מאירי על שבועות פט

חנוני על פנקסו כיצד לא שאמר לו חנוני לבעל הבית כתוב על פנקסי שאתה חייב לי מנה שכל כיוצא בזה אפי' אמ' בעל הבית איני יודע נשבע היסת שאינו יודע ונפטר ואפי' טענו בריא ושלא מחמת מה שמצא כתו' לבד אבל אם אמ' לו בעל הבית תן לבני סאתים חטים ולפועלי בסלע מעות ואני אתן לימים תבע חנוני מבעל הבית ואמ' נתתיו על הדרך שאמרת ופועלים אומרים לא נטלנו ומבקשים לבעל הבית הוא ר"ל החנוני נשבע שנתן והפועלים נשבעין שלא נטלו וכלם נפרעין מבעל הבית שהרי חנוני אומר לבעל הבית אני עשיתי שליחותך בחזקת כל שליח עושה שליחותו מה לי ולפועלים אפי' ישבעו איני מאמינם וכן פועלים אומרי' אתה שכרתנו ומלאכתך עשינו מה לנו ולחנוני ואפי' נשבע אין אנו מאמינים בו ופנקס לאו דוקא שכל שטוען שנתן דנין בו כן אע"פ שאינו בפנקסו אלא שדרך חנוני לכתוב בפנקסו כל הקפותיו ופי' בגמ' בשבועו' אלו שהפועל נשבע בפני החנוני והחנוני בפני הפועל שמא יתביישו זה מזה ויודה אחד מהם אמ' בן ננס הרי בדרך זה או אלו או אלו באים לידי שבועת שוא ונמצא שם שמים מתחלל על כל פנים אלא חנוני נוטל בשבועה ופועלים שלא בשבועה שטענתם בריאה וחזקה יותר משל חנוני ויש גורסי' אף בחנוני שלא בשבועה וכן גדולי הפוסקים ולא יראה כן אלא שלענין פסק אין לנו שאין הלכה כבן ננס אלא כתנא קמא ומ"מ אם מת החנוני פועלים נוטלין בלא שבועה וכן אם מת הפועל חנוני נוטל בלא שבועה שהרי מ"מ אינו מפסיד כלום ואינו משלם אלא תשלום אחד ומ"מ אם אמ' חנוני אתה אמרת ליתן לו והוא אומר לא אמרתי ליתן כלל בעל הבית נשבע היסת ונפטר והוא תובע למי שנתן לו:

אמר לחנוני תן לי בדינר פירות וכו' משנה זו אתה צריך להתבונן בפירושה עד שתשוה בו את המדה לביאור המשניות שלפניה לכללה בדין נשבע ונוטל שהרי מפשוטה של משנה יראה שהחנוני תובע דינר והלה אומר פרעתי ומזקיקין את השבועה לנתבע וליפטר והרי שיצאו דברים אלו מכלל הדין ומכלל המשנה מכלל הדין שהרי כל שתובע והלה אומר פרעתי נאמן בלא שבועת משנה וכאן אמרו ישבע בעל הבית ומכלל המשנה שכלה בנשבע ונוטל וזו בנשבע ולא משלם ואי אתה יכול לפרשה בהיסת כמו שפירשוה גדולי הרבנים שהרי לא נתקנה בימי חכמי המשנה אלא ודאי משבועת המשנה היא ועוד היאך אמ' ר' יהודה במה שאמרו נתן לו את הדינר ואמ' לו תן לי את הפירות אמ' לו נתתים לך שאמרו חכמי' ישבע חנוני היאך אמ' ר' יהודה כל שהפירות בידו ידו על העליונה כלומר אותו שהחנוני אומר עליו שהפירות בידו וישבע בעל הבית והרי מוציא מחברו הוא ואין כאן טעם לתקן בה שבועת המשנה לישבע וליטול או כלך לדרך זו שאם אמ' כל שהפירות בידו על החנוני אין כאן מחלקת בין ר' יהודה ורבנן שאף ר' יהודה אומר כל שהפירות בידו ידו על העליונה על החנוני ואם תסבב דבר זה על הראשונה שאמרו חכמי' ישבע בעל הבית אף לדברי ר' יהודה כן שהרי לפי שטת המשנה הפירות ביד בעל הבית וכמו שאמר ונתן לו וכן שהוא תובע את הדינר וזהו יד העליונה שנאמן בשבועתו על טענתו ואם תסבבנה לשניה לה שאמרו חכמים ישבע חנוני הרי הפירות ביד חנוני לפי השטה שהרי בעל הבית תובעם ומתוך דברים אלו צריך שתישב פירושה על הדרך שפירשוה גדולי הפוסקים והוא שהפירות והמעות הנזכרים במשנה זו לא ברשות חנוני הם ולא ברשות בעל הבית הם עד שיהא האחד נקרא מוציא מחברו אלא צבורים עדין ברשות הרבים והוא שאמרו בגמ' תניא אמר ר' יהודה אימתי בזמן שהם צבורים ומונחים ברשות הרבים ושניהם עוררין עליהם אבל אם הפשילן בקופתו לאחוריו המוציא מחברו עליו הראיה וכבר ידעת בכל מקום שאמ' ר' יהודה אימתי אינו בא אלא לפרש דברי חכמים ולגלות שעקר המשנה סובבת על כך שאלו היה ברשות אחד מהם היה האחר מוציא ואין כאן מקום לתקן בו לישבע וליטול ואם היו ברשות המשתף להם היה דינם כדין ממון המוטל בספק על אחד מן הדרכים שביארנו במקומו בדין ממון המוטל בספק אלא שהן ברשות הרבים שהמסירה קונה שם ולא המשיכה כמו שהתבאר במקומו ומעתה אמ' לחנוני תן לי בדינר פירות ונתן לו והרי הפירות ברשות הרבים ומסרם לו שם אלא שלא הביאם לביתו אמ' לו תן לי את הדינר אמ' לו נתתיו לך ונתתו באונפלי והלה כופר ומערער עליו שלא ליטול את הפירות ישבע בעל הבית ונוטל פירותיו והרי שהחזרת המשנה לאכסניה שלה בדין נשבע ונוטל ומתקנת חכמים ולא תקנוה לחנוני ליטול את הדינר מפני שטענת בעל הבית קרובה יותר שהחנוני מודה לו שמכר לו הפירות ומסרם במקום שהמסירה קונה אלא שתובע דמיה וטוען שלא מסרם אלא על דעת קבלת הדינר והרי כל הנשבעין ונוטלין לא תקנום אלא מפני שהטעם שלהם קרוב יותר כמו שיתבאר בפרטיהם ולא חלק ר' יהודה בזו כלל:

נתן לו את הדינר והרי הוא לפני חנוני והפירות צבורין ברשות הרבים בעל הבית טוען זה הדינר שלפניך באלו הפירות שמסרת לי ברשות הרבים נתתיו והלה אומר לא כי אלא אלו שלי הם ולא מסרתים לך אלא שצברתים ברשות הרבים כדי לקפוץ עליהם בני אדם והדינר מ"מ אינו נתון באונפלי שלו אלא שעומד לפני שניהם בסטיו שלפני החנות העשוי לתשמישן של בני רשות הרבים ומתוך כך הוא נידון ברשות הרבים והרי זה אומר שדינר זה שלי בפירות שכבר מסרתי לך והבאתם לביתך ישבע החנוני מן הדרך שהשבענו בעל הבית בראשונה שהרי בעל הבית מודה שהוא נתן דינר זה לחנוני ותובעו הפירות ונמצא שנתחלפה הטענה ונתחלף הדין וחלק ר' יהודה בזו ואמר כל שהפירות בידו ידו על העליונה כלומר אף בזה קרוב הדבר להיות הפירות ברשות בעל הבית שאין דרך חנוני להצביר פירותיו לחוץ ובאה משנה אחרת בדין זה והיא אמ' לשלחני תן לי בדינר גס מעות דקים נתן לו אמ' לו תן לי הדינר אמ' לו נתתיו לך ונתתו באנפלי ישבע בעל הבית נתן לו את הדינר ואמ' לו תן לי המעות אמ' לו כבר נתתים לך והשלכתם לתוך כיסך ישבע השלחני ר' יהודה אומר אין דרך שלחני להיות נותן איסר עד שהוא נוטל את דינרו ופי' בגמ' שהוצרך התנא ללמד את שתיהן שאלו לא הזכירו אלא הראשונה היינו אומרים שמודים היו חכמי' לר' יהודה במעות שבעל הבית נשבע אף באחרונה ולא חלקו אלא בפירות שהרקב מצוי בהם ונמהר למכרם ומשתדל הרבה על זו אם בהוצאתם לחוץ לקפוץ עליהם בני אדם אם למכרם באשראי וקרוב לומר שכך הוא ר"ל שמסרם לו והוליכם לביתו ודינר זה מאותם שהוליך הוא ובא להודיע שאף במעות אמרו כן ואף במשנה אחרונה פירושה שהמעות צבורין ברשות הרבים בשלחן שלפני החנות והלכה כחכמים בשתיהן:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שכתבנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: