מאירי על יבמות קסא

שומרת יבם שזינתה מותרת ליבמה ומכל מקום לכהונה מיהא נפסלה שהרי נבעלה לפסול לה ואחר שכן אם היתה שומרת יבם של כהן נפסלה לו ואע"פ שאין זה זר מעיקרו מכל מקום הואיל ונסתפקו בו ר"ל בשומרת יבם אם תופסין בה קדושין אם לאו הוה ליה כחייבי כריתות דפסלי אף כשאין זר מעיקרו אחר שאין לה אלמנות וגירושין בה כדין גוי ועבד הא שומרת יבם של סריס שזינתה לא נפסלה שמאחר שאינה בת יבום הוה לה פנויה ופנוי הבא על הפנויה לא עשאה זונה:

המשנה החמישית והיא חוזרת לענין החלק הראשון והוא שאמר סריס חמה כהן שנשא בת ישראל מאכילה בתרומה ר' יוסי ור' שמעון אומרים אנדרוגינס שנשא לבת ישראל מאכילה בתרומה ר' יודה אומר טומטום שנקרע ונמצא זכר לא יחלוץ מפני שהוא כסריס אנדרגינס נושא אבל לא נשא ר' לעזר אומר חייבין עליו סקילה כזכר אמר הר"ם מאמר ר' יוסי ור' שמעון שאנדרוגינוס שנשא בת ישראל מאכילה בתרומה יורה שהוא זכר אצלם חזר ר' יוסי מזה הטעם בברייתא ואמר אנדרגינוס בריה בפני עצמה הוא ולא הכריעו בו חכמים אם זכר אם נקבה והלכה כר' יוסי לפי מה שהתבאר ממאמרו בברייתא הוא הדין שהוא אינו מאכיל בתרומה מפני שהוא ספק וספיקא דאורייתא לחומרא וכאשר התקיים אצלנו שסריס אדם חולץ וחולצין לאשתו אין הלכה כר' יהודה והלכה כר' אליעזר באמרו חייבין עליו סקילה כזכר זה כאשר שכב אותו משכב זכור אולם כאשר שכב אותו במקום נקבותו אין חייבין עליו סקילה כזכר:

אמר המאירי סריס חמה כהן שנשא בת ישראל הרי זה מאכילה בתרומה שמאחר שביאתו בהיתר וכמו שביארנו שכל שהוא בידי שמים כשר לבא בקהל אע"פ שאינו מוליד מאכילה בתרומה ונמצא הוא ואשתו ועבדיו אוכלים וכן הלכה:

ר' יוסי ור' שמעון אומרין אנדרוגינוס כהן שנשא בת ישראל מאכילה בתרומה מפני שהם סוברים זכר מעליא הוא ומכל מקום חזר בו ר' יוסי בגמרא לומר שבריאה בפני עצמה היא ולא הכריעו בה חכמים אם זכר אם נקבה והילכך הוא אוכל אבל אינו מאכיל את אשתו בתרומה וכן הלכה ומאחר שהוא אוכל אף עבדיו אוכלין מתורת קנין כסף וכן הדין בטומטום:

ר' יהודה אומר טומטום שנקרע ונמצא זכר לא יחלוץ ר"ל שאינו בר חליצה ובודאי סריס הוא ואין הלכה כמותו וכל שנמצא זכר אין דנין אותו בסריס ומעשה היה באחד שנקרע והוליד אחר כן שבע שנים והילכך חולץ אף במקום אחים כשרים ואין אומרים ודאי סריס הוא ואין חליצתו פוסלת לאחים ואם אין שם אח שלא תהא צריכה חליצה ולא בספק סריס להיות חליצתה פוסלת לאחים אבל לא פוטרת אלא ודאי זכר הוא וחליצתו פוטרת אף במקום אחים וגאוני ספרד פסקו בה לחומרא לחלוץ במקום שאין שם אח אחר ולהיות חליצתו פוסלת במקום אח ולא פוטרת אע"פ שנקרע:

אנדרוגינוס נושא כלומר שאם קדש קדושיו קדושין אבל לא נישא שאם נתקדש אינו כלום שאינו ראוי לינשא שהרי הבא עליו בספק סקילה וכן הלכה וכן פסקוה גדולי המפרשים אבל גדולי המחברים כתבו שתיהן בספק ומצריכין גט בכל אחת מהן ר"ל בין שקדש בין שנתקדש:

ר' אליעזר אומר חייבין עליו סקילה כזכר פירשוה בגמרא כשבא עליה דרך זכרותו אבל דרך נקבותו פטור ממיתת בית דין וכן הלכה וכן כתבוה גדולי המחברים ומכל מקום יש פוסקים שמאחר שלא הוכרע ענינו אם זכר אם נקבה אין כאן סקילה אלא ספק איסור סקילה ותנא קמא דקאמר נושא אבל לא נישא סבירא ליה דהבא עליו בין דרך זכרותו בין דרך נקבותו חייב סקילה כדאיתה בגמרא ואין הלכה כדבריו:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

כל שביארנו שאין אדם מאכיל את אשתו בתרומה לא סוף דבר בתרומה של תורה אלא אף בתרומה דרבנן אינו מאכילה מעתה אנדרוגינוס אינו מאכיל לאשתו תרומה אף תרומה דרבנן כגון של פירות או של חוצה לארץ שבסביבות ארץ ישראל ולא סוף דבר בזמן המקדש שראוי לגזור לו מפני זו אלא אפילו בזמן הזה שאין מקום לגזירה וכל שמאכיל את אשתו בתרומה מאכילה בחזה ושוק:

יראה ממה שכתבנו שכל תרומה בזמן הזה דרבנן אפילו של דגן תירוש ויצהר ושתרומת הפירות אף בזמן המקדש דרבנן ואע"פ שר' יוחנן וריש לקיש נחלקו בה ולדעת ר' יוחנן תרומה בזמן הזה דאוריתא וכבר אמרו ריש לקיש במקום ר' יוחנן אינה משנה אין זו מחלקת של עצמם אלא שהיא תלויה בשל אחרים ומכל מקום גדולי המחברים פסקו שתרומת הפירות בזמן המקדש דאוריתא ואף מסוגיא זו יראה כן כמו שנבאר אלא שמשקה היוצא מהן מדרבנן חוץ מתירוש ויצהר וכן פסקו שתרומות ומעשרות נוהגות מן התורה בארץ ישראל אף שלא בפני הבית ואע"פ שבמקום אחר כתבו שהתרומה בזמן הזה אפילו בימי עזרא אינה מן התורה שאין תרומה של תורה אלא בארץ ישראל ובזמן שכל יושביה עליה תימה הוא שהרי לא נאמרה אלא בחלה וכן כתבוה גדולי המגיהים:

סוגיא זו של עיגולין וחתיכות יש בה כמה בלבולים להרבה מפרשים הן אותם שכתבנו בתרומת פירות ובתרומה בזמן הזה הן משאר דברים גדולים מהם ואי אפשי להעמידך בהם על בירור הענינים אלא בביאור הסוגיא ומתוך כך אני רואה להעירך בה דרך קצרה ולרמוז לך על כל קוץ וקוץ מה שיראה בה לענין פסק והוא שאמרו אמר ר' שמעון בן לקיש מאכילה בתרומה ר"ל אנדרוגינוס לאשתו ולא בחזה ושוק ר' יוחנן אומר אף בחזה ושוק והרי אתה רואה שלא נחלקו אלא על דעת ר' יוסי ור' שמעון שהיו אומרין אנדרוגינוס כהן מאכיל בתרומה וכבר נדחו דבריהם אלא שאנו צריכים בה לידיעת דברים אחרים כמו שכתבנו ושאלו בה לריש לקיש מאי שנא חזה ושוק משום דהוו להו דאוריתא תרומה נמי הויא דאוריתא ואוקמה בתרומה בזמן הזה דהויא דרבנן לדעת ריש לקיש והקשה לו הא בזמן שבית המקדש קיים מאי לא כלומר אינו מאכיל מאחר שהתרומה דאוריתא ואם כן ליפלוג וליתני בדידה במה דברים אמורים בתרומה דרבנן כגון של פירות לשיטתנו ולשיטה האחרת כגון משקה של פירות חוץ מתירוש ויצהר או של חוצה לארץ אבל דאוריתא לא ותירץ דהכי נמי קאמר מאכילה בתרומה בזמן הזה שהיא דרבנן אבל לא תרומה שבזמן חזה ושוק שהיא דאוריתא ואפילו תרומה דרבנן כגון של פירות לדעתנו או של משקה היוצא מהן לשיטה האחרת דהא איכא למיגזר הא אטו הא ור' יוחנן אמר אף מאכילה בחזה ושוק וכל שכן בתרומה אפילו של תורה ואין צריך לומר של סופרים ויש גורסים ור' יוחנן אמר מאכילה אף בזמן חזה ושוק תרומה דרבנן דאי משום גזירה אף בזמן הזה איכא גזירה דתרומה בזמן הזה נמי דאוריתא בראוי לה ולענין פסק כבר כתבנו שאנדרוגינוס אינו מאכיל שום תרומה בעולם:

אלא שמעכשו נעתקה מחלקתם לתרומה בזמן הזה בארץ ישראל ובדגן תירוש ויצהר לשיטתנו או אף של פירות לשיטה שניה אי דאוריתא או דרבנן דלר' יוחנן דאוריתא ולריש לקיש דרבנן והביאה ריש לקיש ממה שהיה הוא שונה עיגול בעיגולין עולה ר"ל עגול דבילה של תרומה שנתערב בעגולי דבלה של חולין עולה באחד ומאה ר"ל שמעלה משם עגול אחד ונותנו לכהן והשאר מותר ואם תרומה בזמן הזה דאוריתא היאך עולה דהא עגול של דבילה דבר חשוב הוא שהרי דרכו לימנות ר"ל לימכר במנין ודבר חשוב אינו בטל אלא ודאי זו בזמן שאין בית המקדש קיים היא שנויה ומפני שתרומה בזמן הזה אינה אלא דרבנן וזו מוכחת דתרומת פירות בזמן המקדש דאוריתא דהא עגול של תאנים היא ומוקים לה בזמן הזה ומכל מקום לשיטה האחרת יש מפרשים אותה בעיגולי זתים וענבים אי נמי אית דמפרשי שאני שונה עיגול בעיגולין עולה ואי בזמן המקדש הוה לן למיגזר אלא בזמן הזה דליכא למיגזר דהא כל תרומה בזמן הזה דרבנן ואמר ליה ר' יוחנן והלא אני שונה חתיכה בחתיכות עולה כלומר חתיכה של חטאת טמאה שנתערבה במאה של טהורות עולה באחד ומאה ואע"פ שהוא איסור תורה ומפני שאינו דבר חשוב דלאו כל שדרכו לימנות שנינו לרבות כל דבר הנמכר במנין על ידי עניים אע"פ שאין דרך עשירים למוכרו במנין אלא את שדרכו לימנות שנינו כלומר שמיוחד בכך שאף העשיר מוכרו במנין ואין בכלל זה אלא השנויים בבריתא ר"ל אגוזי פרך וחבריו שהם חשובים במינן על הדרך שביארנו במסכת יום טוב ג' ב' ועגול וחתיכה אינם מהם ומתוך כך בטלות אע"פ שהן של תורה ואין ללמוד הימנה בתרומה בזמן הזה דרבנן והא למדת דתרומה בזמן הזה לר' יוחנן דאוריתא וכן פסקו בו רבים כמו שכתבנו ומכל מקום גאוני ספרד כתבו דלא אמרה ר' יוחנן אלא לדעת ר' יוסי ור' שמעון שהרי עיקר השמועה על דעתם היא שנויה וכדקאמר לקמן פ"ב א' אמר לך ר' יוחנן הא מני רבנן היא ואנא דאמרי כר' יוסי ומכל מקום הלכה שכל תרומה בזמן הזה דרבנן וזו של עגול בעגולין הלכה פסוקה שעולה באחד ומאה אי משום איסורא דרבנן אי משום דלאו דבר חשוב הוא ואפילו בשל תורה כן:

ומעתה הוא מזכיר משנה זו דכל שדרכו לימנות כדי להודיע מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש בכל שדרכו או את שדרכו והיא מי שהיו לו חבילי תלתן של כלאי הכרם והם ראויים למתק בהם את הקדרה ידלקו ואם נתערבו באחרות כלן ידלקו מפני שהיא דבר חשוב אחר שהיא חבילה ואינו בטל ויש גורסין בה ואחרות באחרות ואין נראה כן דהא ספק ספיקא הוא אלא שאיפשר לפרשה בשנתערבו כלן דהוה ליה חד ספיקא אע"ג דאיכא תרי רובי דכל שקבוע לא שנא חדא רובא לא שנא תרי רובי חדא ספיקא הוא דברי ר' מאיר וחכמים אומרים יעלו באחד ומאתים כדין כלאי הכרם ולבאר טעם מחלוקתם אמרו שהיה ר' מאיר אומר את שדרכו לימנות מקדש וחבילי תלתן מהם ונחלקו ר' יוחנן וריש לקיש שר' יוחנן אומר את שדרכו שנינו וריש לקיש אמר כל שדרכו שנינו ואע"פ שלכאורה נראה שהם חלוקים לדעת ר' מאיר עד שרבים פסקו בה שהלכה כר' מאיר לא כי אלא ר' יוחנן וריש לקיש לדעת חכמים נחלקו וכך הוא הענין ריש לקיש סבר כל שדרכו שנינו שלדעת ר' מאיר כל שדרכו לימנות לקצת בני אדם מצד קצת חשיבות שבהם מקדש ומתוך כך חבילי תלתן מקדשין ועליה אמרו חכמים אינו מקדש שכל שדרכו לימנות ר"ל מדברים שיש להם קצת חשיבות אלא ששה דברים שהם חשובין במינן אבל חבילי תלתן לא הא כל שיש לו חשיבות גדול מקדש ועגולי דבילה חשיבות גדול הוא ואי לאו דרבנן לא הוה בטיל ור' יוחנן אמר את שדרכו לימנות שנינו שהוא חשיבות גדול וחבילי תלתן מהם לדעת ר' מאיר אחר שהיא חבילה ואף על זו אמרו חכמים דוקא ששה דברים אבל עגולי דבילה לא והלכה כר' יוחנן ולדעת חכמים מעתה חבילי תלתן של ערלה או של כלאי הכרם ידלקו שהרי אסורים הם בהנאה ולא סוף דבר חבילה אלא אף בשאין שם חבילה ולא תפס לשון חבילה אלא לדעת האוסר את תערובתה שהיה סבור שהוא דבר חשוב מצד החבילה ולענין פסק אף בחבילה כל שנתערבה עולה באחד ומאתים: