מאירי על תענית ס

אע"פ שאמרו מקום שנהגו לעשות מלאכה בט' באב עושים מ"מ תלמידי חכמים אף במקום שנהגו לעשות אסורים במלאכה וכל הרוצה לעשות עצמו תלמיד חכם לענין זה תבא עליו ברכה ולא עוד אלא שדרך כלל אמרו העושה מלאכה בט' באב אינו רואה סימן ברכה לעולם ושאילת שלום אסורה בו ועם הארץ ששאל משיבין לו בשפה רפה כענין האמור בשאר תענית צבור בסוף פרק א' וכן היא בתוספתא ובתלמוד המערב:

אע"פ שהרבה דברים התרנו בזה מכח ההלכה אין לו לאדם להקל ראשו בכך וכל המחמיר על עצמו ומרבה באבלות הרי זה משובח וחסידים הראשונים נהגו בעצמן שהיו מביאים לפניהם ערב ט' באב פת חרבה במלח ושורין אותה במים ויושבים להם בקרקע ואוכלים ושותים אחריו קיתון של מים וגאוני המערב נהגו שלא לאכול בו שום תבשיל ויש שנהגו שלא לאכול בשר כל אותה שבת ויש שנוהגים כן מר"ח ובתלמוד המערב שבפסחים פרק מקום שנהגו אמרו הילין נשיא דנהגין דלא למשתי חמרא מן דאב עליל מנהג שבו פסקה אבן שתיה ויש נשים חסידות וקצת זקנים שמושכים ידיהם הימנה מי"ז בתמוז עד ט' באב וכן נהגו שלא ליכנס למרחץ כל אותה שבת ויש מקומות שנהגו לבטל בית השחיטה מר"ח כמו שכתבנו למעלה ובכל מקום בט' באב מבטלים אותה עד שיעבור חצי היום וכל המרבה בענינים אלו הרי זה משובח ומחצות ולמעלה מיהא נהוג בכל מקום לשחוט ולתקן לצורך הלילה ולשון הבריתא בזה מתקנין בט' באב למוצאי ט' באב ויש מתירים במקום הדחק לכבס מן המנחה ולמעלה וממה שאמרו למעלה ואם לא כבס בחמשי מכבס בערב שבת מן המנחה ולמעלה ואע"ג דלייט עלה אביי שעת הדחק שאני ונראה לי לאסור ומ"מ נהגו הנשים בימי הגאונים והרבנים לחוף ראשן מן המנחה ולמעלה ולא מיחו בידם חכמים ולא עוד אלא שסועדים אותן מפני שהיא שעת נחמה וכיוצא בדברים אלו כמו שכתבנו למעלה ואין הדבר נאה ומ"מ אם חל ט' באב להיות בשבת או שחל ערב ט' באב להיות בשבת אין מחסרין ממנו שום דבר אלא אוכל ושותה ומעלה על שלחנו כסעודת שלמה בשעתה והסכימו הגאונים שאף לדברים שבצנעה כן ואינו דומה לאבל שהשבת עולה לו וכן רחיצה וסיכה במה שמותר בכל שבת אחרת וכשחל ט' באב בשבת מאחרין אותו עד למחר וכן בכל אחד מד' צומות ואע"פ שבתענית אסתר מקדימים באלו מאחרים כלל גדול אמרו אקדומי פורענותא לא מקדמינן ובזמן שהיו מקדשים על פי הראיה אם חל ביום ו' מתענים בו ביום:

כל שאירע ט' באב במוצאי שבת קצת מפרשים נהגו לברך על האור אלא שגדולי המפרשים מיחו בדבר הרבה לומר כשם שאינו מבדיל בלא כוס אחר שהבדיל בתפלה כך אין צריך לברך על האור שכבר אמר גם כן בין אור לחושך ואף בסדר רב עמרם כתוב מבדיל ביציאת ט' באב אבל לא על האור ואלו ברך על האור במוצאי שבת מה הוצרך לומר עוד שלא לברך על האור אלא ודאי אין מברכים עליו ואף בהלכאתא גבראתא כתוב שמאחר שתקנוהו על הכוס אין לברכו בלא כוס והוא שאמר הפייט הקדמון איך אברך על לבת ובהיכל עברה לבת ומ"מ אחר שעבר ט' באב בליל שעבר יום א' מברך בורא פרי הגפן והמבדיל ואף בזו יש חולקים שלא להבדיל כלל ויש חוככים להבדיל בשבת עצמו ויש מחייבים להבדיל במוצאי שבת ובהטעמה לתינוק:

והרני מעירך על מה שמחלוקת זה תלויה בו והוא שמגאוני הראשונים כתבו הואיל ופסקנו בפרק תפלת השחר מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ומבדיל על הכוס אף זה מבדיל בברכת המזון של סעודתו אלא שאינו מברך על האור ועל הבשמים ולא על הגפן שהרי אין שם יין בסעודה המפסיק בה ואף הם חזרו לומר שמאחר שבהבדלתו שוייה חול נתחייב באבלות ואבלות בשבת לא אמרו והכריעו מתוך כך שלא להבדיל בשבת ואף אני מרחיקה שמאחר שאין יכול לברכה על הכוס מה בינה לשל תפלה ואין תקנת הבדלה על הכוס אלא ביין וחזרה המחלוקת אם מבדיל במוצאי התענית קודם שיאכל אם לאו ועקר המחלוקת במה שאמרו בערבי פסחים בקצת נסחאות מבדיל כל היום כלו כלומר הא טפי לא וכן פסקוה גדולי הפוסקים והם מפרשים הטעם מפני שאין הבדלה אחר מוצאי שבת מדין תשלומים אלא שכל מחרת מוצאי שבת זמנה הוא שהרי היום הולך אחר הלילה וא"כ משעבר התענית עבר זמנה ואין עוד בה תשלומים ואע"פ שיש שכתבו לדעת זה שלא אמרו מבדיל כל היום הא טפי לא אלא בשכח או הזיד אבל זה שלא נמנע אלא מפני שאין כוס שהרי אינו רשאי לשתות מבדיל אינו נראה שמאחר שאי אתה כוללה בדין תשלומים האיך מבדיל בלא זמנו ויש מודים בזו אלא שמבדילים במוצאי שבת עצמו ונותנים לתינוק וכשאנו משיבים עליהם ממה שאמרו בעירובין מ' ב' על זמן של יום הכפרים לותביה לתינוק אתי למיסרך הם אומרים שלא אמרוה אלא ביום הכפרים שיש בו כרת וכן שהיא בכל שנה אבל דבר שאין בו כרת או אף איסור תורה וכן שאינו מצוי תמיד אין חוששים ודבריהם נדחין ממה שאמרו בפרק נוטל קל"ט א' מיזרע כשותא בכרמא ולמיהב לינוקא אתי למיסרך ובזו אין בה אלא איסור סופרים וכן שאין הדבר מצוי בכל שנה ואע"פ שבמילה המזדמנת בתענית אנו מתירים לברך על הגפן על סמך התינוק בזו אין התינוק ראוי לחוש בו לסירכא וכן מילתא דלא שכיחא הוא אלא מיעוטא דמיעוטא ומ"מ אנו גורסים באחרון של פסחים מבדיל והולך כל השבת כולה וכמו שהוזכר שם בהדיא בעי ר' חייא ועד כמה עד ד' בשבת ר"ל עד יום ד' ומדין תשלומים וכן כתבוה גדולי המחברים ומתוך כך מבדילים במוצאי התענית ואע"פ שבמסכת חגיגה ט' א' אמרו בחגיגה שיש לה תשלומים כל ז' שאם היה חגר ביום א' ונתפשט בשני שאין כאן תשלומים הואיל ובזמנו לא היה בר חיוב אין זה כלום שזה בזמנו בר חיוב היה אלא שהתענית מפקיעו וחיובא מיהא עליה רמיא וכן אפשר לפרשה שלא מחמת תשלומים אלא שכל ימים אלו נקראים מוצאי שבת וכמו שהביאו בהדיא שאמרו בענין גיטין חד בשבא תרין בשבא ותלת בשבא בתר שבא והילכך מבדיל במוצאי התענית אבל לא על האור ולא על הבשמים וכן המנהג בכל גלילותינו מימות הגאונים והרבנים שבהם והדבר נאה שאין שבת יוצא בלא הבדלה ואע"פ שקצת מפרשים כתבו שלא תקנו הבדלה על הכוס אלא בשהעשירו ובט' באב הרי כלנו עניים והכתוב עומד וצווח זכרה ירושלים ימי עניה מילי דבדיחותא נינהו ועוד כשהגיע זמן הנחמה חזר העושר ונוטה אני בכך אף לדעת הפוסקים כל היום כלו שכל שאי אפשר ביומו ראוי מיהא לתשלומים והדברים ברורים:

בתלמוד המערב אמרו שהיחיד בט' באב צריך שיזכיר בתפלותיו מעין המאורע ונסח המתוקן לכך מפורש בתלמוד המערב בשני של מסכתא זו והוא נחם י"י אלהינו וכו' והיכן אומרה בעבודה שכך כלל מסור לנו כל שהוא להבא אומרה בעבודה וכל שהוא לשעבר כגון על הניסים אומרו בהודאה ומ"מ נהגו עכשו לכללו בבונה ירושלם ממה שאמרו אע"פ שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אם בא לומר בכל ברכה וברכה מעין המאורע אומר:

כל שנוהג ביום זה דרך מצוה מלומדה ואינו מעורר את לבו להתאבל על ירושלם אינו רואה בשמחתה ואין צריך לומר שאין שוכחין את אבלותה לגמרי אלא צריך לזכרה בכל שמחה ושמחה ולמעט בכלן לזכירת החורבן כדכתיב אם לא אעלה את ירושלם על ראש שמחתי אלא שאין עושים מזה יותר מדאי בכדי שלא יהא הטבע יכול לסבלו וכ"ש בצבור שאלו במדת הדין אנו מודדין היה לנו לגזור על עצמינו שלא נאכל בשר ולא נשתה יין ושנסגף עצמנו בכל מיני סגוף וכן היו קדמונינו אומרים בדורות של שמד שהיו גוזרים לבטל תלמוד ומצות ושלא ליכנס לשבוע הבן דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא אשה ושלא ליכנס לשבוע הבן ושלא להוליד בנים ונמצא זרעו של אברהם כלה אלא הנח להן לישראל יעשו רצון קונם ויעשה שליש מה שהושלש בידו ובשלישי של בתרא אמרו שלא להתאבל כל עקר אי אפשר שכבר נגזרה גזרה להתאבל יותר מדאי אי אפשר שאין גוזרים גזרה על הצבור אא"כ רוב צבור יכולים לעמוד בה אלא כך אמרו חכמים סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט ופי' שם אמה על אמה וכנגד הפתח עושה אדם כל צרכי סעודה ומשייר בה דבר מועט מן הצריך לה בכדי שהאוכלים ירגישו בחסרון אותו דבר עושה אשה תכשיטיה ומשיירת דבר מועט וכן בכל השמחות וכן מניחים אפר מקלה בראשי החתנים במקום תפלין דכתיב לשום לאבלי ציון פאר תחת אפר ומ"מ אם לקח חצר מכויירת ומצויירת בציור הרי היא בחזקתה ואינו צריך כלום אלא שאם נפלה או ניטשטשו הצורות אינו מחזירם בלא שיור ויש שפירשו שאם ערב בו חול או תבן אין צריך לשייר כלל ומ"מ כל המתאבל על ירושלם כראוי לה זוכה ורואה בשמחתה ובשמחת המכוון ממנה שנאמר שמחו את ירושלם וגילו בה כל אוהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה וזהו שאמרו אם לא אעלה את ירושלם על ראש שמחתי זה אפר מקלה שבראשי חתנים וממה שנאמר פאר תחת אפר ויש מקומות שלא נהגו באפר אלא שמשימים מפה שחורה על ראשם זכר לחורבן וכן מנהג בשבירת הכוס זכר לחורבן: