מאירי על יבמות קכב

קטנה שנתפתתה תחת בעלה אם אשת כהן היא אסורה לבעלה אבל אם אשת ישראל היא מותרת שכל פתוי קטנה אונס הוא ואונס בישראל מישרא שרי כמו שהתבאר:

קטן וקטנה אין חולצין דאיש כתיב בפרשה כדכתיב ואם לא יחפוץ האיש ולמדין אשה מאיש אבל מיבמין ואין חוששין לקטן שמא ימצא סריס ולאשה שמא תמצא אילונית ונמצאו פוגעין בערוה שלא במקום מצוה דלמיעוטא לא חיישינן:

כבר ביארנו שהזונה היא שנבעלה לפסול לה או שהוחזקה ליבעל לפסול לה כגון גיורת ומשוחררת אבל אשה אצל בעלה אף בביאה אסורה לא נעשית זונה ולמדת מכלל דברינו שאין הלכה כדברי האומר זונה כשמה כלומר שאין זונה אלא מאשת איש כשם זונה שפירושו שהיא סרה ממקום הראוי לה למקום שאין ראוי לה על דרך וזנו אחרי אלהי נכר הארץ ולא כדברי האומר שהמופקרת לכל אפילו פנויה לכשרים זונה היא ולא כדברי האומר שאף ביאה אסורה של בעל עושה אותה זונה ואפילו הלך להשקותה ובא עליה בדרך ולא כדברי האומר זונה זו אילונית אלא אין זונה אלא כדרך שכתבנו:

בסוגיא זו אמרו בשם ר' אלעזר שהכהן לא ישא את הקטנה ופירשוה תחלה אף בכהן הדיוט ומחשש שמא תמצא אילונית ולדעת ר' יהודה שעושה את האילונית זונה ולדעת זה אין הלכה כן אלא שאחר כן פירשוה בכהן גדול דוקא ומשום דלכי גדלה ונגמר האישות בעולה היא ולדעת זה אם קדשה אביה מותר שהרי אי אפשר לה למאן וכבר נגמר האישות הא קדשה עצמה אסור שמאחר שאפשר לה למאן לא נגמר האישות עד שתגדיל ואותה שעה בעולה היא וכמו שאמרו דרך פשיטות אי דקדשא נפשה אטו הא ר' אליעזר היא ולא רבנן כלומר הא ודאי כולהו מודו בה דאסור ומכל מקום לישא ולבעול אבל לישא ולשמרה עד שתגדיל מותר וכן הלכה אלא שחזרו ופירשוה אף בכהן הדיוט ומחשש פתוי ואע"פ שפתויה אונס הוא הרי אונס בכהנים אסור וזו ודאי אינה הלכה שאין חוששין לכך וכל שקדשה אביה מותר ואחר כך חזרו ופירשוה בכהן גדול ועל כל פנים אסור בקטנה דכתיב אשה ולא קטנה בבתוליה ולא בוגרת וזו לדעתנו אינה הלכה אלא כל שקדשה אביה מותר בה ומכל מקום גדולי המחברים פסקוה כמו שכתבנו למעלה נ"ט א' וכן פירשוה בכהן גדול ולאסרה על כל פנים מדכתיב בתולה ואין בתולה אלא נערה מדכתיב גבי רבקה והנערה טובת מראה מאד בתולה גו' ושמא תאמר והרי רבקה לא היתה באותה שעה ר"ל כשנשאת ליצחק אלא בת שלש שנים כדאיתה בסדר עולם שנאמר שם שבשעת העקדה נולדה ושבאותו הפרק היה יצחק בן ל"ז שנה ונשאה בת שלש ועמד עשר שנים שהיתה קטנה ועוד עשר שנים שלא היו לו בנים ממנה וכששהא עשר שנים מזמן שנראית לבנים ולא היו לה בנים הכיר שהיא עקרה והתפלל תדע שסוגיא זו חולקת עם תנא של סדר עולם ואף בסוף ספרי אמרו על רבקה שבת י"ד שנה היתה שהרי יצחק כשנולד יעקב היה בן ששים שנה ויעקב כשמתה רבקה היה בן צ"ט שנה שהרי בן ס"ג שנה היה כשנתברך כמו שלמדנו בסוף ראשון של מגלה י"ז א' וי"ד שנטמן בבית עבר וכ' שנה שעמד בבית לבן וב' שנים בחזרתו הרי צ"ט ובאותו הפרק מתה רבקה כמו שדרשו ותמת דבורה גו' אלון בכות שתי בכיות אחת על רבקה ואחת על מניקתה ונתבאר שם שרבקה חיתה קל"ג שנה ואם כן כשנולד יעקב היתה רבקה בת ל"ד שנה ונתאחרה משנשאת עד שנולד עשרים שנה שנאמר ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה וכתיב ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם ונמצא שבת י"ד שנה היתה כשנשאת ואתיא כסוגיא דהכא וכן יראה למטה ס"ד א' בסוגית שהא עמה עשר שנים דקאמר וליליף מיצחק כלומר דשהא עשרין ואע"ג דבת י"ד בוגרת היא ומה הועלנו אפשר ששהתה מלהביא סימנין עד שהיתה בת י"ד שנה:

המשנה החמשית והיא גם כן בענין החלק החמשי והוא שאמר לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא אם כן יש לו בנים בית שמאי אומרים שני זכרין בית הלל אומרים זכר ונקבה שנאמר זכר ונקבה בראם נשא אשה ושהת עמו עשר שנים ולא ילדה אין רשאי לבטל גרשה מותרת להנשא לאחר רשאי השני לשהות עמה עשר שנים אם הפילה מונה משעת שהפילה האיש מצווה על פריה ורביה אבל לא האשה ר' יוחנן בן ברוקא אומר על שניהם הוא אומר ויברך אותם אלקים ויאמר להם פרו ורבו אמר הר"ם פי' ב"ש ילמדו ממשה ע"ה ודעת ב"ה שמשה נמנע מן הנשים למציאת הנבואה אצלו תמיד ולא נלמוד ממנו לשאר האנשים אבל הדין הוא זכר ונקבה אשר בהם ישאר המין ר"ל זכר ונקבה וסבות מניעת הבנים רבות ידועות אצל הרופאים וכבר יהיה סבת זה מן האיש לבדו או מן האשה לבדה או משניהם יחד ולזה כאשר גרשה ישאנה אחר ולא סותר לשלישי מפני שהיא הוחזקה וסבת עשר שנים מאמרו מקץ עשר שנים לשבת אברם הוחזקה עקרה ונתנה לו הגר ויצטרך שיהיו אלו העשר שנים מתמיד לפי הנהוג ולזה אם חלו היו אחד מהם בעיר אחרת לא תמנה מכלל העשר שנים וכאשר היה הענין כן איך מותר לו להשאר עמה ויוציא ויתן כתובה אם אמרה שהסבה ממנו ושהוא אינו יורה כחץ ולא יפטר מן הכתובה בטענת שאינו יורה כחץ ולכן עליו שיחרים חרם סתם בכל מי שתדע שאינו יורה כחץ ולא יודיע זה ואם טען הוא שהיא הפילה בתוך עשר שנים עד שישאר עמה ותאמר היא שלא הפילה יוציא ויתן כתובה מפני שהיא בלתי חשודה לאחזוקי נפשה בעקרה ואין הלכה כר' יוחנן בן ברוקא:

אמר המאירי לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא אם כן יש לו בנים שהרי כל שאין לו בנים מצות פריה ורביה עליו הא אם יש לו בנים מותר הואיל וכבר קיים מצות פריה ורביה ומכל מקום פירשו בגמרא שאע"פ שיש לו בנים ופטור ממצות פריה ורביה לא יעמד בלא אשה שנאמר לא טוב היות האדם לבדו ואפילו יודע בעצמו שאינו ראוי להוליד אלא שאם אין לו בנים נושא אשה הראויה לבנים ועל זו אמרו שמותר למכור ספר תורה כדי לישא אשה אבל אם יש לו בנים לא ימכור ספר תורה בשביל לישא אשה שהרי אינו חייב בפריה ורביה אחר שיש לו בנים אלא ישא איזו זקנה לשמשו ומכל מקום כל שאפשר לו לישא בת בנים בלא טורח ישא אע"פ שיש לו כמה בנים הואיל ואפשר לו להוליד ומדרבנן שהלכה כר' יהושע שאמר למטה ס"ב ב' נשא אשה בילדותו ישא בזקנותו שנאמר בבקר זרע זרעך ולערב אל גו' הא כל שמכיר בעצמו שאינו ראוי להוליד אף הוא נושא את שאינה בת בנים וכך ראוי לו:

בית שמאי אומרים שני זכרים כלומר בכמה בנים אנו דנין שקיים מצות פריה ורביה בית שמאי אומרים שני זכרים ר"ל שני זכרים דוקא ובית הלל אומרים זכר ונקבה ופירשו גדולי הדורות דלבית הלל כל שכן שני זכרים דהא זכרים עדיפי טפי מנקבות וראיה להם ממה שאמרו למטה בני בנים הרי הם כבנים סבר אביי למימר ברא לברא וברתא לברתא וכל שכן ברא לברתא אבל ברתא לברא לא דאלמא זכרים עדיפי ומכל מקום אין כאן ראיה דהתם גבי השלמה שמאחר שהוליד נקבה ומתה בן בתו משלים והראיה דהא שתי נקבות לכולי עלמא לא קיים והתם קאמר רבא אפילו ברתא לברא אבל לעולם לדעת בית הלל זכר ונקבה דוקא ומפני שכך הוא ישובו של עולם וזהו שאמרו בגמרא ולבית הלל נילפו ממשה כלומר שפירש מן האשה בשני בנים אע"פ שלא היתה לו בת וזו ראיה ברורה אע"פ שהם דוחקים לפרשה כשיטתם ומכל מקום בתלמוד המערב פ"ו ה"ו נראה כדעת גדולי הדורות שכך אמרו שם אמר ר' בון אפילו זכר ונקבה דלא כן מתניתין מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל אלא שראיתי לגדולי הדור שכתבו דהואיל ואף לבית שמאי שני זכרים דוקא אין כאן קולא וחומרא ומכל מקום גדולי הרבנים פירשו דלבית שמאי שני זכרים וכל שכן זכר ונקבה ולבית הלל זכר ונקבה דוקא ואם כן זו ודאי מחומרי בית הלל אלא עיקר הדברים כשיטה שלנו ובין בית שמאי ובין בית הלל דוקא אמרו והלכה כבית הלל:

נשא אשה ושהא עמה עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטל אלא יוציא ויתן כתובה וזכר לדבר מאברהם דכתיב ביה מקץ עשר שנים לשבת אברם וכשעברו עשר שנים הכירה שרה שהיא עקרה ומסרה לו שפחתה:

ואם גירשה מותרת לינשא לאחר אע"פ שאין לו בנים מפני שסבות מניעת ההריון רבות ופעמים שהסבה מן הזכר ופעמים שהיא מן הנקבה ופעמים משניהם ומתוך כך מותרת לינשא לשני ולשהות עמה עשר שנים הא לשלישי לא מפני שהוחזקה בשנים ואם הפילה מונה משעה שהפילה פי' בין לראשון בין לשני ופירשו בתלמוד המערב פ"ו ה"ו שאף בהיו לו בנים ומתו מונה משעה שמתו ולפי דרכך למדת שאף בהיו לה בנים מגרשה אחר שמתו ואם כן זה שאמרו במשנתנו ולא ילדה לאו דוקא ואיני מבין לדעת זה אם מתו והיא נזדקנה עד שהדבר ברור שאינה ראויה להוליד מה טיבה של המתנת עשר ואיפשר שלא חלקו חכמים וכן יראה לדעת זה שאף אם ילדה בן אחד כל ששהתה עשר שנים ואין לו ממנה בכדי קיום מצות פריה ורביה יוציא ואף לקצת מפרשים ראיתיה כן בפירוש ומכל מקום גדולי הדור סוברים שכל שילדה ויש לה ולד חי אפילו אחד אינו מצווה להוציא:

האיש מצווה על פריה ורביה ולא האשה דכתיב פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה איש דרכו לכבש כו' ר' יוחנן בן ברוקא אומר על שניהם הוא אומר ויברך אותם גו' פרו ורבו והלכה כתנא קמא:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם: