מאירי על שבת קפט

כשם שביארנו בגדילה ופיקוס שהם כעין מלאכה ואסור כך אסור לאשה להעביר סרק על פניה והוא הדבקת סמים אדומים על פניה להראות את עצמה כאשה נאה מפני שזה כעין צביעה הוא וכן פסקוה גדולי המחברים ומ"מ גדולי הפוסקים לא הביאוה ושמא פקפקו בה מפני שהיא בגמרא דעת יחיד או שמא הם מפרשים את הסרק והפיקוס הכל אחד כדרך הירושלמי שכתבנו:

החולב את הבהמה חייב משום מפרק והוא תולדה של דש וכבר ביארנו מה שהקשו עליה ממה שאמרו אין דישה אלא בגדולי קרקע והמחבץ ר"ל המעמיד את החלב חייב משום בורר שמפריש הקום מן החלב וי"מ במחבץ שנותנו בסל והקום יוצא מאליו אלא שיש חולקים להתיר כן והמגבן חייב משום בונה ואע"פ שאמרו אין בנין בכלים יש בנין באוכלים:

רדיית הדבש אסור כעין תלישה שהיא תולדת קוצר ומ"מ אינה אסורה אלא מדברי סופרים:

מכבד ומרבץ אסורים משום שבות שמא ישוה גומות שאף המרבץ מדביק העפר בגומא ומ"מ במקום שהוא רצוף באבנים מותר והוא מה שנזכר בסוגיא זו אמימר שרא זילחא במחוזא ומ"מ גדולי הפוסקים מתירים בשניהם לכתחילה ואף בכבוד בהוצא מפני שדבר שאין מתכוין הוא ואין בה פסיק רישיה ומ"מ יש נוהגים בבגד וכיוצא בו שלא לעשות כדרך חול וכן הדבר נאה וגדולי המחברים מתירין בריבוץ ואוסרין בכיבוד והדברים נראים מפני שהשואת גומות קרובה בכבוד ואינה קרובה ברבוץ וכן הסוגיא מוכחת שאמרו להדיא ברבוץ והאידנא דסבירא לן כרבי שמעון מותר לכתחילה וגדולי המפרשים כתבו שהבית שנתכבד מערב שבת ולא נפלו בו בשבת קליפי אגוזים ודומיהם מן הדברים האסורים בטלטול אלא שרוצה לכבדו משום פרורין מותר אבל כל שלא נתכבד מערב שבת אי אפשר בלא השואת גומות ואסור והוא הדין אם היו שם קליפין ודברים האסורים לטלטל שהוא אסור משום טלטול מן הצד ונראה מדבריהם שהריבוץ מיהא מותר ואין אנו צריכי' למה שהתיר אמימר הזלוף במחוזא מצד שהיתה כל העיר רצפה של אבנים ומ"מ ראוי לאדם שלא יעשה כן אלא מתוך הצער וכן שלא יעשה כן להדיא והוא שאמרו באחד מגדוליהם שהיה מצטער מהבל שהיה עולה מן הקרקע והביאו לו מה ששנו בברייתא הרוצה לרבץ את ביתו בשבת מביא עריבה מלאה מים ורוחץ פניו בזוית זו ידיו בזוית זו רגליו בזוית זו ונמצא הבית מתרבץ מאליו ומ"מ אין אנו צריכין לכך אלא עושה לכתחלה וכן אין אנו צריכים למה שאמרו אשה חכמה מרבצת ביתה בשבת כלומר שרוחצת כוסות בזוית זו וקיתוניות בזוית זו עד שתרבץ כל הבית שכל זה אינו אלא למי שאינו סובר כר' שמעון אבל לר' שמעון מותר לכתחילה מצד שכל דבר שאין מתכוין מותר ומה שיש להקשות בסוגיא זו במעשה של אמימר היאך לא היה אוסר במחוזא מגזירת המקומות האחרים כבר ביארנוהו בפרק שני:

יש שואלים בסוגיא זו כשהיו אוסרין את הריבוץ מצד שלא היו סוברים כר' שמעון היאך היו מתירין בהערמה ופירשו שהערמה לצורבא מרבנן מותרת שאינו מדמה מילתא למילתא וכמו שאמרו בההוא צורבא מרבנן דהוה נאים במברא ומעברו ליה בעוד שהוא ישן ושומר שדותיו ופרדסיו ואע"פ שאסור לעבור בספינה מצד אל צד גזירה שמא יעשה כלי של שייטין מ"מ הערמה בדרבנן בצורבא מרבנן מותרת:

יש לשאול בסוגיא זו דרך ביאור חכמים שבמשנתנו שאסרו כבוד וריבוץ משום שבות אם הם סוברים כר' שמעון אף לכתחילה יתירו ואם הם סוברים כר' יהודה הרי לר' יהודה כל דבר שאינו מתכוין אסור מן התורה ממה שאמרו למטה בשר אע"פ שיש שם בהרת יקוץ והקשה למה לי קרא ותירץ לא נצרכה אלא לר' יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור ומאחר שהוצרך הכתוב להתיר ודאי איסור תורה הוא שלא חששה תורה להתיר שבות ותרצו חכמי הדורות שלפנינו שהם סוברים כר' יהודה ולא אמר ר' יהודה שדבר שאינו מתכוין איסור תורה אלא בשאר איסורין אבל שבת אינו אסור אלא מדברי סופרים שמלאכת מחשבת אסרה תורה ומ"מ בכריתות מצינו שרבי יהודה אמרה לענין שבת בשמועת החותה גחלים בשבת אלא שיש מתרצי' שבזו אף לר' יהודה אין בו איסור תורה הואיל ומשוה גומות כלאחר יד הוא:

עציץ שהוא נקוב בכדי שיצא ממנו שרש קטן והוא פחות מכזית מעט הרי הוא כקרקע והנטוע בו אינו מקבל טומאה וכן אם היו שם מים אין מכשירין ושאינו נקוב אינו כקרקע והנטוע בו מקבל טומאה וכן אם היו מים בתוכו הרי אלו מכשירין אף לענין תרומה ומעשר זרע תבואה בעציץ נקוב הרי הוא כארץ וחייב בתרומות ומעשרות וכשאינו נקוב פטור ולמדת שאין הלכה כר' שמעון שהיה אומר אין בין עציץ נקוב לשאינו נקוב אלא הכשר זרעים ולהחמיר כלומר שלענין תרומה ומעשר אף כשאינו נקוב חייב עד שהקשו מדידיה אדידיה על שהיה מיקל בשבת לומר שהנקוב כשאינו נקוב ומחמיר במעשר ותירץ בה שאף לענין מעשר לא אמרה להחמיר אלא להקל לעשות נקוב כשאינו נקוב וגדולי הראשונים טורחים לפרש סוגיא זו בדרך אחרת ואין צורך בכך: