מאירי על יבמות קמט

יולדת טומאתה מרובה שלא לאכול בתרומה וקדשים עד מלאת לה ארבעים לזכר ושמנים לנקבה שעד אותו זמן נקראת טבולת יום ארוך והותר מכלל טומאתה אצל בעלה שלשים ושלשה ימים לזכר וששים וששה לנקבה והזב אין טומאתו מרובה ולא הותר מכללו אלא כל זמן שלא פסק טמא:

כל האסור לאכול בתרומה מצד טומאתו אסור ליגע אלא שאכילתו בטומאת גופו יש בה מיתה בידי שמים ונגיעה אין בה אלא איסור ואע"ג דכתיב בכל קדש לא תגע כבר פירשו בו אזהרה לאוכל ודומיא דאל המקדש לא תבא מה ביאת מקדש אם עבר ונכנס בטומאה יש בו נטילת נשמה שהרי יש בו כרת אף זו בדבר שיש בו נטילת נשמה דהיינו בתרומה במיתה בידי שמים ובקדשים בכרת ואפקה לאכילה בלשון נגיעה לומר שטבול יום פוסלה בנגיעה להיות שלישי ואינו פוסל במעשר שהרי אף אכילתו מותרת לטבול יום ולענין ביאור זה שאמרו איפוך אנא יש לתמוה היאך איפשר לאסור נגיעת טבול יום במעשר אחר שאכילתו מותרת והיאך יאכל בלא נגיעה איפשר בשתחב לו חברו בבית הבליעה ומגע בית הסתרים לא שמיה מגע אלא שלענין פסק אין לנו:

המשנה השניה והכונה בה בענין החלק הראשון במה שנתגלגל בו מענין פצוע דכא וכרות שפכה והוא שאמר אי זהו פצוע דכא כל שנפצעו ביצין שלו אפילו אחת מהן וכרות שפכה כל שנכרת הגיד ונשתייר בעטרה אפילו כחוט כשר אמר הר"ם ממה שיתחייב שתדעהו כי כאשר נפצע הגיד או חוטי בצים גם כן או נכרתו הביצים או נקב הגיד או נקבו הבצים ובכלל כל ריעות שיתחדש בכלי ההולדה ממה שיחייב החכמה הטבעית שהוא לא יוליד עמה פסול:

אמר המאירי אי זהו פצוע דכא כל שנפצעו ביצים שלו ר"ל שהיתה בהם מכת חרב או על ידי קוץ והדומה להם מדברים המחתכים ויתבאר בגמרא שזהו ביאור לפצוע אבל דכא הוא ענין אחר שלא נכלל בפצוע והוא שנידוכו על ידי אבן או מקל אלא שאין בו לא נקב ולא חתוך ומפני ששניהם בדין אחד הוא כוללם בביאור אחד והרי הוא כמי שאמר כל שנפצעו או נידוכו הביצים שלו ואפילו אחת מהן:

ואי זהו כרות שפכה כל שנכרת הגיד כלומר שנכרתה כל העטרה ולא נשאר בלתי אם גויתו הא אם נשתייר מן העטרה כחוט השערה על פני כל היקף ראש הגיד הסמוך לה והוא אותו חוט של עטרה המוקפת בגובה שמשם ואילך משפע ויורד עד ראשה של עטרה כשר שכל שנשאר חוט זה עם הגיד עדיין שכבת זרעו ומי רגליו מקלחין ואינם נשפכים ושותתים מאליהם ונמצא שעדיין הוא מוליד ועקר הענין בפסול זה אינו כשאינו ראוי להוליד לבד אלא כשאינו ראוי להוליד ושנפקעה הולדתו בידי אדם ומעתה כלל הדברים שכל שהוא עדין ראוי להוליד כשר וכל שאינו ראוי להוליד ושנפקעה הולדתו בידי אדם או כלב או חיה רעה או קוץ וכיוצא בדברים אלו הן בפציעה הן בדיכה הן בכריכה הן בגיד הן בביצים הן בחוטי ביצים והם שבילים שבהם שכבת זרע מתבשל פסול הא בידי שמים כגון שנולד בלא עטרה או בפציעת ביצים ודיכתם או בלא ביצים או שמתוך חולי של גופו נתבטלו או שנולדה שם מכה והמיסתם כשר:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

ממה שכתבנו למדת שזו שאמרו בניקבו או נימוקו או חסרו שהוא פצוע דכא פירושו על ידי אדם וכן במה שאמרו מפי חכמים בכרם ביבנה כל שאין לו אלא ביצה אחת אינו אלא סריס חמה וכשר לא סוף דבר בידי שמים שבידי שמים אפילו אין לו ביצה כלל הדין כן אלא אפילו בידי אדם מפני שעדין הוא מוליד ואע"פ שבנפצעה ביצה אחת פסול כך הוא הענין שכל שנפצעה אחת אינו מוליד אפילו היתה האחרת בריאה לשם וכל שניטלה אחת אינו נמנע מלהוליד ודומה למה שאמרו בטרפות חולין נ"ה א' שאם ניטל הטחול כשרה ואלו ניקב בעוביו טרפה וכן ניטלו הכליות כשרה ולקתה בכוליא טרפה ואף גדולי המפרשים העידו שראו בני אדם שלקו בביצה אחת והרופא נטלה לגמרי והוליד ובתלמוד המערב פירשוה דוקא בשנשארה ביצה של צד ימין ואם כן מה שאמרו למטה שנכרתו ביצים שלו פירושו שנכרתו שניהם ומכל מקום יש מפרשים שכל שניטלה על ידי אדם פסול ודברי ר' ישמעאל בידי שמים וכדקאמר הרי הוא כסריס חמה כלומר שהוא מותר לבא בקהל ומכל מקום הוא הדין דאפילו בשנים אלא דחסרון ביצה אחת שכיח חסרון שניהם לא שכיח וכן נראה מתלמוד המערב דתני התם כל שאין לו אלא ביצה אחת אינו מוליד וכשר ומכל מקום ממה שאמרו שם ובלבד בשל ימין נראה כדעת ראשון: