מאירי על סוכה עו

ומנהג היה בימי רבותי' שאף בימים שגומרין בהם את ההלל היו רוב העם אפי' הבקיאים סומכים על שליח צבור שהיה מקרא אותם ובלא עניית מה ששליח צבור אומר מלה במלה אלא שהיו בענין ענייה בדרכים הרבה ותורף הענין הוא ששליח צבור אומר הללויה והם אומרים הללויה וכן על כל דבור ודבור שבו כגון שהוא אומר הללו עבדי ה' והם אומרים הללויה הוא אומר הללו את שם ה' והם אומרים הללויה וכן על כל דבור ודבור וכשהמקרא מגיע לראשי פרקים הם חוזרים מה שאמר כגון שהוא אומר בצאת ישראל ממצרים והם חוזרים גם כן בצאת ישראל ממצרים מלה מלה וכשהמקרא אומר בית יעקב מעם לועז הם חוזרים הללויה ומ"מ תחלה לא היה המנהג אלא בהודו לה' ומשם למדו אחר כן לכל ראשי הפרקים הוא אומר אנא ה' הושיעה נא והם חוזרים אנא ה' הושיעא נא אע"פ שאינו ראש הפרק ולמדנו ממנה שאם הקטן מקרהו צריך לענות מה שהוא אומר שקראה זו כעין קריאה של קטן היא שהרי הושיעה נא והצליחה נא פסוק אחד הוא וחולקין אותו לשנים כעין קריאת קטן ומאחר שהיא כקריאת קטן כל שאדם בא לסמוך עליה על המקרא צריך לחזור מה שהוא אומר הוא אומר הצליחה נא ולמדנו ממנו שאם בא לכפול כופל שהרי היו יוצאים בו בהללויה והם חוזרים אותו פסוק בלי שום צורך הוא אומר ברוך והם אומרים בשם ה' ולמדנו ממנה שהשומע כעונה שהרי לא חזרו לומר ברוך הבא ולא הללויה עליו ומ"מ י"מ שהבקיאים אין סומכין על המקרא אלא שאף הבקיאים אחר שקראו אותו לעצמם היו נוהגים כן עם שליח צבור ומאותם המנהגים יצאו לנו דברים אלו שכתבנו ומ"מ שומע כעונה דוקא בשומע מפי המחויב בדבר ואף זו בדיעבד ולא לכתחלה:

כל שקורא פסוק שיש בו הזכרת השם לא יפסיק בשהייה בין התיבות שלפני הזכרת השם להזכרת השם שהרי שהייתו גורמת שתהא הזכרת השם תחלת דבורו ולא שיהא נקשר עם שלמעלה הימנו ודומה כמי שמזכיר שם שמים לבטלה ומ"מ בהפסק נשימה או שהייה מועטת (הרבה) אין קפידא שכל כיוצא בזה הדבר ניכר שאינו תחלת דבור אלא אסוקי מילתא קמייתא הוא וזהו שאמר כאן לא לימא ברוך הבא והדר בשם ה' וכן לא לימא אמן יהא שמיה והדר מברך והשיבו בשתיהן אסוקי מילתא הוא ולית לן בה: