מאירי על שבת קפח

כבר כתבנו שיש קצת מפרשי' שפוסקי' כר' שמעון שאינו חייב אלא במלאכה הצריכה לגופה מעתה המוציא את המת פטור ולא סוף דבר להניחו ברה"ר אלא אף לקברו כמו שביארנו אבל המוציא את הקרדום לחצוב בו או את המר לחפור בו או את הספר לקרות בו הרי זה מלאכה הצריכה לגופה ואין צריך לומר אם היא צריכה לגופה כגון מר לעשות לו טס ר"ל שנרצף פיו וצריך להוסיף עליו כמין טס דק שיהא ראוי לחפור או את הספר להגי' בו וזה שאמרו במר לחפור בו לא סוף דבר בחפירת שדהו אלא אפילו לחפור בו קבר למת וכן מוציא מטה להניח בה את המת חייב ויש חולקין בשני אלו וכוללים אותם עם מלאכה שאין צריכה לגופה:

מלאכה שאין צריכה לגופה שלדעת ר' שמעון אין חייבין עליה מ"מ לכתחלה אסור לעשותה ואף לדעת הפוסקים חייב עליה שנמצאו מחייבי' בהוצאת המת אם היה המת עומד בבית בזלזול החיים כגון שמריחין ממנו ריח רע מוציאין אותו לכתחילה לכרמלית הואיל והוצאה לכרמלית אינה אלא מדברי סופרים גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה ר"ל לאו דלא תסור כמו שביארנו במסכת ברכות ומ"מ אם היה להם מקום לעמוד בו מניחין את המת והם עומדים במקום אחר וככר או תנוק אין צורך בו שכל שלכבוד החיים מותר בלא ככר ואדרבא אם הוציא ככר או תינוק חייב בהוצאתם ואין אומרים שהם טפלים למת אדרבא המת טפל להם ולא אמרו ככר או תינוק אלא בטלטול הנעשה לכבוד המת כגון מוטל בחמה ולטלטלו בתוך הבית עצמו וגדולי הרבנים כתבו כנגד סברא זו ואין דבריהם נראים:

שמא ממה שכתבנו אתה למד שלא נאמר גדול כבוד הבריות אלא לכבוד החיים והרבה מפרשים כתבוה כן בפירוש שבמת המוטל בחמה לא התירו במקום שאין ככר או תינוק לטלטלו מפני שאין שם כבוד החיים ומת ביום טוב שני יתעסקו בו ישראל לכבוד החיים ואין זה כלום שהרי במת מצוה התירו משום כבוד הבריות בהולך לשחוט את פסחו ובמקרא מגלה ומת מצוה מאי כבוד החיים איכא וא"ת שכל שהמת מוטל בבזיון זלזול [החיים] הוא אינו כן אלא כשמסריח אלא כל כבוד הבריות הותר הן לכבוד המת הן לכבוד החיים וכל שראוי לקוברו ומשהין אותו זלזול המת הוא וכבר כתבנו מענין זה בפרק כירה:

כבר ידעת שאסור לתלוש סימני טומאה שבבהרת ושאר מיני הצרעת שנ' השמר בנגע הצרעת כלומר שלא יקוץ בהרתו וכל מקום שנ' השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה ואפי' לא הועילו מעשיו אסור אלא שאינו לוקה עד שיועילו מעשיו והוא שיתלוש או יקוץ בדרך שכשיראהו הכהן לא ימצא שם סימני הטומאה ויטהר מעתה היתה בו בהרת ששתי שערות לבנות מטמאין בה ותלש את האחת לוקה שהרי גורם לטהרו שלא כדין היו שם שלש ותלש את האחת אינו לוקה שהרי הוא נשאר בטומאתו וכן אם היתה בו מחיה והוא סימן טומאה בכעדשה ואם היתה שם ביתר מכעדשה וכואה שלא יהא שם מחיה כל כך אם לא כוה את כלה אלא שכוה מקצת ממנה ונשאר בה כעדשה אינו לוקה שהרי הוא טמא כמות שהיה אבל אם כוה ממנה עד שלא נשאר ממנה אלא פחות מכעדשה לוקה וכן כל כיוצא בזה בכל הנגעים:

מה שכתבנו במת שהמוציא ממנו כזית חייב הא חצי זית פטור יש צדדין שאף בהוצאת חצי זית חייב והוא כל שהועיל במעשיו ר"ל שנתמעט השיעור מלטמא כיצד היה בבית כזית מת מצומצם והוציא משם חצי זית חייב שהרי נתמעט השיעור הנשאר מלטמא אבל חצי זית מכזית ומחצה פטור שהרי לא מיעט שיעור הנשאר מלטמא וכן הדין בשאר הטמאות:

המשנה השביעית הנוטל צפרניו זו בזו או בשניו וכן שערו וכן שפמו וכן זקנו וכן הגודלת וכן הכוחלת וכן הפוקסת ר' אלעזר מחייב חטאת וחכמים אומרים משום שבות התולש מעציץ נקוב חייב ושאינו נקוב פטור ור' שמעון פוטר בזה ובזה אמר הר"ם פי' מי שנטל אלו בידו מעצמו כמו צפרניו בזה הוא המחלוקת שזכר וכל מי שנטל אחת מהן במספרים ודומה לו מכל הגלוח בין שנטל שתי שערות יתחייב לדברי הכל וכמו כן אם עשה בזה לאדם אחר אפי' ביד שהוא חייב ודע כי שער הראש כשנפסק או נתלש רובו ונשאר תלוי מן הראש ומצער אותו מותר לו לכרתו בידו בשבת וגודלת היא האשה היודעת לגדל השער ולעשותו עבות ופוקסת היא הנותנת שער על הצדעים והוא ממין גדילת השער וכוחלת היא הנותנת כוחל בעין ור' אליעזר אומר כי אלו תולדות כי גודלת תולדת בונה וכוחלת תולדת כותב וחכמים אומרים כי ענין גדילת השער אינו ענין בנין וענין הכחל אינו ענין הכתיבה והעקר אצלנו לבאר עציץ נקוב הרי הוא כארץ ושיעור הנקב כדי שרש קטן וכבר ביארנו זה בפרק חמשי ממסכת דמאי ור' שמעון אינו סובר שיהיה כארץ לענין שיתחייב סקילה ואין הלכה כר' שמעון והלכה כחכמים:

אמר המאירי המשנה השביעית והכונה לבאר בה ענין החלק הששי והוא שאמר הנוטל צפורניו זו בזו שהוא דרך שנוי או בשניו וכן שתולש שערו בידיו וכן שפמו או זקנו וכן הגודלת שערה והפוקסת ושניהם תקון בשער הראש הגודלת שעושה אותם גדילים ופוקסת היא הסריקה במסרק ויש חולקים בפיקוס ממה שהיו סבורים לחייבו בגמ' משום טווה ומה דמיון ממסרק לטוייה אלא שהוא פירוד השערות ביד ובירושלמי פירשו פוקסת משום צובעת אלמא שהוא כעין סרק על פניה וכן הכוחלת בכלם ר' אליעזר מחייב חטאת נוטל צפורניו ושערו ושפמו וזקנו מפני שהן תולדת גוזז ואע"פ שהוא עושה בשינוי חייב לדעת ר' אליעזר וגודלת ופוקסת משום בונה והוא שמצינו בענין זה לשון בנין ויבן יי' את הצלע מלמד שקלעה הקב"ה לחוה והביאה אצל אדם והכוחלת חייבת משום כתיבה שמוליכה הכחול סביבות העין כאדם המוליך את הקולמוס סביב האותיות ופי' בגמ' שלא חייב ר' אליעזר בנטילת צפרניו בדרך זה אלא לעצמו אבל לחבירו הואיל והדבר מאוס אין דרך בכך ופטור וחכמים אוסרים בכלם משום שבות מדברי סופרים ואפי' בלא שינוי הואיל ומ"מ בידו הוא עושה הא בכלי חייב מעתה אין חלוק בין לעצמו בין לחברו אלא כל שנטל צפורנים ושער בכלי חייב בין לעצמו בין לאחר מתולדת גוזז בידו פטור בין לאחר בין לעצמו אלא שמ"מ אסור אפילו לרחוץ בדבר שמשיר את השער כמו שיתבאר וכן הגדילה והפקוס כעין בנין הוא ואסור ומ"מ אינו בנין גמור להקרא תולדת בונה לחייב חטאת על הדרך שאמרו בכלים שאין בנין בכלים ואעפ"כ לכתחילה אסור להחזיר מנורה של חוליות וכיוצא בה מפני שנראה כעין בנין וכן הכוחלת כעין כתיבה ורשום הוא והוא מן הדברים שנאסרו מחמת שהן כעין מלאכה ואינן מלאכה ולא תולדת מלאכה והלכה כחכמים התולש מעציץ נקוב חייב שהרי הוא כמחובר לקרקע שעל ידי הנקב לחלוחית הקרקע עולה והוא יונק ואפי' לא נקב בקרקעיתו אלא בדפנו הדין כך לפי מה שהתבאר בגמ' ושיעורו בכדי שיצא משם שרש קטן וכשאינה נקוב פטור שאין זה נקרא מחובר והרי המחובר בתוכו הוא כמי שמונח בסל וכן הלכה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

הנוטל שער בכלי שכתבנו במשנה שהוא חייב שיעורו כמלא פי הזוג והוא שתי שערות ואם היה מלקט לבנות מתוך שחורות אפילו אחת חייב ודבר זה אף בחול אסור משום לא ילבש גבר שמלת אשה:

הקורח קרחה על המת לוקה ושיעורו מבואר במקומו משיראה מראשו פנוי כגריס בלא שער ואין הלכה כמה שאמר כאן כמלא פי הזוג:

צפורן שפירשה רובה וקרובה לינתק וכן ציצין והם כמין חוטי' של עור מפורשות מסביב הצפורן ומצערות הרבה ופירשו רובן וקרובים לינתק אם פירשו הציצין כלפי מעלה לצד אורך הצפורן מותר ליטלן ביד ובכלי מיהא פטור אבל אסור ואם לא פרשו רובן ואין מצערות אותו כל כך ביד פטור אבל אסור בכלי חייב חטאת: