מאירי על יבמות קמה

הערל כשם שהוא פסול לתרומה כך הוא פסול באכילת מעשר שני אלא שבנגיעה מותר כמו שביארנו ובזו נשתוה מעשר שני לתרומה ומכל מקום בהרבה דברים נתחלפו דיניהם זה מזה והוא שאמרו התרומה והבכורים חייבים עליהם מיתה ר"ל זר האוכלם במזיד או כהן טמא שאכלם חייב מיתה בידי שמים שהרי נאמר בתרומה ומתו בו כי יחללוהו ובכורים הוקשו לתרומה וכמו שדרשו ותרומת ידך אלו הבכורים וכן חייבים בהם חומש ר"ל זר שאכלם בשוגג ואסורים לזרים ואם תאמר מה בא ללמדנו ומאחר שהזר האוכלן במיתה יודע אני שאסורים לו פירשו בו ברבים אפילו לאחר פדיון כלומר שאין להם פדיון ואין זה כלום שמאחר שאין להם פדיון ידוע הוא שהאוכלן אף לאחר פדיון חייב מיתה ואין צריך לומר שאסורים לו ועוד שהרי אמרו עליה בסוגיא זו דתנא ושייר מדלא קתני ואין להם פדיון כבמעשר אלמא שלא הוזכר כאן דין פדיון כלל וגדולי הרבנים פירשו בה בפרק הזהב דמשום סיפא נקט ליה דקאמר מה שאין כן במעשר ואלו לא תנייה הכא הוה אמינא מה שאין כן במעשר במיתה וחומש הא איסורא איכא תנא ליה הכא ואסורים לזרים מה שאין כן במעשר דאפילו איסורא ליכא ואף זה יש לנו בו קושיא מצד אחר שהרי בראשון של חלה אמרו החלה והבכורים חייבין עליהם מיתה וחומש ואסורים לזרים ואע"ג דלא תני עלה מה שאין כן במעשר ומתוך כך יש מפרשין בה אסורים לזרים אף בהנאה בכל דבר שיש בו כלוי הקרן כמו שביארנו בפרק אלמנה ס"ו ב' בענין כרשני תרומה ובתלמוד המערב פירשוה במסכת בכורים במקום שאין בו מיתה וחומש כגון בחצי שיעור ועל דעת האומר חצי שיעור אסור מן התורה ויש מפרשים מיתה בטמא שאכלם ואסורים לזרים בזר ואע"ג דמדקאמר נמי בשוגג משלם חומש ממילא ידעינן דבמזיד איכא איסורא דילמא הוה אמינא דבחומש לישתרי לכתחלה וקמ"ל דאסור ואין זה כלום שאין רגילות הלשון ליחס שם איסור לבד במה שחייבים בו מיתה:

והן נכסי כהן ר"ל לקדש בו את האשה הן בכהן בתרומות שנתנו לו הן בישראל באותן שנפלו לו מבית אבי אמו כהן וכן ליקח בהן כל דבר אף מה שאינו ראוי לאכילה אלא שהמקבלם נוהג בהם בקדושתם או מוכרם לכהנים:

ועולים באחד ומאה ר"ל שאם נפלה סאה תרומה במאה של חולין מעלה סאה ונותנה לכהן והשאר מותר לזרים הא בפחות ממאה אינה עולה והכל אסור לזרים ומוכרם לכהנים בזול חוץ מדמי אותה סאה וילפינן לה מדכתיב בתרומת מעשר והרמותם ממנו את תרומת ה' המורם ממנו אם נפל לתוכו מקדשו ותרומת מעשר הוא אחד ממאה לכרי שניטל ממנו המעשר ודוקא מין במינו אבל בשאינו מינו בנותן טעם ואף במינו אינה אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא וכמו שאמרו במסכת נדה פרק דופן עיסה שנדמעה או שנתחמצה בשאור של תרומה פטורה מן החלה והקשו ממאי בשלמא אי אמרת תרומה דרבנן אתי דמועא דרבנן ומבטל חלה דרבנן אלמא דמועא דרבנן היא וכן מצינו בערלה וכלאי הכרם שלמדום מן התרומה לאחד ומאתים דמתוך שכפל איסורן מאכילה להנאה כפל שעורן ואעפ"כ אמרו בערלה פרק הניזקין נ"ד ב' דמדאוריתא חד בתרי בטיל:

וטעונין נטילת ידים ר"ל אף לפירות ואפילו לנגיעה ומפני שהידים גזרו עליהם טומאה שניה ושני עושה שלישי בתרומה ויש גורסין רחיצת ידים ורגלים ושיטפת לשון הוא ולא נכתב בכונה וכן טעונין הערב השמש שאם טבל ועלה אינו אוכל בתרומה עד שיעריב שמשו ונוהגין בכל שנה ושנה חוץ משנת השמיטה שאין אדם זורע בה ואין להם פדיון מה שאין כל אלו במעשר חוץ מנטילת ידים כמו שביארנו בשני של חגיגה י"ח ב' שהרי מיתה לזר אין בו שכל עצמו לזרים הוא נאכל ואם מפני שאוכלו חוץ לירושלים בלא פדיון אין כאן מיתה אלא מלקות וכן אין חומש לאוכלו בשוגג חוץ לירושלם שאין חומש לאכילת שוגג אלא למי שיש בו מיתה במזיד ואין חומש במעשר שני אלא בפדיונו ואם לאוכלו בטומאת הגוף שבירושלם לוקה וחוצה לה מכין אותו מכת מרדות מכל מקום אין בו מיתה ומעתה אף איסור לזרים אין בו לאחר פדיון וכן אינו ממון בעלים לקדש בו את האשה או ליקח עבדים וקרקעות שממון גבוה הוא ולא זכה בו אלא לאכילה ושתיה וסיכה ואע"פ שזו קולא היא אצל תרומה מנאה עמהם הואיל ומכל מקום ישנה בתרומה ובכורים ולא במעשר והעלאה באחד ומאה אין בו שאם נתערב בחולין איפשר לפדותו ולחלל קדושתו בכל מקום שהוא והרי יש לו מתירין וכל דבר שיש לו מתירין אף באלף לא בטיל ואם תמצא לומר שאין בחומשו שוה פרוטה ולדעת האומר שכל שאין בו שוה פרוטה אינו בר פדיה אע"פ שאין הלכה כן כמו שביארנו במקומו ב"מ נ"ג ב' הרי מכל מקום יכול להעלותו לירושלם ואם תמצא לומר שניטמא שאינו בר אכילה מכל מקום אף הוא בטל ברוב והערב השמש אין בו שהרי טבל ועלה אוכל במעשר ואינו נוהג אלא בשנה שלישית וששית של שמטה ויש לו פדיון שנאמר וצרת הכסף:

כשם שביארנו קצת דברים שהתרומה והביכורים שוים בהם ושנשתנה דינם בהם מן המעשר כך מצינו דברים שהמעשר והבכורים שוים בהם ושנשתנה דינם בהן מן התרומה והוא שאמרו יש במעשר ובכורים מה שאין כן בתרומה שהמעשר והבכורים טעונים הבאת מקום לירושלם וכדכתיב בהו בהדיא והתרומה נאכלת בגבולין ר"ל בכל ארץ ישראל מעשר ובכורים טעונין ודוי שהרי בבכורים כתיב ועתה הנה הבאתי גו' ובמעשר כתיב כי תכלה לעשר גו' בערתי הקדש מן הבית והתרומה לא מצינו בה שתהא טעונה ודוי ועוד שכך היא המדה כל שטעון הבאת מקום טעון ודוי כל שאין טעון הבאת מקום אינו טעון ודוי ואע"פ שדרשו וגם נתתיו לרבות תרומה ותרומת מעשר פירשו בתלמוד המערב בשני של בכורים שמי שיש לו מעשר להתודות עליו מתודה על הכל אגבו אבל תרומה בפני עצמה אינו מתודה עליה וכן מעשר ובכורים אסורים לאונן מעשר דכתיב לא אכלתי באוני ממנו ובכורים מדכתיב ושמחת בכל הטוב ולא באנינות אלא שבבכורים מיהא אינו לוקה באנינות שבהם שהרי לא נאמר בו לאו אלא עשה והתרומה לא נאסרה לאונן שהרי אמרו זרות אמרתי לך ולא אנינות וכן מעשר ובכורים חייבין בביעור דכתיב במעשר בערתי הקדש מן הבית והוא הדין לבכורים הואיל וטעונין הבאת מקום והתרומה אינה טעונה ביעור ושמא תאמר והלא אף בתרומה אמרו וגם נתתיו לרבות את התרומה וכן שאמרו במסכת מעשר שני פ"ה מ"ו כיצד היה הביעור נותן תרומה ותרומת מעשר לבעליה אף אנו משיבין השמיע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך שהרי סיומה של אותה משנה ומעשר שני והבכורים מתבערים בכל מקום והענין הוא ששני מיני ביעור הם אחד שמוציאו מן הבית ונותנו לראוי לו וזה ודאי נוהג אף בתרומות שכל ששהא אותם שלש שנים חייב ליתן אותם לכהן וכן בתרומת מעשר ובמעשר ראשון אבל מעשר ובכורים כל שלא העלם לירושלם בשנה שלישית צריך לבערו מן העולם והוא שאמר מתבערים בכל מקום והוא שאמרו שם ר' שמעון אומר הבכורים ניתנין לכהנים כתרומה ומפני שר' שמעון הולך לשיטתו שפוטר בכורים מן הביעור והלכה כתנא קמא:

וביעור זה יש מפרשים בו שריפה או זריקה לים המלח אבל גדולי הדורות מתמיהים היאך הוא יכול לשרוף מעשר בידים ולבערו אלא שיחללוהו על מעות ויעלו המעות לירושלם ויקח מהם דבר מועט בדמים יקרים כדי שיהו כלים מהרה וכן מעשר ובכורים אסור לבער מהן בטומאה ר"ל להדליק מהם אם ניטמאו שאין טומאתם מתירתם להדלקה וכשם שבטהור אסור שהרי לא ניתן אלא לאכילה ושתיה וסיכה אף כשניטמא כן שנאמר במעשר לא בערתי ממנו בטמא ואף בכורים הוקשו להם לענין זה שאם ניטמאו אסור להדליקן או להסיקן תחת תבשילו כקדש גמור שאין ספק בשמן קדש שניטמא שאסור להדליקו והתרומה אם ניטמאת מותר להדליקה או להסיקה תחת תבשילו שנאמר לא בערתי ממנו ממנו אי אתה מדליק אבל אתה מדליק בשמן תרומה שניטמא אע"פ שבטהרתה לא ניתנה אלא לאכילה ושתיה וסיכה וכן שהמעשר והבכורים אם אכלן בטומאת עצמן ר"ל שהמעשר או הבכורים טמאין לוקה אבל אם אכל תרומה טמאה אינו לוקה שאין בה לאו אלא איסור עשה שבפסולי המוקדשין כגון בעלי מומין אחר שנפדו שמותרין לזר שנאמר בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדו אפילו טמא וטהור אוכלין בקערה אחת והרי הטהור אוכל מה שניטמא מצד הטמא אלמא שאוכלן בטומאת עצמן ודרשו בו בשעריך תאכלנו לזה ולא לאחר: