מאירי על יבמות יג

זה שביארנו שמיתת בית דין דוחה עבודה דוקא על הדרך שביארנו ר"ל שהיה רוצה לעבוד ולא התחיל עדין אבל אם התחיל בעבודה ממתינין לו עד שיגמור שנאמר מעם מזבחי ולא מעל מזבחי:

אף קבורת מת מצוה אינה דוחה שבת ומכל מקום דוחה היא את העבודה ואין צריך לומר הטומאה לבד ר"ל שאם אין לו קוברים רשאי הכהן לדחות לאו דלא יטמא ליטמא לו ולקוברו ואפילו היה כהן גדול ונזיר והולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו הכל נדחה מפני מת מצוה כמו שביארנו במסכת ברכות י"ט ב':

טמא שאכל בשר קדש בטומאה חייב כרת שנאמר והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים וטומאתו עליו ונכרתה והוא הדין לשאר קרבנות ובשגגה מביא קרבן עולה ויורד ואף טבול יום או מחוסר כפורים בדין זה אלא שגדולי המחברים כתבו באלו שלוקה ואין בו כרת ומכל מקום הקדיש אוכלין לבדק הבית ואכלן בטומאה אין כאן כרת והוא שאמרו שלמים בכלל הקדשים היו שנאמר בהם כל איש אשר יקרב מזרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל וטומאתו עליו ונכרתה למה יצאו להקיש אליהן ולומר לך מה שלמים מיוחדין שהם קדשי מזבח אף כל כו' כך היא המדה כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא:

מדה זו אינה אלא כשהכלל והפרט בענין אחד או שניהם באיסור או שניהם בהיתר שמאחר שנמצאו שניהם בענין אחד יש לדון בו למה יצא ודאי להקיש אליו לידון הכלל כעין הפרט אבל כל שהכלל בענין אחד והפרט בענין אחר מדה אחרת היא והוא דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש ודינו שלא להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב בפירוש הא משהחזירו הכתוב חזר הפרט לכללו ואף דבר החדש שבו נידון על כל הכלל אלא אם כן נתמעט ממנו צד אחר וכבר ביארנו דבר זה למעלה בביאור הסוגיא: