מאירי על יבמות יז

כבר ביארנו במסכת הוריות ט' א' שכל העובר על לאו שזדונו כרת חייב להקריב חטאת קבועה חוץ ממגדף שהוא פטור מכלום בשגגתו מפני שאין בו מעשה וחוץ מטומאת מקדש וקדשיו שדינו בעולה ויורד אבל עשה שיש בו כרת כגון פסח ומילה אין במניעתן בשוגג כלום הואיל ואינם לאו אלא עשה וקרבנות אלו יש בהם חלוק בין שגגת ע"ז לשגגת שאר עבירות והוא ששגגת ע"ז בעז בת שנתה לחטאת והוא האמור בפרשת שלח לך ואם נפש אחת תחטא בשגגה והקריבה עז בת שנתה לחטאת ואין בזו הפרש בין הדיוט למלך או כהן משיח אלא כל היחידים שוים בחטאת זו ובשגגת שאר עבירות שממין שהזכרנו כהן משיח מביא פר ונקרא פר כהן משיח והוא האמור בפרשת ויקרא אם הכהן המשיח יחטא גו' והקריב פר בן בקר תמים לחטאת ומלך מביא שעיר ונקרא שעיר נשיא והוא שאמור שם אשר נשיא יחטא גו' והביא את קרבנו שעיר עזים לחטאת והדיוט מביא שעירה או כשבה והוא שאמור שם ואם נפש אחת גו' והביא את קרבנו שעירת עזים ואם כבש יביא קרבנו נקבה תמימה יביאנה:

ויש בשגגת עבירות אלו שהזכרנו קרבן אחר לציבור והוא שכל ששגגו בית דין הגדול בהוראה להתיר אחת מעבירות אלו שזדונן כרת ושגגתן חטאת קבועה וטעו רוב הקהל או כלו על סמך הוראתם ואחר כך נודע להם שטעו מביאים קרבן והעושים פטורים ומקצת חלוק בהם גם כן בין שגגת ע"ז לשגגת שאר עבירות שבשגגת הוראת ע"ז מביאין פר לעולה ושעיר לחטאת מכל שבט ושבט והוא שאמרו בפרשת שלח לך והיה אם מעיני העדה נעשתה בשגגה ועשו כל העדה פר בן בקר לעולה ושעיר עזים אחד לחטאת ולמדנו מפי השמועה שכל אותה פרשה שבסדר שלח לך נאמרה בשגגת ע"ז אם למעשה ליחידים אם להוראה לצבור ואם שגגו בהוראתם בשאר עבירות מביאין פר לכל שבט ושבט לחטאת והוא האמור בפרשת ויקרא ואם כל עדת ישראל ישגו והקריבו הקהל פר בן בקר לחטאת וכל שבט ושבט נקרא קהל נמצאו בשגגת ע"ז שבהוראה שנים עשר פרים לעולה ושנים עשר שעירים לחטאת ואף הם נשרפים ונקראים שעירי ע"ז ובשגגת שאר עבירות שבהוראה שנים עשר פרים לחטאת ונשרפים ונקראים פר העלם דבר של צבור:

מדברינו למדת שאין בית דין חייבין בהוראה בשאר עבירות אלא בדבר שזדונו כרת ולאפוקי לאוין גרידי ושגגתו חטאת ולאפוקי פסח ומילה וכן לא בע"ז אלא בדבר שזדונו כרת ולאפוקי מגפף ומנשק שאין זו דרך עבודתה שאין בו אלא לאו גרידא מלא תעבדם כמו שביארנו במקומו סנהדרין ס"ד ב' ושגגתו חטאת ולאפוקי מגדף שאין בו מעשה וכן המשיח והנשיא לא נשתנה קרבנם אלא בדרך זה וכל שאינו בדרך זה דינו כיחיד להביא קרבן יחיד כראוי לו:

לענין ע"ז מצינו שחלק הכתוב בין יחיד למרובים שהיחיד בסקילה וממונו פלט וכן היחידים כגון עיר שהודחה מיעוטה ורבים בסייף וממונם אבד וזהו עיר הנדחת ר"ל שהודחה רובה יכול אף אתה תחלוק בקרבנותיהם בשגגת מעשה שמאחר שחלקת בהם בזדונם אף אתה תחלוק בקרבנותיהם בשגגתם שאע"פ שאין שם פר של צבור שהרי אין כאן אלא שגגת מעשה מכל מקום הואיל ויש כאן שגגת רבים יהא קרבנם חלוק מקרבן היחידים ולא יביאו שעירה תלמוד לומר תורה אחת כלומר תורת כל מי שאין במעשה שלו קרבן צבור בדין אחד הוא ואין חלוק בהם בין יחיד לרבים אלא הכל כיחידים לשעירה על הדרך שביארנו ואינם כמרובים שהרי אינם רוב צבור ולא רוב שבט וכן שלא עשו בהוראה שאילו עשו בהוראה הוה ליה יחיד שתלה בבית דין שפטור לגמרי:

זהו ענין שמועה זו והסוגיא פשוטה היא בפירושי הראשונים ואף גדולי הפוסקים טרחו בה בהלכותיהם והדברים פשוטים:

כבר ביארנו במשנתנו שאמו מן האונסין פוטרת צרתה והיה בדין שתהא תחלוק במשנתנו כענין השאר ויהיו שש עשרה אלא ששנאוה לדעת ר' יהודה שהיה אוסר באנוסת אביו ולפיכך מנאוה בשש עריות הכל כמו שביארנו במשנה:

נשים אלו שהוזכרו במשנה הן הנקראות איסור ערוה ופטורות לגמרי מן החליצה ומן היבום הן וצרות צרותיהן אבל אם היתה זו הנשואה לאח המת שניה אצל היבם והוא הנקרא איסור מצוה ר"ל מצוה לשמוע דברי חכמים או איסור קדושה ר"ל חייבי לאוין כגון אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט או ממזרת ונתינה לישראל חולצת ולא מתיבמת ואע"פ שר' עקיבא היה עושה ערוה בחייבי לאוין אין הלכה כדבריו ודבר זה עיקרו בפרק שני כ' א':