מאירי על שבת קו

המשנה השלישית הזכרים יוצאין לבובין רחלות יוצאות שחוזות כבולות וכבונות והעזים צרורות ר' יוסי אוסר בכלן חוץ מן הרחלות הכבונות ר' יהודה אומר עזים יוצאות צרורות ליבש אבל לא לחלב אמר הר"ם פי' לבובים הוא שקושרין עורות על איברי הזרע מן הזכרים כדי שלא יעלו על הנקבות ולא יתעברו ושחוזות שקושרין אליות הנקבות על גביהן כדי שיעלו הזכרים עליהן בחוזק ויתעברו וכבולות הפך זה הוא שקשר אליותיהן ברגליהן כדי שלא יעלו עליהן הזכרים וכבונות פירושו שמורות והוא שיכרכו בגד על צמרן כדי שלא יתלכלך באבק ושישאר בלחלוחיתו ורכותו ויעשו זה בכבשות לפי שצמרן יותר רך מהזכרים וצרורות קשורות קשרים כדי שלא יזוב מהן החלב וחלק ר' יהודה על זה ואמר כי אסור להוציאן צרורות בחלב ר"ל שתהיה הכונה בקשירת השדים כדי שיתקבץ החלב ולא יזוב כדי שיחלבו מהן חלב הרבה אבל מותר להוציאן צרורות אם הכונה ליבש החלב מן השדים כלל והלכה כר' יוסי ואין הלכה כר' יהודה:

אמר המאירי המשנה השלישית והכונה בה ככונת מה שלפניה ואמר על זה זכרים ר"ל אלים יוצאים לבובים ופי' בגמ' ענין לבובים בשלשה פנים הראשון תותרי והוא שקושרין אותן שנים שנים כדי שלא יברחו ואע"פ שאמרו לא יקשור גמלים זה בזה משום דדמי כמאן דאזיל לחינגא אינו כן באלו שכל שמוליכם בשוק רוצה הוא שילכו מהרה ואינו קושרם וי"מ מטלניות מרוקמות שמיפין ומקשטין בהם את הבהמה וקצת גאוני הראשונים פי' שקושרין רגליו זה בזה שיתקרבו פסיעותיו זו בזו ולא יתרחקו שלא תתקלקל מרוצתו והביאור השני עור שקושרין להם כנגד לבם מפני שכשהחיות נלחמות עמהם מנהגם לזקוף עצמם והחיות מכות אותם בחזה אבל הנקבות דרכן לילך בכובד ראש ושלא להתריס כנגד החיות ואין להם תועלת בזה העור וכן שאין החיות סבורות עליהם שיבאו להלחם וסבורות כן בזכרים מצד תכונת הליכתם והוא שאמרו אזכרים נפלי דזקפי חוטמייהו ומסגו כדאיבי ר"ל שהולכים כזאבים או דובים והביאור השלישי עור שקושרים להם תחת זכרותם כדי שלא יעלו על הנקבות ושלשתן הלכה הן ויוצאת הבהמה באלו:

רחלות יוצאות שחוזות פי' בגמ' שאוחזין אליה שלהם וקושרין אותה על גבן עד שתתגלה ערותן עד שתהא פרצתן קוראה לזכרים ויתעברו בזמנן וכבולות הוא בהפך שקושרין אליתן על ערותן שלא יהו הזכרים יכולים לעלות עליהם בזמן שאין העיבור בזמנו וענין כבולות מלשון כבלים או מלשון ארץ כבול שפרושו ארץ מלחה ומתבקעת עד דמשתכא בה כרעא עד כבלא ר"ל שטובעת הרגל בה עד פרק התחתון שקורין קבילייא"ה וכן לשון הדיוט ארעא מכבלתא דלא עבדא פירי וכבונות והוא שביום שגולדו מעטפים אותן בבגד שלא יטנף צמרן ומניחין אותו למילת ומצד שקושרין שני ראשי הבגד בחוזק ומתחברין שני קצות הבגד בכעין קרסים הוא קוראן כבונות מלשון תנתן כבנתי לבתי והוא שאמרו בענין שאת כצמר לבן כצמר נקי בן יומו שמכבנין אותו למילת כמו שיתבאר במקומו ומנהגם לעשות כן בנקבות ולא בזכרים מפני שצמרן לבן ביותר:

והעזים צרורות והוא שקושרין בגד תחת דדיהן פעמים ליבש ולהמס החלב מפני שהחלב מכחישן וכשנעשה מפני כך קושרין אותו בחוזק ודוחקים אותן כלפי עצמה הרבה ופעמים להחלב ר"ל לשמור את חלבן שלא יטפטף לארץ וילך לאיבוד ויש מפרשים לסמוך דדי הבהמה שלא יתנדנדו וימלאו יותר מן החלב וכשנעשה מפני אלו מעמידין המטלית או העור בריוח ור' יוסי אוסר בכלם חוץ מן הרחלות הכבונות ואין הלכה כדבריו ור' יהודה אומר עזים יוצאות צרורות ליבש מפני שמאחר שלצורך גופה הוא ר"ל שלא תכחיש הרי הוא כמלבוש אבל לא לחלב שאין כאן אלא תענוג והוה ליה משאוי והלכה כר' יהודה שהרי רב ושמואל נחלקו בה רב כר' יהודה ושמואל כר' יוסי לאסור בין לייבש בין לחלב והלכה כרב באיסורי ויש פוסקין בזו כרבי יוסי ממה שאמר ר' יהודה בן בתירא הלכה ליבש ולא להחלב אבל מי מפיס שזו ליבש וזו לחלב מתוך שאין מכירין אחד זה ואחד זה אסור ומ"מ נראה לי שאין כאן סיוע שהרי נכר הוא מתוך ההדוק:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמ' דבר שלא ביארנוהו: