מאירי על שבועות צא

הנותן טליתו לאומן אומן אומר שתים קצצת לי והוא אומר לא קצצתי אלא אחת כל זמן שהטלית בידו על צד שיהא יכול לומר לקוח הוא בידי על הדרכים שביארנו בבתרא פרק חזקת נשבע האומן בנקיטת חפץ ונוטל אפי' היה טוען עד כדי דמיו ואם יצתה טלית מתחת ידו אפי' תבעו בזמנו ר"ל ביום שהשלים האומנות או שהיה עדין בידו אלא שאין יכול לטעון בה לקוח הוא בידי כגון יש לו עדים וראה שהאומן אין לו חזקה על הדרך שיתבאר בבתרא יביא האומן ראיה שכך קצץ לו ואם לא הביא ראיה ישבע בעל הטלית היסת או שבועת התורה אם הודה במקצת כשאר הטענות:

כתבו גדולי המחברים ששכיר הבא לישבע אין מגלגלין עליו ואין מחמירין עליו אלא נשבע שלא נטל ויטול וכל הנשבעים אין מקילין חוץ מן השכיר שמקילין עליו פותחין לו תחלה לומר אל תצער עצמך השבע וטול ואפי' לא היה שכרו אלא פרוטה אחת ובעל הבית אומר נתתיה לא יטול השכיר אלא בשבועה וכן כל הנשבע ונוטל אפי' לא טען אלא פרוטה לא יטלנה אלא בשבועה כעין תורה וגאוני ספרד כתבו בהודאת מקצת שהנשבעין ונוטלין אינם צריכים טענת שתי כסף אלא שגדולי המחברים כתבו שהנתבע צריך שיכפור בשני מעין ואח"כ ישבע התובע בתקנת חכמים ויטול ופירשו הטעם שהרי כל הנשבעין בטענת ספק צריך שיהא ביניהם כפירת שתי מעין ואח"כ ישבע בספק כגון שותפין ואריסין ואפטרופסין והאשה הנושאת והנותנת בתוך הבית ובן הבית שאין אחד מאלו נשבע בטענת ספק עד שיחשוד המשביע אותן בשני כסף ומ"מ גדולי המגיהים תמהים עליהם ומה יעשה השכיר שהשכיר עצמו במעה או בפונדיון ואין ממנו דמיון לאלו שנשבעין בטענת ספק שכל אלו נשבעין להפטר ועל כרחם הם נשבעין אבל זה נשבע ליטול ולדעתו הוא נשבע ליטול ואפי' על פרוטה:

כשם שביארנו בשכיר שלאחר זמנו אין נשבע ונוטל כך בכל אלו שהוזכרו במשנה לא נתקנו אלא בזמנם מפני שרגלים לדבר והוא שאמרו בתוספתא לאחר זמן זה אומר חבלת בי וזה אומר לא חבלתי בך הרי זו כשאר הטענות ואף בעל הבית אינו נשבע אלא היסת כתביעה דעלמא:

כבר הקדמנו שזה שאמרו שהנגזל נשבע ונוטל אין הדבר מוחלט כל כך בידינו אלא שיש בו תנאים ועכשו הגיעה שעה לבאר ענינים אלו כלם על הסדר וכיצד הם דינין אלו:

בא הגזלן וגזם לו שיכנס לביתו ויגזלהו או ימשכנהו וראוהו שנכנס תכף לגזומו לגזול או למשכן ויצא ולא ראוהו בשעה שיצא או שראוהו ולא ראו לו כלים בידו או תחת כנפיו והלה אומר תן לי כלי שנטלת והוא אומר לא נטלתי אין זה נשבע ונוטל הואיל ולא ראוהו שנטל ולא ראו תחת כנפיו שיראה ממנו שנטל אלא נשבע זה היסת שלא נטל ועל זה אמרו עביד איניש דגזים ולא עביד:

כיוצא בו ראוהו שנטל גרזן וגזם שהוא הולך לקוץ דקלו של פלני ומצאוהו אח"כ שהוא נקצץ אין אומרין שזה קצצו עביד איניש דגזים ולא עביד וכן כל כיוצא בזה:

שמא תאמר מה דמיון מזו לזו ובזו של גרזן לא ראוהו נכנס בשדה שהדקל בתוכו שאלמלא ראוהו ודאי חייב י"א מכאן שאפי' ראוהו שנכנס לשדה פטור ויש חולקין בה אלא כל שראוהו חייב הואיל וראינו כניסתו וקציצת הדקל אבל זה שנכנס למשכן אין אנו רואים החסרון בעינינו אלא שהנגזל אומר שכלים אלו חסרים מביתו ומעתה אף ראוהו שנכנס פטור עביד איניש דגזים וכו' וראוהו נכנס בזו של ממשכן הוא כלא ראוהו בקציצת דקל ודין אחד הוא ולי נראה כדעת ראשון שהרי בגמל האוחר ונמצא גמל הרוג בצדו לא פסקנו כר' אחא שאמר בידוע שזה הרגו וכן שבפרק שבועת העדות ל"ג ב' לא מצאו ידיעה בלא ראייה לחייב בממון אלא בהודאה והוא הדין בזו אם ראה הדקל שלם וזה נכנס ותכף חזר וראה הדקל נקצץ ואין שם אחר עמו שהרי ידיעה גמורה אע"פ שלא ראה בקציצתו:

ראוהו שנכנס בגזום זה וכלים לו תחת כנפיו וראוהו יוצא על הדרך שנכנס אף זה אין בעל הבית נשבע ונוטל שהרי בכלים בגפו בא ובכלים בגפו יצא וכן הדין אם לא ראוהו בכניסתו וראוהו יוצא מלא תחת כנפיו שמא ביאה כיציאה ויש חולקין בזו:

ראוהו שנכנס אחר גזום זה בלא כלום תחת כנפיו וראוהו שיצא וכלים תחת כנפיו אלא שלא ידעו מה הם והלה אומר תן לי כלי שנטלת והוא אומר לא נטלתי כלום או שלי נטלתי או לא נטלתי אלא אחד והלה טוענו שתים בכל אלו נשבע בעל הבית ונוטל ולא מתורת חשוד שאם כן היינו שכנגדו חשוד אלא שסתם הדברים בא בטענה הוא שאינו מגזם בחנם ואין עליו דין חשוד אלא שתקנוה מתקנת נגזל והוא שיטעננו דבר שהוא אמיד בו שהוא שלו או שהוא אמיד להיות אותו ענין פקדון בידו ואם ראו את הכלי שהוציא אין צריך לפנים שמחזירו בעדותם ואם גזלו בשוק בפנינו ולא ראינו כמה אף זה נשבע ונוטל:

לא גזם לגזול או לגנוב אלא שנכנס בסתר וראוהו שנכנס ריקן ויצא מלא ונכנס בפני בעל הבית וראוהו עדים שיצא וכלים תחת כנפיו אם חלק עמו בגוף הענין ר"ל שלא נטל הרי האחר נשבע ונוטל והרי זה בכלל גזלן הואיל ומכחיש דברי העדים הא אם הודה מקצת הואיל ואינו מכחיש דברי העד שהרי מודה שנטל אינו נקרא גזלן ונשבע ולא משלם כדין מודה מקצת: