מאירי על סוכה עה

המשנה השביעית וענינה כענין החלק השני גם כן ובפרט בענין זמן נטילת הלולב והוא שאמר מי שבא בדרך ולא היה בידו לולב כשיכנס לביתו יטול על שולחנו אם לא נטל בשחרית יטול בין הערבים שכל היום כשר ללולב כלומר שכל שלולב בידו ראוי לו ליטלו שחרית אחר תפלה קודם ההלל הא אין בידו לולב ונכנס לביתו ושכח ואכל או שאף כשבא לא מצא לולב והוא רעב והתחיל לאכול ונזדמן לו לולב יטול על שלחנו ר"ל שמפסיק מלאכול ופירשוה בגמרא דוקא בשאין שהות ביום אבל אם יש שהות ביום אינו מפסיק והוא שאמר אח"כ לא נטל שחרית יטול בין הערבים שכל היום כשר ללולב ומ"מ יראה בגמרא דוקא בדרבנן כגון לולב בשאר הימים שהרי בחולו של מועד היא שנויה שאפשר לו להיות בא בדרך שאם בא בראשון האיך הוא בא בדרך דמסתמא בא לדרך מחוץ לתחום הוא ואם שיצא לדבר מצוה ועל ידי עירוב כל כי הא ודאי נוטל הוא בהשכמה וכמו שאמרו המשכים לצאת בדרך מביאין לו וכו' אלא בחול המועד היא שנויה שהוא דרבנן ומתוך כך אם התחילו אין מפסיקין וכמו שאמרו שבת ט' ב' לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה ולא יכנס לאכול ואם התחילו אין מפסיקין ולדעת האומר תפלה מדרבנן אבל ביום ראשון שהוא מן התורה אם שכח ונכנס לאכול מפסיק ואע"פ שלענין קדוש היום בערבי פסחים אמרו לדעת ר' יוסי שאם התחילו אין מפסיקין אע"פ שקדוש מן התורה הואיל וקדוש במקום סעודה אין השכחה מצויה בו מה שאין כן בשאר מצות ואף בזו פסקנו בה שפורס מפה ומקדש ולבני גולה שעושין שני ימים מספק שני להם כראשון לענין זה כך הוא דעת רוב פוסקים ומשום דמסקנא דרבא הכי ומ"מ יש פוסקין כרב ספרא ואף בדאורייתא אין מפסיקין אחר שיש שהות אלא שנאה הדבר להפסיק אף בדרבנן ואין צריך לומר שלא להתחיל וכן המנהג:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוה:

המשנה השמינית ועניניה בענין החלק השני גם כן ובפרט במה שנתגלגל בו בעניני קריאת ההלל והוא שאמר מי שהיו עבד או אשה או קטן מקרין אותו עונה אחריהן מה שהן אומרין ותהא לו מארה אם היה גדול מקרא אותו עונה אחריו הללויה מקום שנהגו לכפול יכפול לפשוט יפשוט לברך אחריו יברך הכל כמנהג המדינה אמר הר"ם לכפול הוא שיקרא מאודך כי עניתני עד סוף ההלל כל מלה ומלה שני פעמים לפשוט הוא שיקרא מאודך כי עניתני עד סוף ההלל פעם אחת כל מלה ומלה כמו שקורין כל ההלל והברכה על קריאת ההלל קודם קריאתו חובה בכל מקום ואין הדבר הולך אחר המנהג:

אמר המאירי מי שהיה עבד או קטן או אשה מקרין אותו פי' מנהג קבוע היה בידם שאחד היה קורא את ההלל ומוציא את הרבים והדבר ידוע שכל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את המחויב הלכך צריך שיהו מקרין אותו ושיענה אחריהם מה שהם אומרים ותהא לו מארה על שהוא עם הארץ כל כך שכשאין מזדמן לו מחויב בדבר להוציאו יהא צריך שיהו אשה וקטן מקרין אותו ושיענה אחריהם כל מה שהם אומרים ובתלמוד המערב אמרו תבא מארה לבן עשרים שצריך לבן עשר:

ואם הי' גדול שהוא מחויב בדבר מקרא אותו עונה אחריו הללויה ואע"פ שהיה לנו לומר שלא יהא צריך כלום שהרי המחויב מוציאו הואיל וכעין תפלה הוא ואין אדם מוציא ידי חברו בה וכמו שאמרו בדין הוא שיהא אדם מבקש רחמים על עצמו צריך לענות הללויה ואע"פ שמ"מ בתפלה מוציא הוא את שאינו בקי והוא שישנו שם מתחלה ועד סוף בזו הצריכו לענות הללויה ראשי פרקים על הדרך שיתבאר כדי להפליג בהערת השמחה שזו היא דרך שירה וכמו שאמרו במסכת סוטה ל' ב' כיצד אמרו ישראל שירה משה אמר אשירה לה' והם ענו אשירה לה' משה אמר כי גאה גאה והם ענו אשירה לה' וכו' והקלו לסמוך בהקראה זו אף הבקיאים מפני שאינה תפלה גמורה:

מקום שנהגו לכפול פירוש כל פסוק ופסוק שבכל פרשיות של הלל כופל ומנהג זה היה מפני שממזמור הודו ולמטה הכל כפול הודו שני פעמים יאמר נא שלשה פעמים מן המיצר קראתי יה חזר ואמר יה פעם אחרת ר"ל ענני במרחביה וכן טוב לחסות שני פעמים וכן סבוני וכו' ויהי לי לישועה קול רנה וישועה ימין ה' עושה וכו' ימין ה' רוממה וכו' שערי צדק וכו' זה השער לה' ומפני זה נהגו לכפול מאודך ולמטה כמו שאמרו בגמ' ר' כופל בה דברים ופירשו בו מאנא ולמטה עד סוף המזמור כך פירשו גדולי הרבנים ואין נראה כן שא"כ אנו שאין אנו כופלין מברוך הבא ולמטה כמאן אלא כך נראה לי לפרש ר' כופל בה דברים מאודך ולמטה עד ברוך הבא ור' אלעזר מוסיף לכפול אף בברוך הבא עד סוף המזמור ואנו נוהגים כר' או שמא ר' כופל אנא ה' הושיעה נא ואנא ה' הצליחה נא וכו' לבד ור' אלעזר מוסיף מאודך ולמטה ואנו נוהגים כר' אלעזר ומ"מ בקצת מקומות היו נוהגים לכפול בכל הפרשיות לדמיון אותו מזמור ועל דרך זה אמר שבמקום שנהגו לכפול אף בשאר פרשיות יכפול ומקום שנהגו לפשוט אף מאודך ולמטה יפשוט הכל כמנהג המדינה:

מקום שנהגו לברך אחריו ברכת יהללוך יברך אבל לפניו מ"מ אינו תלוי במנהג שכל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן וי"מ במה שאמר מקום שנהגו לברך אחריו יברך שלא מברכת יהללוך הוא אומר כן אלא מברכה אחרת לפי המנהג הא ברכת יהללוך אינה ברכת חתימה אלא ברכה בפני עצמה והוא שקראוה ברכת השיר ולא ברכת ההלל והראיה שהרי בלילי הפסח אין ברכה לפני ההלל ומי איכא מידי שמברכין לאחריו ואין מברכין לפניו ומ"מ נראה שברכת יהללוך ברכת חתימה היא שאם לא כן האיך לא שאל לאחריה באתרא דנהיגי מאי מברך כמו שמצינו במגילה אלא ודאי ידועה היא והיא ברכת יהללוך ואם מפני שינוי השם ר"ל שקורים לה ברכת השיר שינוי החוזר לברייתו הוא שברכת השיר וברכת ההלל ענין אחד הוא ואע"פ שמברכין אותה במקום שאין ברכה לפניו ר"ל בלילי הפסח שמא מתוך הפסק האכילה שבנתים הפקיעו ברכה שלפניה ואחרונה הואיל ונטמעה נטמעה ולא זזה ממקומה וי"מ שבברכה לפניה היו סומכים על מה שהיו נוהגים לקרותו בבית הכנסת בליל הפסח ומברכין לפניו ויש אומרים בעזרה ומבעוד יום וכן האמת ומ"מ יש מברכין לפניו אף בלילי הפסח ואף אנו נסכמים לכך וכבר כתבנו הענין בשביעי של ברכות ובאחרון של פסחים:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

לענין ברכת המזון בן מברך לאביו ועבד לרבו ואשה לבעלה וסתם הדברים אע"פ שאינו עונה מה שהם אומרים אלא שיענה אמן או אף בלא אמן ומשום שומע כעונה וכן סתם הדברים אע"פ שהאב והרב והבעל אכלו כדי שביעה שנמצאו מחויבין בברכה מן התורה וא"כ אתה צריך לפרשה באשה לדעת מי שמחייבה בברכת המזון מן התורה ומתוך כך בדין הוא להוציא את בעלה וכן בעבד שהרי דינו כאשה אלא שהדבר ספק כמו שביארנו בשלישי של ברכות וא"כ אף הקטן פירושו בבן שלש עשרה שהוא חייב מן התורה ונמצאו שלשתן מחוייבים בדבר מן התורה ומוציאין אחרים אלא שאעפ"כ תבא לו מארה באשה ועבד מפני שבודאי אינו מזלזל בעצמו לצאת בברכתם אלא מתוך שהוא עם הארץ ובבנו מיהא אע"פ שהוא גדול על שיוצא בברכת קטן הימנו במקום שאין זימון ונעשה אצל בנו כעם הארץ אצל תלמיד חכם שיוצא בברכתו בלא מארה כמו שביארנו במקומו ואע"פ שברכת חובה היא הרי אמרו בתלמוד המערב מי שאכל יברך אא"כ בתורת זימון בשלשה או בסופר ובור בשנים והכא ודאי בשנים היא מדקתני דומיא דאשה שאינה בתורת זימון ומארה שלו מפני שהוא בור אצל בנו או שמא אף על ידי זימון שאין ראוי שיהא קטן הימנו וכפוף תחתיו מברך לפניו אא"כ באורח וכדי להפיס דעתו שיברכהו וזו היא שיטת רבותי וכן ראיתיה לקצת מפרשים ואי אפשר להעמידה שהרי בקטן מיהא שאלוה במסכת ברכות כ' ב' ואמרו קטן בר אפוקי הוא וכו' עד שהעמידוה בשלא אכל האב כדי שביעה שאין כזית או כביצה שיעור המחייב אלא מדברי סופרים ואחר שאין חיוב ברכתו אלא מדברי סופרים והרי אף קטן זה הואיל והגיע לחנוך חייב מדברי סופרים אתי דרבנן ומפיק דרבנן ואם כן אף באשה וקטן לדעת הפוסק שאין בה חיוב אלא מדברי סופרים אע"פ שלא הזמן גרמא הואיל ומ"מ תלאה בנחלת הארץ ונשים אין לה חלק בה אתה צריך לפרשה בשלא אכלו בה כדי שביעה ואתי דרבנן ומפיק דרבנן הא אחר שלא אכל כלל אינו מוציא אע"פ שהיא ברכת חובה הואיל ועל מה שנהנה היא באה כמו שכתבנו אא"כ יקרא אותו ויענה אחריו כל מה שהוא אומר ומ"מ הדברים מתמיהים שהרי ברייתא סתם נאמרה והדברים מוכיחים שאפי' אכלו כדי שביעה כן ואף גדולי המפרשים כתבוה כן ובתנאי שיהא מכוין לבו לשמוע ויענה אמן על כל ברכותיו שאין שומע כעונה לבד מספיק לו הואיל ולא מפי המחויב הוא שומע ולא עוד אלא שאף הם סוברים שאף באכילת כזית אדם מחויב בברכה מן התורה ודחו זה שהזכרנו מפרק שלישי של ברכות ממה שנאמר בפרק שלשה שאכלו בסתם משנה בכזית ולא נאמר בתורה ושבעת אלא שדבר בהווה או על דרך מה שאמרו ברכות מ"ט ב' ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתיה ואעפ"כ קטן מוציא בכונת לבו של שומע ובעניית אמן וכן הדברים נראין וכבר כתבנו מזה במסכת ברכות:

ולאיזו שיטה שתרצה מיהא כתבו קצת גאונים בתשובת שאלה באלו שנוהגים לברך לפניהם אחד מבחוריהם אע"פ שהוא גדול מנהג רע הוא ואין ראוי לעשות כך אא"כ הוא אורח שכל שאין שם אורח ראוי לבעל הבית לברך כדי להודות לבוראו שגמלו לספק לבני ביתו ואף במקום אורח לא ניתנה לאורח אלא להפיס דעתו של בעל הבית כדי שיברכהו אבל עיקרה של ברכה לבעל הבית היא ומה שאמרו חולין פ"ז א' על ר' שאמר לאחד כוס של ברכה אתה שותה או ארבעים זהובים אתה נוטל ואם עיקרה לבעל הבית מה הוצרך לכך אין ספק שיכול היה ר' מן הדין לברך בלא רשותו אלא שרוצה היה לכבדו ולהמציא לו ריוח והנאה וכל שאין שם אורח מיהא אין ראוי לבעל הבית להניחה למי שהוא קטן ממנו וכל שכן למי שהוא כפוף תחתיו ומ"מ לדעתי הכל תלוי בכונת הלב וכל שאינו עושה כן להקל במצוה אלא להדריך את בניו בכך אומר אני שיפה הוא עושה אחר שהוא בר מצוה ומ"מ הועלנו מצד אחר בתשובה זו לגעור באותם שמדברים דברי הבאי ושיחה בטלה או באיזו שיחה בשעה שמברכים ואף הם מפרשים כן במה שאמרו אין משיחין בכוס של ברכה כמו שביארנו במקומו: