מאירי על יבמות טז

כבר ביארנו שלא נאסרה צרת ערוה אלא במקום יבום אבל אם היתה בתו נשואה לנכרי ולו אשה אחרת ומת מותר לאבי הבת לישא צרתה ואחות אשתו שהיא ערוה פירושו כל שאשתו קיימת אפילו גירשה אבל אם מתה אשתו מותר לישא אחותה שנאמר בחייה כל שבחייה אפילו נתגרשה אבל כל שמתה אשתו מותר באחותה:

יתבאר בפרק שלישי כ"ו א' שכל שנזדקקו שתי יבמות קרובות קורבת ערוה משני בתים אצל יבם אחד אע"פ שאין אחת מהן ערוה עליו הואיל והן קרובות זו לזו קורבת ערוה אינן מתיבמות מעתה שלשה אחים שנים מהם נשואים שתי אחיות או אשה ובתה או אשה ובת בתה ומתו שניהם ונזדקקו שתיהן לשלישי אינו מיבם לאחת מהן שמאחר ששתיהן זקוקות לו הרי הזיקה כקצת קדושין וכל אחת מהן נעשית כעין אשתו וכשמיבם לאחת נמצא שכנס אחות זקוקתו בחייה שהיא כעין אחות אשתו ומכל מקום חולץ הוא להם שאין הזיקה עושתה כאחות אשה לגמרי ליפטר בלא כלום ור' שמעון פוטר בם אף מן החליצה ומדכתיב לצרור בשעה שנעשות צרות זו לזו אף מחמת זיקה לא יהא לך ליקוחין אפילו באחת מהן שכל אחת נעשית לזה כאחות אשתו לגמרי מצד הזיקה ואין הלכה כמותו:

כל שכנס היבם את יבמתו נעשית כאשתו לכל דבר ואינה יוצאה עוד בחליצה אלא בגט וכן אם גירשה יכול להחזירה ואין אומרים הואיל וכנס כבר קיים מצותו ומשגירש עמדה עליו באיסור אשת אח שלא במקום מצוה אלא נעשית אשתו לכל דבר ונפקע אישות שמצד אחיו לגמרי:

היבמה נקנית בביאה ואפילו בא עליה בעל כרחה קנאה ונעשית אשתו לכל דבר לירשה וליטמא לה ולכל שאר הדברים: