצא בזה ובשני ודאי אין זה אלא קנס דהא גזל הוי גביה ויש מפרשים ולא דין פירות ר"ל שאינו חייב לפדותה:

ולא בלאות פי' מה שבלה לגמרי בנכסי צאן ברזל או אם לא בלה לגמרי שאינו משלם פחת אבל מה שהוא בעין או דאתי מחמתיה נוטלת כמו שכתבנו ובמלוג מיהא אינה נוטלת שהרי פחתו פחתו לה ומכל מקום גדולי הרבנים פירשו שאפילו בלאותיה הקיימין שבנכסי צאן ברזל הפסידה ואע"פ שבזינתה אמרו שלא הפסידה בלאותיה קיימין שמא בזו החמירו כי היכי דתידוק טפי וכעין מה שאמרו הולד ממזר מזה ומזה ואלו ולד סוטה ודאית אינו ממזר וכמו שאמרו בפרק החולץ הכל מודים בבא על הנדה ועל הסוטה שאין הולד ממזר ופירשנוה אף מדברי סופרים וכן פירשוה גדולי הרבנים בפרק יש מותרות בענין סוטה ודאי איכא בינייהו אע"פ שקצת גאונים פירשוה בדרך אחרת:

ולא מזונות ר"ל אם לותה ואכלה וטעמא דכולהו משום דתנאי כתובה ככתובה:

ואם נטלה מזה ומזה תחזיר ואיך אומרים כיון דתפסה תפסה לא בכתובה ולא בפירות ולא במזונות ולא בבלאות ופירוש הדברים במה שנטלה אחר שבא הראשון אבל אם נטלה קודם שבא הראשון אין מוציאין מידה וזהו שאמרו בתלמוד המערב הדא דתימא בשנטלה משבא הראשון אבל נטלה עד שלא בא הראשון כמה דלא מפקא מיניה ר"ל פירות שאכל כך לא מפיק מינה ולמדת שזה שאמרו בפירות שאינה מוציאתם דוקא פירות שאכל קודם שבא הראשון אבל מה שאכל משבא הראשון מוציאה ממנו:

והולד ממזר מזה ומזה ר"ל ולד שנולד לה מאחד מהם אחר נשואי שני דמשני ודאי ממזר גמור הוא ומראשון הוי ממזר מדברי סופרים ולאסרו בבת ישראל ומכל מקום אסור הוא בממזרת שאין בית דין מתנים לעקור דבר מן התורה בידים אלא בשב ואל תעשה כגון לולב ושופר שלא ידחו את השבת או לעשות סייג וגדר לפי שעה או לענין הפקר ממון כמו שיתבאר ומכל מקום דוקא אמרו ממזר מזה ומזה בשילדה לאחד מהם קודם שיגרשנה האחר אבל אם גירשה הראשון ואחר כך ילדה לשני אע"פ שאסורה לו וכן אם גירשה השני בגט של דברי סופרים ואחר כך ילדה לראשון אע"פ שאסורה לו אינו ממזר אפילו מדברי סופרים דלא גרעא מסוטה שזינתה במזיד שאין הולד ממזר אע"ג דאיכא לאו דלא הוטמאה וכדאמרינן בפרק יש מותרות סוטה ודאית איכא בינייהו אלמא דלא הוי ממזר אפילו מדברי סופרים שאם תאמר מדאוריתא הוא דלא הוי ממזר הא מדברי סופרים מיהא הוי ממזר הא נמי לא מרגלא ליה שהרי זרעה פסול מדרבנן אלא שמע מינה שאינו ממזר אף מדברי סופרים וכל שכן מבועל דליכא לאו אלא עשה דונטמאה ונטמאה שלשה פעמים דדרשינן בה סוטה כ"ח א' אחת לבעל ואחת לבועל ואחת לתרומה וכל שכן לכהונה ועוד ראיה ממה שנאמר בפרק זה אמרו לה מת בעליך ונשאת ואחר כך אמרו לה קיים היה באותה שעה תצא והולד ראשון ר"ל שנולד לפני השמועה ממזר מדברי סופרים והאחרון ר"ל שנולד לאחר השמועה אינו ממזר אפילו מדברי סופרים וודאי כשם שלאחר מיתת הראשון אינו ממזר אפילו מדברי סופרים כך לאחר גיטו אינו ממזר אפילו מדברי סופרים ויש חולקים לומר שהולד משני אף לאחר גיטו של ראשון ממזר מדברי סופרים וליאסר בבת ישראל ואל תחוש לדבריהם אע"פ שהביאו בהם קצת ראיות שכלן דחויות הן וכבר הובררו בחבורי הראשונים על ידי מעשה:

ולא זה וזה מיטמאין לה ר"ל שאם הם כהנים אסורים בכך ואם הם ישראלים אין להם מצוה בכך אע"פ שמצוה ליטמא למתים שהוזכרו בפרשה שהרי אשתו פסולה אינה בכלל כמו שאמרו יש בעל מיטמא ויש בעל שאינו מיטמא כיצד מיטמא הוא לאשתו כשרה אבל לא לאשתו פסולה:

ולא זה וזה זכאין במציאתה שהרי לא תקנו לו חכמים מציאה שלה אלא משום איבה והכא ניחא לן דליהוי לה איבה כי היכי דלא תיעכב גבי חד מינייהו ואע"פ שבאלמנה לכהן גדול אמרו בתוספתא בשני של מסכתא זו שזכאי במציאתה התם הואיל ויש לה כתובה יש לה תנאי כתובה חוץ ממזונות ובחיי הבעל מפני שאין מחזיקין ידי עוברי עבירה כמו שהתבאר בפרק יש מותרות:

ולא במעשה ידיה שהרי לא נתקנו אלא תחת מזונות וכל דלית לה מזוני מיניה לית ליה מינה מעשה ידיה:

ולא בהפר נדריה שלא זיכתהו תורה בכך אלא שלא תתגנה עליו כגון אם נדרה שלא תרחץ ושלא תתקשט וזו תתגנה ותתגנה:

ואנו אין לנו ולא הוזכרה כאן ירושתה אם אחד מהם זוכה בה אם לאו ומאחר שלא הוזכרה יראה שהיא עומדת על דינה וראשון יורשה דאיהו לא עבד איסורא דליקנסיה ואע"ג דלית ליה במציאה ומעשי ידיה והפר נדריה התם כבר פרישנא טעמא בכולהו אבל ירושתה דלאחר מיתה למה יפסיד ואם תאמר אם כן יטמא לה דמאחר שהוא יורשה מת מצוה היא וכמו שאמרו בקטנה למטה כיון דבעל יורשה קריא ולא ענו לה קרינא ביה תירצו בה גדולי הדור שלא אמרוה אלא בקטנה שאין עיקר נשואיה דבר תורה ואם הוא יורש ואינו קובר אף הקרובים נמנעים ואומרים אם עשאוהו בעל לירש יעשוהו בעל לקבור וכן הדין בשניות מדברי סופרים אבל הפסולות מן התורה כגון אלמנה לכהן גדול גרושה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל יורש ואינו מיטמא שאין קרובים נמנעים בכך שיודעים הם שאסורה היא לו מן התורה אלא שתפיסת קדושיו מורישתו ואין זה אלא כאחותו בעולה שיורשה ואינו מיטמא לה והכי איתה בתוספתא בהדיא בשני של מסכתא זו אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל הרי היא כאשתו לכל דבר כו' יורשה ומיטמא לה והא דתני בה חלוצה איפשר דאשגר לישן הוא אי נמי הואיל ודמיא לאינשי כגרושה קריא וענו לה קרינא בה ויש חולקין לומר שאינו יורשה ולא הוצרכה להזכירה מפני שאין לה כתובה ונכסי מלוג לא שכיחי ועקר הדברים כדעת ראשון:

היתה בת ישראל נפסלה מן הכהונה ר"ל מלינשא לכהונה שהרי אף אשת ישראל שנאנסה אע"פ שמותרת לבעלה דכל באונס לאו זונה היא לאיתסורי עליה נפסלה לינשא לכהונה מדין נבעלה לפסול לה כל שכן זו שעשאוה כזונה גמורה:

ובת לוי מן המעשר וזו ודאי אינה אלא קנס שהרי בת לוי שזינתה לא נפסלה מן המעשר כדתניא לויה שנשבית או שנבעלה בעילת זנות לא נפסלה מן המעשר אלא קנסא:

ובת כהן מן התרומה פירשו בגמרא אפילו תרומה דרבנן:

ואין יורשיו של זה ושל זה יורשין כתובתה שאלו בגמרא כתובה מאי עבידתה כלומר שהרי אמרו אין לה כתובה ופירשוה בכתובת בניו דיכרין כלומר שאם היו לה בנים מן הראשון ומן השני ומתה בחיי שניהם ואחר כך מתו הבעלים אין בניו של זה ולא בניו של זה יורשיו כתובתה שקנסו אף הבנים משום אמן ר"ל בני ראשון דבני שני אף מן הדין אין להם כלום דזנות בעלמא הוא:

ואם מתו אחיו של זה ואחיו של זה חולצין ולא מיבמין ר"ל אם מתו עד שלא נתנו גט ואחיו של ראשון חולץ מן התורה ולא מיבם מדרבנן ומתורת קנס דאי מדאוריתא בת יבום היא ומשום סוטה ליכא דהא אנוסה הואי ואחיו של שני חולץ מדרבנן לאסור אף קרובותיה:

אלו הן דברי תנא קמא וכלן הלכה הן אלא שאחר כך באו ר' יוסי ור' אלעזר ור' שמעון לחלוק על דבריו זה בכה וזה בכה ואין הלכה כאחד מהם אלא שלענין ביאור פירשו בגמרא על מחלוקתם דקמאי מודו לבתראי אבל בתראי לא מודו לקמאי כלומר ר' יוסי מודה לדברי ר' אלעזר ולדברי ר' שמעון וכן ר' אלעזר לר' שמעון אבל ר' אלעזר אינו מודה לר' יוסי וכן ר' שמעון אינו מודה לא לר' אלעזר ולא לר' יוסי אלא שכלם שוים שלא להשוות ראשון לשני לכל הדברים זה בכה וזה בכה והענין הוא שר' יוסי אומר כתובתה על נכסי בעלה הראשון כלומר שלא הפסידה כתובה מראשון אחר ששוגגת היא ומעתה יש לך להבין מדבריו שאם במה שהוא תועלת שלה לא קנסו כל שכן במה שהוא תועלת שלו ואם כן כל שכן שהוא מודה לדברי ר' אלעזר הבא אחריו להיות הוא זכאי במציאתה ובמעשי ידיה אבל ר' אלעזר אינו מודה לר' יוסי דכתובה ודאי הואיל ותועלת שלה היא ואיהי עבדא איסורא קנסינן לה אבל הוא זכאי במציאתה ובמעשי ידיה ובהפר נדריה ושניהם מודים לר' שמעון שביאת אחיו של ראשון פוטרת צרתה דהשתא הני דמחיים לא קנסינן ביאת יבם דלאחר מיתה לא כל שכן אבל ר' שמעון חולק עם שניהם ואומר דהני כולהו מחיים קנסו בהם אבל ביאת יבם דלאחר מיתה לא הילכך אחיו של ראשון יכול ליבם ואחר שכן חליצתו גם כן כשרה ופוטרת צרתה ואין צורך כלל לחליצת השני וכן לדעתו אין הולד הנולד לה מראשון ממזר וכן לדעתו אם נשאת שלא ברשות ר"ל שלא ברשות בית דין כגון שאמרו לה שני עדים מת בעלה ונשאת על פיהם שלא הוצרכה להוראת בית דין הרי זה אונס גמור ומותרת לחזור לראשון וכל זה הוא לדעת ר' שמעון אבל לתנא קמא שניהם שוים ליאסר לשניהם אף בשנשאת בעדים ולהיות הולד ממזר משניהם ולהיות אחיו של זה ואחיו של זה חולצין ולא מיבמין ואחר שאינן בני יבום הויא חליצה דידהו חליצה פסולה ואינה פוטרת צרה וכל שכן שאין לה כתובה מזה ומזה ולא זה וזה זכאין במציאתה ובמעשה ידיה ובהפר נדריה כמו שהתבאר:

ואחר כך נתגלגלו לדין קרבן והוא שידעת שכל שזדונו כרת שגגתו חטאת והרי זה השני אצל זו בזדון כרת שהרי כל העריות בכלל כרת כמו שביארנו בהוריות ט' א' וכן ביארנו שם שהעושה בהוראת בית דין פטור מן הקרבן ומתוך כך הוא אומר שאם נשאת על פי בית דין ר"ל בהוראת בית דין כגון שאין לה אלא עד אחד והוצרכה להוראת בית דין תצא מכל מקום אבל פטורה מן הקרבן היא ואותו השני שהרי על פי בית דין נעשה אבל שלא בהוראת בית דין כגון שנשאת בשני עדים שלא הוצרכה להוראת בית דין תצא וחייבת בקרבן ומשנה זו אינה הלכה אלא אף בנשאת על פי בית דין חייבת בקרבן היא ובעל שני שאין זה הוראה אלא טעות ומה שאמר אחר כן בהורוה בית דין לינשא והלכה וקילקלה שחייבת בקרבן שלא התירוה ליקלקל אלא לינשא לא נאמרה אלא על דעת האומר בנשאת על פי בית דין שפטורה מן הקרבן ואמר עליה שאם קלקלה חייבת שלא הורו לה בכך ואף זו פירשוה בגמרא צ"ב א' בקלקלה לינשא לפסול לה כגון אלמנה לכהן גדול וחברותיה אבל זינתה פטורה משום דאמרה אתון שויתון יתי פנויה ומכל מקום לענין פסק כבר ביארנו שאין זו הוראה אלא טעות ובין נשאת בין קלקלה לינשא לפסול לה בין קלקלה לזנות חייבת בקרבן היא ובועלה שאין כאן הוראה אלא טעות כמו שביארנו:

זהו ביאור המשנה וכבר למדת פסק שבה מתוך דברינו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

אע"פ שאמרו עד אחד נאמן באיסורין לא נאמר כן באיסורי עריות אלא כלל ידוע בהם אין דבר שבערוה פחות משנים ואם כן זה שביארנו במשנתנו שהאשה נשאת בעד אחד וכן שעד מפי עד נאמן בה אפילו מפי אשה או עבד או שפחה ואפילו גוי מסיח לפי תומו לא מדמיון שאר איסורין הוא שהרי אף כשתאמר שבשאר איסורין עבד ושפחה כאשה ואשה כעד אחד גוי באיסורין מיהא אינו נאמן וזהו שבסוגיא זו שאלו בה מדאוריתא מנא לן וטרחו לפרשה מדמיון שאר איסורין ולא עלתה לו ופירשו הענין שתקנת חכמים היא משום עיגונא וסמכו להקל בה מתוך חומר שהחמירו עליה בסופה וזהו שאמרו בסוגיא זו מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחלתה וכשהקשה לא נחמיר ולא נקל תירץ משום עיגונא אקילו בה רבנן ואין אנו גורסין בה אלא משום עיגונא שכך הוא פירושה הם הקלו משום עיגונא וסמכו על הקולא מצד החומר שהחמירו עליה בסופה אחר שהדבר מצוי להתברר אלמא שאף הקולא לא מן הדין אלא מדברי סופרים דמדאוריתא לא הותרה אלא בשני עדים ואם תאמר היאך חכמים מתירין איסור ערוה משום עיגונא כל דמקדש כו' והוה ליה כמקדש על תנאי שיהא עד אחד נאמן להשיאה ובלבד כשלא ימצא שקרן ולא עוד אלא שיש מי שמפרש שזו ששאלו מדאוריתא מנא לן לאו אמתניתין קאי דפשיטא ליה דמתניתין אינה תורה דאי הכי גוי מיהא היאך נאמן ועוד מאי שנא דבעד אחד צריכה הוראת בית דין ובשני עדים אינה צריכה אלא אמתניתין דאכלת חלב קאי והם מפרשים אלמא עד אחד נאמן בזו מדברי סופרים כמו שהוא נאמן באיסורין מן התורה וכדתנן בעד אחד אומר לו אכלת חלב ואם כן בשאר איסורין דאוריתא מנא לן דליסמוך עלה רבנן בהא וזהו שבסוגיא זו לא אמרו אלמא עד אחד נאמן אלא אחר שהביאו זו של אכילת חלב ומה שהעלו בסוף הסוגיא אלא משום עיגונא אקילו כו' דאלמא עד השתא הוה סלקא דעתין דאוריתא הם מפרשים בה לאו אשאר איסורין סמכי עלה אלא עיקרא דמילתא משום עיגונא וכן מה שאמרו בסוגיא זו מי דמי התם לא איתחזק איסורא הכי איתחזק איסורא דאלמא עלה קאי ובעי עלה מדאוריתא מנא לן הם מפרשים הכא איתחזק איסורא ואף הדומה לו משאר איסורין מנא לן עד שנסמוך עליה בזו מדברי סופרים וכן אתה מפרש בכלה לשיטה זו אלא שמתוך שיש בסוגיא זו דברים שאתה צריך לידיעתם לענין פסק והם דברים צריכים ביאור אני רואה להעירך מעט בביאורם כדי שתעמוד על עיקר ברור הפסק שבה:

והוא ששאלו מדקתני סיפא נשאת שלא ברשות ר"ל שלא בהוראת בית דין וכגון שיש לה שני עדים אלמא דרישא בהוראת בית דין והיינו בעד אחד ואע"ג דתני עלה ואמרו לה בלשון רבים הרי אמרו במסכת כריתות י"א ב' חד נמי אמרו לו תנינן ביה אלמא עד אחד נאמן ותנן נמי אמר לו עד אחד אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי פטור הא שתיק מהימן ומביא קרבן על פיו אלמא עד אחד נאמן באיסורין מן התורה דאי לאו הכי דילמא חולין בעזרה נינהו אלא ודאי נאמן מנא לן ולשיטה ראשונה אתה מפרש מנא לן בין במשנתנו בין באיסורין ולשיטה שניה אתה מפרש בשאר איסורין מנא לן עד דליסמוך רבנן עלה לגבי ערוה משום עיגונא ובא לפרשה מדכתיב או הודע אליו חטאתו ולא שיודיעוהו אחרים והוא מכחיש שאין חטאת בא אלא בהודאת עצמו יכול אפילו הודיעוהו אחרים והוא אינו מכחיש יהא פטור מקרבן תלמוד לומר אליו מכל מקום היכי דמי אילימא דאודעוה תרי ולא מכחיש קרא למה לי אלא דאודעיה חד ולא מכחיש ואלמא דחד נאמן באיסורין ולשיטה ראשונה אתה מפרש באיסורין והוא הדין לערוה ולשיטה שניה אתה מפרש באיסורין ומינה ילפינן לערוה משום עיגונא ואקשו ליה וממאי דמשום דעד אחד מהימן דילמא לא מהימן בכל דבר שאין לזה מקום לידע והכא שאני דמדשתיק שתיקה כהודאה היא אחר שהדבר נראה שאף הוא יש לו מקום לידע כגון באכילת חלב ואף בדבר שאין לו מקום לידע כגון אשתו זינתה ושורו נרבע בעד אחד דבשתיקה מהימן כדאיתה בקדושין משום דמכל מקום הואיל ושותק לגמרי ואינו פוסח ולא מתמיה ולא מפקפק מאמין הוא בדבר אמונה מוחלטת ונעשה כיודע בדבר הא מכל מקום כל שנראה כפוסח או מתמיה או מפקפק או שאומר איני יודע אע"פ שאינו מכחיש לגמרי לעולם אימא לך דלא מהימן וכל שכן במקום ששתיקתו של זה תועלת לו שאין ראוי להאמין בעד אחד דהאי דשתיק משום תועלתו הוא ואם כן עדות אשה מיהא אמאי מהימן תדע דהא קתני סיפא שנים אומרים אכלת חלב ר"ל בשוגג והוא אומר לא אכלתי פטור מן הקרבן ור' מאיר מחייב ואמר ר' מאיר מה אם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה אם העידו עליו בדבר שחייב בו מיתה לא יביאוהו לידי קרבן הקל ואמרו לו מה אם ירצה אומר מזיד הייתי ופירשוה בכריתות בשני צדדין הראשון דהכי קאמר לא אכלתי שוגג אלא מזיד ואפילו אמר לא אכלתי כלל מגו דאי אמר לא אכלתי איפשר לפרש דבורו לא אכלתי שוגג אלא מזיד אע"ג דאמר לא אכלתי כלל נאמן דמכל מקום כל כונתו אינה אלא שלא אכל בחיוב קרבן וכשאומר לא אכלתי לא בשוגג ולא במזיד אינו מעלה ומוריד ואין אנו תופשין מדבורו אלא שלא אכל שוגג ואע"פ שאין אדם משים עצמו רשע לא נאמר כן אלא לענין מיתה בידי אדם ולא עוד אלא שאינו רוצה להביא קרבן לעזרה ומה לי לשקר במקום עדים אין כאן שאין אנו מעלין מדבורו אלא שלא אכל בחיוב קרבן ואין כאן הכחשת עדים וללשון זה כל שאין צד בביאור לשונו שלא להכחיש את העדים מביא קרבן ומכל מקום נאמר שם טעם אחר משום דאדם נאמן על עצמו כמאה עדים ואפילו במקום שאין לפרש בדבורו צד שלא בהכחשת עדים כגון שאמרו לו נטמאת והוא אומר לא נטמאתי ובדרך שאין לפרש בה מאי לא נטמאתי לא עמדתי בטומאתי כגון טומאה חדשה ר"ל שאמרו לו נטמאת עכשו מכל מקום הוא נאמן לענין קרבן אף במקום כמה עדים ומשום דכיון דלכפרה דידיה קאתו אם אינו רוצה להתכפר אל יתכפר וכעין מה שאמרו חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותם וסוגיין דהכא כלישנא בתרא מדאמרינן והא בתרי דעלמא אע"ג דמכחיש להו אינהו מהימני והכא פטרי רבנן אלא משום דשתיק ושתיקה כהודאה אלמא שאינו מביא כלל אף על פי שנים אלא מדין הודאת עצמו: