מאירי על שבועות צ

זה שביארנו במשנה שהשכיר נשבע ונוטל כבר ביארנוה במשנה מטעם שבעל הבית טריד בפועליו וכשפרע קצתם הוא סבור שפרע את כלם מעתה לא נאמרו הדברים אלא בשנחלקו בפרעון אבל אם נחלקו בקציצה כגון זה אומר שתים קצצת לי וזה אומר לא קצצתי אלא אחת המוציא מחברו עליו הראיה והוא שאמרו סתם קציצה מדכר דכירי אינשי ויש בזו דרכים יתבארו למטה:

תנאי שני יש בדין זה והוא שאין שכיר נשבע ונוטל אלא בשתובע בזמנו ר"ל בסוף היום אבל אם עבר זמנו בעל הבית נשבע היסת ונפטר חזקה אין בעל הבית עובר בבל תלין כי מטא זמניה רמי אנפשיה ומדכר וכן דוקא שאין שכיר משהא שכרו ויתבאר למטה שאם יש לו עדים שתבעו בזמנו נשבע ונוטל כל יום התביעה וביאור דבר הוא שזמנו הוא כל הלילה שעשה עמו ביום שלפניו הרי כל אותה הלילה נשבע ונוטל אבל למחרתו נשבע בעל הבית ונפטר ואם הביא עדים שהיה תובעו כל לילה שהוא זמנו נשבע ונוטל בכל המחרת ולא עוד ואם הביא עדים שהיה תובעו במחרת נשבע ונוטל כל הלילה וכן כמה ימים עונה אחר התביעה ויש שואלין אחר שכן למה משביעין נמתין עד הערב ולירמי אנפשיה יש לומר שבשתא דעל על ומכיון שבזמנו אמ' נתתי אף לאחר זמנו נותן לב על כך:

תנאי שלישי יש בדין זה והוא שלא נאמר להיות השכיר נשבע ונוטל אלא בששכרו בעדים שאי אפשר לו לכפור בשכירותו אבל אם שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא שכרתיך נאמן לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך ואין כאן להפקיע דין מגו ר"ל שלא שכרו מתוך שאין אדם מעיז שהרי מתוך שיש לו כסות עינים בפרעתי מצד הטירדא וזה כופר לומר לא נפרעתי אף הוא מחליש כח העזות לומר אחר שהוא אומר לא נפרעתי אף אנו נאמר לא שכרנו ונשבע בעל הבית היסת ונפטר או שבועת התורה אם הוא מודה מקצת ואם לא היה לו אלא עד אחד של שכירות אינו כלום נמצאת למד שתבעו לאחר זמנו שביארנו שנשבע בעל הבית היסת ונפטר פירושו אע"פ ששכרו בעדים:

מחלקת קציצה שאירעה בין שכיר לבעל הבית שלשה דרכים יש בה כיצד אם הוא מודה מקצת כגון שתים קצצת לי לא קצצתי אלא אחת על הדרך שביארנו נשבע בעל הבית שבועת התורה ונפטר לא היה מודה מקצת אלא שאמר שכיר שתים קצצת לי ולא נתת לי אלא אחת והלה אומר אחת קצצתי וכבר נתתיה או שאמ' שכיר שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי אלא אחת והא לך אם שכרו בעדים אלא שלא ידעו כמה פסק לו ותבעו בזמנו נשבע בעל הבית שבועת המשנה כעין של תורה ופטור כדי שלא ילך השכיר בפחי נפש וכן סדרוה גאוני ספרד וגדולי המחברי' אחריהם מן הטעם שנבאר בסמוך ואם שכרו שלא בעדים או שתבעו אחר זמנו נשבע בעל הבית היסת שלא קצץ לו אלא אחת שכבר נתנה או שמזומן לו וטוען עליה הילך ופטור:

כפר בעל הבית את השכירות ר"ל שטען שלא שכרו והביא השכיר עדים ששכרו ונחלקו אח"כ בקציצה אין בעל הבית נאמן בה שהרי זה כאומר לא לויתי ממנו שאינו נאמן עוד בפרעתי והילכך נוטל שכרו בלא שבועה על הדרך שנוטלין פועלים שבאותה העיר על הסך הפחות שבהם מכל הימים שבירר שעשה עמו מלאכה:

שבועה זו כבר ביארנו שהיא שבועת המשנה וביארנו ששבועת המשנה בנקיטת חפץ היא שאם לא כן הרי היא כשבועת היסת והרי שבועת היסת לא הותקנה בימי חכמי המשנה ושמא תאמר א"כ מהו שאמרו כאן עקרוה רבנן לשבועה מבעל הבית ושדיוה אשכיר אלמא שאותה שבועה שהיתה ראויה להטיל על בעל הבית היא שאנו מטילין על השכיר ואותה שבועת היסת היא כדין מנה לי בידך אין לך בידי תדע שלפי מה שסדרנו בשם גאוני ספרד כך פירושו עקרוה לשבועה שהיה ראוי להם לתקנה על בעל הבית בנקיטת חפץ כדי שלא ילך השכיר בפחי נפש והטילוה על השכיר והוא שאמרו למטה בענין קציצה ילמדנו רבינו אומן אומר שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי אלא אחת מי נשבע אמ' להם בזו ישבע בעל הבית ויפסיד האומן קציצה מדכר דכיר לה והקשה למה ישבע בעל הבית כלל ומאחר שמקשה כן אתה צריך לפרש שאין כאן הודאת מקצת כגון שאמ' הילך או נתנה על הדרך שביארנו והרי זה כמנה לי בידך אין לך בידי והשיב שכך היתה התקנה או יביא ראיה ויטול או ישבע בעל הבית ויפסיד האומן וודאי לא היה מקשה לו על שבועת היסת שהרי בכל מחלקת היא אלא שבועת המשנה ולמדת שמחלקת קציצה במקום שאין שם הודאת מקצת נשבע בעל הבית שבועת המשנה על הדרך שכתבנו:

זו היא שטת גאוני ספרד וגדולי המחברים אחריהם ומ"מ גדולי הראשונים שבגלילות אלו נוטים לומר שבזו פטור בהיסת ומה שאמרו למטה ישבע בעל הבית ויפסיד האומן פירושו בהודאת מקצת ומה שהקשו למה ישבע בעל הבית מפני שהיה סבור שאין חיוב שבועה במודה מקצת אלא במלוה ופקדון והשיבו שאף על השכירות הוא:

המפקיד אצל חברו בעדים יכול לומר לו החזרתי ונשבע היסת שהחזיר ונפטר הפקיד אצלו בשטר אינו נאמן בהחזרתי אא"כ נשבע על כך שבועת התורה אבל בשבועת התורה נאמן כאלו אמ' נאנסו כמו שביארנו בבתרא פרק הבית הא מ"מ אם טען שנאנסו אפי' היה הפקדון שלא בעדים צריך שבועת התורה ששבועת השומרים אף אם הפקיד שלא בשטר ושלא בעדים היא ואין מתוך של לא היו דברים מעולם או של החזרתי מפקיעו משבועה שנאנסה ושמא תאמר ומה אתה צריך לכך והרי אין כאן מגו שזה שאינו אומר לא היו דברים מעולם מפני שאין אדם מעיז הוא יראה לי שאין כאן עזות גמור שמתוך שהוא אומר לו בחשאי נאנסו והוא אינו מאמין ומעמידו בדין אף הוא מוצא עצמו לומר לא היו דברים ועל הדרך שביארנו בשכיר למעלה ונמצא המיגו שלם ואעפ"כ אינו מפקיע שבועת האונס שאין מיגו להפקיע את השבועה ושמא תאמר א"כ היאך אמרת בשכיר שאם שכרו שלא בעדים בעל הבית נאמן מתוך שיכול לומר לא שכרתיך פירשו גאוני הראשונים מפני שעקר שבועתה אינה מן התורה אלא מתקנת השכיר ואף התקנה היתה ראויה להשביע את בעל הבית וכשיש שם מיגו בא המיגו לפטור בעל הבית מממון אף בלא שבועה אבל שבועת השומרים שהיא מן התורה אין דין מיגו מפקיעה ואם תשיבני מסוגיא זו שהיה רבא מקשה משבועת השומרים לשבועת השכיר כמו שאמר א"כ שבועת השומרים דחייב רחמנא היכי משכחת לה אלמא שדינן אחד פירשו הם שלא הקשה כן אלא לרמי בר חמא על מה ששבח את השמועה ואמ' כמה מעליא האי שמעתא ומאחר שקלסה כל כך היה נראה מדבריו שחביב לו מתוך להפקיע כל שבועה ותרצוה לאותה שטה כמו שתירצוה ומ"מ לענין פסק אף רבא מודה לעקר השמועה להיות דין מתוך מפקיע שבועת השכיר ולא שבועת השומרים:

וחכמי הדורות חולקים לומר שדין מיגו נאמר אף להפקיע את השבועה אפי' בשבועת התורה ודעת רבא ששכיר ושומרים יצאו מכלל זה מפני שאין כאן מתוך גמור שבשומרים נוח לו לומר נאנסה שהמפקיד בה שמא משיאמר לא היו דברים או החזרתי שהוא בו בריא ואין אדם מעיז וכן בשכיר נוח לו לומר נתתי שיש לו כסות עינים בטרדת פועליו משיאמר לא שכרתיך ולדעת זה מה שאמרו בהנהו עדי דאכלן חושלא בנהרדעא יכול לטעון עד כדי דמיהן מתוך שיכול לומר לקוח הוא בידי יראה דוקא שבעל העזים היה שם בשעת אכילה וטוען בבריא שלא אכל אלא כך שאם לא כן היאך נאמינהו באכילה עד כדי דמיהן במתוך של מקח והרי נוח לו לומר כך וכך אכלו משיאמר לקחתי שזה שכנגדו בריא בהפך ונמצא שנוח לו שיטעננו במה שכנגדו שמא משיטעננו במה שכנגדו בריא וזה תימה אלא בין בשאינו בין בשישנו כך הוא הדין ואף בעלי שטה זו פוסקים בשכיר שהמגו מפקיע את השבועה ואין פוסקי' כן בשומרים:

ומ"מ רוב גאונים מסכימים לדעת ראשון שהרי במלוה על המשכון כשטוען עד כדי דמיו נשבע ונוטל ואע"פ שהיה נאמן בלקוח הוא בידי בהיסת בעלמא כשטוען כך וכך יש לי עליו נשבע שבועת המשנה ונוטל ואין אומרין בה מיגו לפטור את השבועה וא"ת מאחר שהטוען כך וכך על המשכון נשבע שבועת המשנה מה שאמרו למטה אומן אומר שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי אלא אחת כל שהטלית ביד אומן היה לו לומר ישבע ויטול ומאחר שלא שנה כן נראה שבהיסת לבד נאמן אפשר שאף בזו נשבע וזה שלא שנאה כן מפני שאין הדבר מוחלט כן שאפשר שיאמר לו בעל הבית טול הטלית בשכרך ושוב אין האומן יכול לכופו ליתן לי שכרו ואע"פ שבמציעא פרק העליה קי"ח א' אמרו בשוכר את הפועל לעשות עמו בתבן וקש ואמ' לו תן לי שכרי ואמ' לו טול מה שעשית בשכרך אמרו שאין שומעין לו שאני הכא שיש לו משכון על שכירותו או שמא כל שאין כפירה ביניהם אינו יכול לומר כן הא כל שיש כפירה ביניהם עד שאין מאמינין את האומן אלא מטעם מתוך שיכול לומר לקוחה הוא בידי דיו לבא ממנה להיות כמוה והרי טענת לקוח הוא בידי אינה אלא שעושה הטלית שלו ואף בזו כן:

גאוני הראשונים שכתבנו בשמם שהמיגו מפקיע את השבועה בשכיר הם פירשוה בכל שבועה מדרבנן וא"כ אף בכל שבועת המשנה כן ומ"מ גאוני האחרונים פירשוה דוקא בשכיר ומפני שעקרה לפטור ממון כמו שכתבנו הא שאר שבועות המשנה לא הופקעו מדין מיגו ומכאן כתבו שהשותף שחולק ורוצה להשביע את חברו וחברו מודה לו ששותפו היה אלא שלא הונה אותו בכלום אע"פ שאין עדים על השתוף כלל ויכול היה לומר שלא נשתתפו אין המיגו מפקיע את השבועה וכן בכל אותן שנזכרו במשנה:

כבר ביארנו שכל ששכרו שלא בעדים נאמן בעל הבית לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך שמא תאמר א"כ מהו שאמרו שכיר בזמנו נשבע ונוטל כיצד בזמן שאמ' לו שכרתני ולא נתת לי שכרי והלה אומר שכרתיך ונתתי לך שכרך אבל אמ' לו שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי המוציא מחברו עליו הראיה כלומר על השכיר שיביא ראיה בעדים שכך קצץ לו אלמא רישא בשאין שם עדים כלל וכמו שאמרו מדסופא בראיה רישא בלא ראיה ואע"פ שאין כאן עדות הוא אומר שהשכיר נשבע ונוטל כבר תירצו בזו בסוגיא זו רישא וסופא בראיה ראיה דלשלם קתני ראיה דלישבע לא קתני כלומר שהמחלקת של קציצה הוא צריך ראיה על הטענה עצמה שכך קצץ והיא הגורמת לבעל הבית לשלם אבל ראיה הצריכה למחלקת ראשונה ר"ל בשחלקו על הפרעון אינה ראיה על הטענה עצמה ר"ל ראיה שלא פרע אלא ראיה על צד אחר שהוא שכרו והיא ראיה גורמת לישבע וליטול ואינה ראיה לשלם בלא שבועה ומתוך כך לא הזקיק עצמו לשנות ראייה כזו: