מאירי על סוכה עז

כבר ביארנו במשנה שכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן ולענין דקדוק הלשון מיהא זה שאמר עובר לעשייתן ולא אמר קודם לעשייתן הוא לסימן שתהא המצוה תכופה לברכה ולשון קודם משמעו בין סמוך בין מופלג אבל לשון עובר משמעו דוקא בסמוך למצוה ולענין ביאור מיהא יש שואלים האיך חולקים פסוק אנא ה' הושיעה נא לשנים והלא לא התירו דבר זה אלא ללמד לתינוקות ומתרצים בה שלא נאמר כן אלא בתורה ובנביאים אבל בכתובים אין קפידא בדבר וי"מ שפסוק זה מה שהותר לחלקו הוא מפני שלפי הדרש חלוק הוא מעיקרו וכמו שדרשו בפרק ערבי פסחים קי"ט א' אנא ה' הושיעה נא אמרוהו אחיו של דוד אנא ה' הצליחה נא אמרו דוד בעצמו:

המשנה התשיעית והכונה בה לבאר ענין החלק השלישי והוא שאמר הלוקח לולב מחברו בשביעית נותן לו אתרוג במתנה לפי שאינו רשאי ללקחו בשביעית אמר הר"ם כבר קדם הדין בפירות שביעית כי אין מותר לעשות מהן סחורה ולא ליתן דמיהן לעמי הארץ והעקר אצלנו אתרוג בתר לקיטתו אזלינן וכיון שנלקט בשנה שביעית דינו כדין פירות שביעית במה דברים אמורים שנגמר בשנה ששית אבל הלולב מותר למכרו כמו העצים ואין קדושת שביעית חלה עליו:

אמר המאירי הלוקח לולב מחבירו ר"ל מעם הארץ בשביעית נותן לו אתרוג במתנה והענין הוא שכבר ידעת בענין שביעית מה שאמרו בו כלה לחיה שבשדה כלה לבהמתך שבבית ר"ל שאין אוכלין מהן אלא כל זמן שאותו המין מצוי בשדה שנאמר ולבהמתך ולחיה אשר בארצך כל זמן שחיה אוכלת ממין זה בשדה הוא אוכל ומאכיל לבהמתו ממה שבבית כלה לחיה שבשדה חייב לבער אותו המין מן הבית וכן ידעת שאין עושין סחורה בפירות שביעית ועמי הארץ חשודים בכל אלו ומתוך כך אסור ליקח פירות שביעית מעם הארץ שמא שביעית הם והוא נעשה על ידינו סוחר בהם או שמא ישייר מאותם הדמים אחר שעת הביעור ואפי' בכל שהוא אסור ודוקא בדברים שחזקתם מן השמור כגון תאנים ורמונים הא בדברים שחזקתם מן ההפקר כגון הפיגם והלגלוגין והכוסבר ודומיהם מן המינים הפחותים התירו ליקח ממנו בדמי שלש סעודות אם לצורך חבר כדי להמציא לו אכילת שבת מתוך הדחק אם משום כדי חייו של מוכר והתירו אף זו בשלש סעודות הואיל ולחבר התירוה כן לצורך שבת והלולב מיהא אע"פ שהוא בכלל עצים ואין עצים בדין שביעית לולבי דקל בדין שביעית הם מפני שהם דומים לפירות שהנאתן וביעורן שוה שהרי עשויים הם לכבד את הבית והכיבוד הוא הנאתם הוא הוא ביעורם וקלקולם מה שאין כן בשאר עצים העומדים להיסק שהנאתם אחר ביעורם שאדם מסיקם תחלה ואח"כ נהנה בגחליהם או בכח חומם לאפות בו את הפת ומעתה נמצאת למד שהלולב והאתרוג אסור ללקחם מעם הארץ שהרי דמיהם יקרים ועולים ליותר משלש סעודות וא"כ מה שאמרו הלוקח לולב מחבירו בשביעית שהדבר מוכיח שהוא מותר בכך הוא מפני שבודאי בששית נחנט שהאילן הולכין בו אחר חנטה אבל האתרוג יצא מכלל אילן לענין שהולכין בו אחר לקיטתו בשביעית ומתוך כך כשלוקח לולב ממנו צריך שיתן לו את האתרוג במתנה ואם לא רצה ליתן לו מבליע לו דמי אתרוג בדמי הלולב:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

מי שעבר ולקח פירות מעם הארץ קודם זמן הביעור אם כל שהוא בדבר שחזקתו מן השמור אם יתר משלש סעודות בדבר שחזקתו מן ההפקר הרי זה החבר אומר מעות אלו שמסרתי לעם הארץ אם יש קדושת שביעית עליהם תהא קדושתם מחוללת על פירות שיש לי בתוך ביתי שאינם של שביעית ויכנסו הפירות לקדושה תחתיהן והחבר אוכל אותן הפירות בקדושת שביעית ומבערן בשעת הביעור וחלול זה דוקא מדעת חבירו שאם לא כן הרי אין אדם מחלל מה שביד חבירו: