מאירי על שבת קה

אע"פ שהתרנו להיות חמור יוצא במרדעת באוכף מיהא אסור אפי' היה קשור בו מערב שבת שהאוכף הוא של עצים ונתון על המרדעת ואין דרך להניחו אלא כשרוצים להטעינה משאוי ולא סוף דבר בשקשר לו מסרך שלו והוא הקרוי פייטראל ועשוי שלא ירד המשאוי על זנבו בעלייתו בהרים וכן שהפשיל רצועתו תחת זנבו העשוי' שלא להוריד המשאוי על צוארה כשיורדת מהר לבקעה שהרי אלו מוכיחים שלמשאוי נתכוון אלא אף בלא מסרך ורצועה אסור כל עצמו אינו אלא למשאוי ואוכף העשוי לרכיבה שקורין שי"לאה הואיל ואינו למשאוי אלא לרכיבה ואין הרכיבה משאוי שהרי חי נושא את עצמו יש מתירין לצאת בה אם היתה קשורה מערב שבת או שקשרה גוי להוליכה או לאיזו סיבה:

אע"פ שאסרנו להיות חמור יוצא במרדעת בזמן שאין קשורה בו מערב שבת מותר להניחו עליו על מנת שלא לצאת ברשות הרבים אלא בחצר מפני הצנה ואף זו דוקא בשלא יקשרנה אלא שיניחנה הנחה פשוטה על גביו שהקשירה אסורה לו בשבת ולא משום קשר שהרי עשוי להתיר הוא אלא שאי אפשר שבקשירתו לא יהא סומך על צידי הבהמה ונמצא משתמש בב"ח ומ"מ פרומביא ואפסר אין בקשירתם תשמיש דצדדין ומותר ויש שמצריכים בהן קשור מערב שבת ולא יראה לי כן שהרי סתם אמרו יוצא באפסר יוצא בפרומביא:

יש מי שאומר שאף נתינת אוכף על המרדעת להפליג בחומו מותר ומ"מ מה שהתרנו נתינת מרדעת או אף נתינת אוכף דוקא לחמם וכדי להצילה מצער הקור אבל נטילתם ממנה אסור אע"פ שאפשר שהיא מתחממת יותר מדאי שאין צער חמימות נידון בצער אצל חמור ומ"מ מתיר קשריה ומוליכה ומביאה בחצר והוא נופל מאליו ומ"מ לצורך גופו כגון לישב עליו אין פקפוק בהתרו:

רגילים היו לתלות טרסקל ר"ל סל בצואר הבהמה ופיה נתון בתוכו לאכל משם שלא תטרח לשוח בקרקע ודבר זה בשבת אסור אף בחצר הואיל ואין כאן הצלת צער אלא תענוג ויראה בסוגיא זו דוקא בגדולים אבל קטנים שארכובותיהם גבוהות וצוארם קטן ויש להם צער לשוח ולאכול מותר בחצר הא לצאת בהם לרה"ר אסור מפני שהוא כמשאוי:

רוב ספרים גורסים במלה זו קלסתר אלא שהמפרשים פירשוה ג"כ מענין טרסקל וקצת גאונים מפרשים בו מלשון קלסתר פנים והוא מכסה שקרוי בית פנים שמכניסים בו ראשו של סיח ומלבישין את פניו ממנו שלא יכנו שרב או צנה ואף זו ברה"ר אסור ובחצר מותר בקטנים ואסור בגדולים:

לא יצא הסוס בזנב שועל והוא שהיו רגילים בדברים המוניים ליתן זנב שועל בין עיניו שלא ישלוט בו עין הרע ולא בזהורית שבין עיניו והוא נתון שם לנוי שכל העשוי לנוי בבהמה אסור וכמו שאמרו למעלה ברצועת פרה שבין קרניה שלדברי הכל לנוי אסור ויש שואלין בה ממה שאמרו למטה אין חמור יוצא בזוג אע"פ שהוא פקוק ותלו הטעם משום דמחזי כאזיל לחינגא הא משום נוי מיהא ליכא ופירשו בה שלרוחא דמילתא אמרוה כן כלומר אף לכשתמצא לומר שכל לנוי מותר בזו מיהא אסור וי"מ שכל נוי הרגיל בחול אף בשבת מותר וזו היא שהוצרכנו בזוג החמור לטעם אזיל לחנגא אבל כל שאינו רגיל לרוב בני אדם בחול כגון זהורית ורצועה בשבת אסור ונידון כמשאוי:

לא יצא הזב בכיס שלו העשוי לו ליתן פי האמה בתוכו לקבל זיבתו לידע מנין ראיותיו שאין זה תכשיט אצלו אלא משאוי ולא עזים בכיס שבדדיהן העשוי להן לקבל חלב הנוטף או שלא יסרטו דדיהן על הקוצים ויעשו בהם חבורה מרוב רכותם ולא פרה בחוסם שבפיה העשוי לה שלא תפנה דרך כרמים ושדות לרעות בשל אחרים עד שיגיעו למרעה שמוליכים אותה לשם ונוטלים אותו הימנה ולא סייחים בקרסתלים שבפיהם ואפי' קטנים אע"פ שבחצר מיהא הותר לקטנים כמו שביארנו שכל אלו אין כאן שמירת גוף לעשות כדרך מלבוש והרי הן משאוי ולא בהמה בסנדל שברגליה העשוי לה של מתכת כדי שלא יזיקוה אבנים שאע"פ שיש כאן שמירת גוף יש לחוש דילמא שליף ואתי לאתויה ולא בקמיע והוא כתב המוני עשוי לרפואת איזה חולי ואע"פ שהוא מומחה אצל האדם ר"ל שנתרפא בו אדם שלשה פעמים ובא ללמדנו שאע"פ שהוא מומחה לאדם אינו מומחה לבהמה שאדם אפשר שטבעו מתחזק מתוך בטחונו על הקמיע ומתרפא ואצ"ל שמומחה לבהמה אינו מומחה לאדם שהבהמה מתוך גסות חומרה רפואתה קרובה הא בהמה במומחה לבהמה ואדם במומחה לאדם מותר ולא אמרו זה חומר בבהמה מבאדם אלא בסנדל:

אבל יוצא באגד שעל גבי המכה מפני שהוא שמירת גוף ונדון כמלבוש ומשום דילמא שליף אין כאן שאינו חשוב אצלו עד שיבא להביאו אם נפל ממנו וכן יוצא בכתיתין שעל גבי השבר והוא שכשנשבר בה עצם עושים לה דפין מכאן ומכאן וקושרים אותם שם להעמיד את העצם שלא יתנדנד ויתחבר ובשיליא המדולדלת בה ר"ל שיצתה מקצתה ופוקק לה זוג שבצוארה והוא הנקרא אשקילאה העשויה להשמיע קול ואמר שסותמה בצמר לבטל השמעת קולה ומטיילה בחצר אבל לא ברשות הרבים שלא יחשב בה כמאן דאזיל לחינגא ר"ל שמוליכה למכור כמו שביארנו ובלא סתימה אף בחצר אסור שמתוך השמעת קול יחשדוהו בני רשות הרבים שיוליכנה למכור ושמא תאמר ואף בפקפוק ובחצר היאך מותר והרי כל שאסרו משום מראית העין אף בחדרי חדרים אסור ואין להפליג בדבר זה בין אדם לבהמה שהרי בפרק הבא אחר זה יראה שאין חלוק בין אדם לבהמה באיסורי מראית העין ומ"מ במקום פסידא נראה שהקלו וכבר כתבנו מזו בראשון של ביצה בשמועת שוטחן בחמה:

סכין את המכה בשמן ומפרכין גלדי המכה ביד ולא סוף דבר בשיש שם מכה ולהצלת צער אלא אף בגמר מכה ומשום תענוג ומ"מ בבהמה במקום צער מותר אבל בגמר מכה ומשום תענוג אסור על הדרך שהתרנו בה במרדעת ואסרנו בקרסטאל ואע"פ שזו לדעת שמואל והלכה כרב באיסורי שהתיר אף בתענוג כל הסוגיא מוכחת בזו כשמואל:

בהמה שאחזה דם מעמידים אותה במים כדי שתצטנן ואין גוזרין משום שחיקת סמנין שיש בה משום טוחן שבבהמה ובמקום צער לא גזרו בדבר שאין בו מלאכה וכן אדם שאחזו דם מעמידים אותו במים להצטנן ואע"פ שבכל רפואה גזרו בה משום שחיקת סמנין בזו הקלו מפני שנראה כמיקר:

בהמה שאכלה כרשינין הרבה ואחזה חולי וצריכה להשתלשל מותר להריצה בחצר כדי שיתרפו מעיה וכתבו גדולי המפרשים שמ"מ אין מורין כן ודקדקוה ממה שאמר רבי יאשיה מיקל ולא אמר ר' יאשיה מתיר ויש אומרים בהפך שלשון מיקל מורה אפילו לדרשה ברבים והראיה מה שאמרו בסמוך דרש רבא הלכה כר' יאשיה:

מי שהיתה בהמתו עומדת חוץ לתחום ואינו יכול להביאה שהרי אין לו לצאת חוץ לתחום הרי זה קורא לה והיא באה שאינו מצווה על תחומי בהמתו ואם היתה בתוך תחום שלו כגון ששבת הוא בתוך תחום עמידתה אע"פ שהיא חוץ לתחום מצד עצמה כגון שנמסרה לרועה שהיא כרגליו הרי זה מביאה אף בידיו שאינו מצווה על תחומי בהמתו כלל ומה שנאמר בסוגיא זו מענין עזים צרורות ורחלות כבונות וענין ליבש ולחלוב יתבאר בסמוך: